השו"ע בסימן צ"ג פוסק על פי הגמרא בברכות דף לא -שאין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה - האם דין זה של עמידה בתפילה רק ע"י שמחה אכן מעכבת? האם ניתן לקבל גם מקורות להרחבה בנושא?

הלכה זו היא הדרכה כיצד להתכונן לתפלה אולם אין הלכה זו מעכבת את התפלה. גם אם אדם לא נמצא בשמחה של מצווה יכול וחייב להתפלל. התנאי שמעכב את התפלה האם מיושבת דעתו של האדם. אדם שבא מן הדרך, שאין דעתו מיושבת, לא יתפלל. גם הלכה זו בימינו, שאין מצליחים להתכוון, יתכן שרק במקרים נדירים יש ליישמה. רק במקום שאדם ממש נמצא במצב שכלל אין לו יכולת לעמוד ולהתפלל. המקורות להרחבה זה הם הפרשנים על הגמ'. וכך דברי הרב קוק על הגמ' (עין איה, ברכות א, פרק חמישי-אין עומדין, י. ברכות לא/א): "ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים. לשלימות התפילה צריך שיקדימו ארבעה ציורים. ציור המשכת יראת ד' והוא היפוך השחוק, כי השחוק ממעט היראה אפילו יראת הכבוד של השוחק עצמו, כמאמר החכמי מי שרב שחקו מתמעטת יראתו. הב', צריך שיצייר עיקר שלימות הנפש רק באשרה הפנימי, בהכרת כבודה ושלימותה בהיותה מתענגת על ד' ומאירה באור הדעת ויראת ד'. ע"כ צריך שירחיק ממנו לעת התפילה מצב המורה על קניית השלימות דוקא מחוץ לנפש, שזהו יסוד השימה, למצא האושר אצל אחרים ולא אצל עצמו, כי אושר הנפש הפנימי יבא בהגיונה עם עצמה. הג', צריך שיסכים כי ראוי שיהיו הנהגותיו כפי השכל והציור השלם המושלם ביראת ד', שזהו תכלית התפילה. ולזה צריך שימנע מקלות ראש, שיסוד קלות ראש הוא שיתנהג בהנהגה אפילו היפך מושכליו עצמו. הד', צריך שיצייר יקרת ערך הדיבור, ובזה תצטייר בנפשו ערך התפילה שנעשית בכח היתרון של האדם על יתר בע"ח, ולזה צריך שיתרחק מדברים בטלים שהם מורים זילזול על כח הדיבור, שראוי לשמרו ולכבדו לבלי להשתמש בו כ"א לדברים מכובדים וקדושים. אלא מתוך שמחה של מצוה. המצוה היא יוצאת ג"כ לפועל לחוץ לנפש העושה, אמנם השמחה היא השלימות הפנימית שנפש הישר מרגשת בהיותה משגת שהיא הולכת בדרך ישרה וטובה, וההשלמה הפנימית היא תכלית לתפילה.