ב"ה אם התורה ניתנה בשבת, ביום החמישים (לעומר) למחרת היום טוב של טו ניסן, נמצא יום א’ בעומר היה שבת כיום החמישים. נמצא יום היציאה = שישי. נמצא עשירי בניסן אינו אלא יום ראשון בשבוע, וידוע כי י’ ניסן הוא שבת הגדול. ואם נחשב ההפך, שבת הגדול הוא עשירי לניסן. אז 14 הוא יום ד’ בשבוע. 15 יום היציאה = יום ה’. ויום ו’ = 1 בעומר ויום 50 בעומר = יום 1 בעומר = יום ו’ בשבוע (כאן אנו רחוקים מלהזכיר ו’ סיוון או ז’ סיוון ניתנה תורה כי אנו מחשבים לפי ספירת העומר) בקיצור: אם שבת הגדול היה 10 בניסן. נמצא 50 לעומר יום שישי בשבוע. ואם יום חמישים לעומר הוא יום שבת, אז יום י’ בניסן אינו יום שבת אלא יום ראשון בשבוע. ובכן איך יצדקו שתי הבחינות: כי י ניסן = בשבת וכי מתן תורה = בשבת? או מי שאמר זו לא אמר זו? הייתכן?

שלום שאלתך נכונה. אכן מפשט הסוגיא בשבת (פו-פח) משמע שנחלקו בדבר ר' יוסי וחכמים. לדעת ר' יוסי ניתנה התורה בז' בסיון וישראל יצאו ממצרים ביום חמישי ט"ו בניסן והתורה ניתנה 51! יום לאחר היציאה ממצרים. לדעת חכמים יצאו ישראל ממצרים ביום שישי ט"ו בניסן ואת התורה קיבלנו ביום החמישים שבת, ו' בסיון. יוצא איפוא שמה שאנו רגילים לחשוב שיש זהות בין היום החמישים (בספירת העומר) לבין מתן תורה, אין זה מוסכם. אלא הדברים נכונים לחכמים ולא לר' יוסי. הפרשנים דנו בשתי שאלות הנובעות מכך: א. מדוע קבעה התורה את חג השבועות ביום החמישים ולא תלתה זו במתן תורה. [עיין בזה במהרש"א מסכת עבודה זרה ג עמוד א ד"ה "בד"ה יום השישי"] ב. כיום חג השבועות חל לעולם בו' בסיון. וא"כ לר' יוסי אין זה יום מתן תורה וכיצד אנו אומרים בתפילה "זמן מתן תורתנו".[עיין בזה בעיקר במגן אברהם סימן תצד בהקדמה (ובמחצית השקל שם באר שיש להקשות זאת אף לשיטת חכמים); חק יעקב שם ובסימן תל ובשו"ע הרב שם א]