ערב טוב לרב. הוריי שהיו בצעירותם דתיים רופפים מאוד, התחזקו במהלך שנות נישואיהם הראשונות וכך נשלחתי תמיד למוסדות הכי תורניים - לאומיים שהכירו הוריי, כך שכיום אני לומד בישיבה גבוהה. ובנוסף, חזותם של הוריי עושה רושם של הקפדה על קלה כבחמורה (אבי הולך עם כיפה גדולה לראשו ועם ציצית ואימי חובשת לראשה כיסוי ראש מלא). בכל שלב רוחני בחיי בו התקדמתי מעבר להוריי בשמירת תורה ומצוות הדבר גרם לשתיקות רבות ואף לריבים ומתחים. היה לי ועדיין קשה לי לסבול את הפער בין מה שקיבלתי במקומות שהוריי שלחו אותי ללמוד בהם לבין היישום בפועל בבית. היום בערב סופר לי ע"י אחיי כי קרה עניין חדש. לאבי היתה בשנות התיכון והצבא חברה (4 שנים), אך הקשר התפוצץ והם נפרדו. כאשר נפטר לפני כשנתיים אביו של אבי ז"ל אותה אישה (שכיום היא נשואה ואמא לילדים) הגיעה בלי בושה לנחם את אבי. אמי היתה בהלם והביעה כעס וזעזוע באוזני אבי שדאג להרגיע אותה. לפני מס’ ימים נודע לאבי ע"י אחותו שאמה של אותה אישה נפטרה (באותה הזדמנות אמרה אותה אחות לאבי כי היא רוצה ללכת איתו לנחם) ואמרה לו שראוי שיילך לנחם את האבלה. אבי, כנראה בעצת אחות אחרת, סיפר לאימי את המצב ואמר לה כי ברצונו ללכת לנחם. אימי "התפוצצה" מכעס, אך הבינה שאינה יכולה למנוע זאת ממנו ולכן החליטה להתלוות אליו. מרגע ששמעתי את הסיפור אינני מסוגל להביט בפניו של אבי וכל-שכן לנהל עימו שיחה. כיצד הרב חושב שאני צריך להגיב ומה לעשות? תודה מראש ואשמח אם הרב יענה בהקדם.

אם כל כל מה שעשה אביך הוא ללכת לנחם ותו לא. ויש בביתכם שלום בית, ואהבה ואמון בין אביך ואמך. איני רואה סיבה לכעוס על אביך. אולי אם אמך מקפידה עדיף היה שלא ילך, אך בדיעבד זה לא מעשה חמור.