רציתי לשאול על שתי משניות בפרקי אבות. "עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלושה דברים דע מאין באת מטפה סרוחה" - ופירשו המפרשים, ביניהם הרמב"ם, שזה כנגד הגאווה. וכן "רבי לויטאס אומר: הוי שפל רוח מאד מאד שתקות אנוש רימה", גם כן על הענווה ונגד הגאווה. האם ענין הגאווה והענווה היא כלפי ה' יתברך או כלפי בני אדם? כי אם כלפי בני אדם, הרי כולם מטפה סרוחה וכולם תקותם רמה אז למה שאדם יהיה עניו כלפי אחרים מפני 2 סיבות אלו השנויות במשניות אלו?

ברור שעיקר הגאווה הוא בין אדם לחבירו, כי מי שמכיר את הבורא בגדלותו יודע שהוא כתולעת קטנה באדמה ולא ירים ראש ביודעו כמה גדול מי שרואה אותו וצופה במעשיו ובמחשבותיו כל רגע. אמנם גם המתנשא כנגד חבירו אם יבין מאין בא הוא ומה יהיה בסופו לא יתגאה על חבירו לא בכבוד ולא ביחס משפחתו כי גם הוא בא מטיפה סרוחה וכל כבודו ישכון לעפר וכל עושרו ישאר לאחרים, אם כן במה יתגאה.