תורה אחת ניתנה לנו בסיני, לצערנו התפזרנו בגלות ושנים רבות היינו מנותקים זה מזה. מדוע כל אחד מאיתנו צריך לנהוג דווקא "כמנהג אבותיו" (למה מנהג אבות כ"כ מקודש?) למה אנו לא נוהגים כולנו כשיטתו של הרב עובדיה יוסף שבארץ ישראל ננהג כולם כמרן וכל המנהגים והדברים האחרים שנוספו יהיו בטלים? למה דבר שמותר לאשכנזי יהיה אסור לספרדי? זה נראה לי מוזר שההלכה היא לא אחידה, כאילו אינה אמינה ח"ו, או כאילו חבר שלי שהוא מעדה אחרת הוא חוטא ואני לא או ההפך?

שלום וברכה! ברוב הדברים כלל עם ישראל נוהג אותו דבר וההבדל בין העדות הוא במיעוט, וראה כמה פעמים הרמ"א חולק על השו"ע. העיקר היא האחדות הרוחנית, האחדות בלב, כאשר שמירת המנהגים היא חשובה שלא תהיה מפולת. תהליך שיבת ציון איננו תהליך טכני אלא בנין ההולך ונבנה מידי יום וכולנו שותפים בו. כאשר גדולי ישראל הם המובילים את התהליך של חיזוק העם מבחינה רוחנית. שיטות בפסיקה: הגר"ע יוסף שליט"א היה אומר שבא"י צריך לפסוק כדעת מרן השו"ע, הוא המרא דאתרא של א"י . ואילו פוסקים נוספים אמרו, כאשר עולה אדם בודד הוא מתחבר למנהגי הקהילה שאליה עובר אבל כאשר עוברת קהילה שלימה הדין שונה. כמובן שהספרדים צריכים להמשיך ולנהוג כדעת השו"ע. ויש עוד הרבה להאריך, והאמת והשלום אהבו.