ראובן תובע את שמעון לדין ממוני בערכאות. שמעון מבקש להתדיין בדין תורה אולם ראובן מסרב. מה הדין במקרה שבו הערכאות פוסקים לרעת ראובן (התובע), במקום שבדין תורה היה נפסק לטובתו? האם שמעון (הנתבע) צריך לברר מה היה נפסק לו בדין תורה, וישלם לראובן, או שהוא פטור בגלל שראובן הפסיד לעצמו בכך שפנה לערכאות [וקיבל אותם עליו או מחל]?

הרמ"א בסימן כח' כתב מי שהלך בערכאות של נוכרים ונתחייב בדיניהם ואח"כ חוזר ותובעו לפני דייני ישראל י"T שאין נזקקים לו וי"א שנזקקים לו... והסברא הראשונה נראית לי עיקר" דהיינו הרמ"א פוסק שאין לבי"ד לדון בעניין זה אחר שדן לפני דייני עכו"ם. אולם שאלתך היא מצד הבעל דין, מדברי התומים נראה שדין זה הוא מטעם "קיבל עליו קרוב או פסול" דהיינו אדם יכול לדון לפני דיין פסול ומה שהוא פוסק זה הדין, וממילא לפי זה אין צריך לשלם. אך הנתיבות וערוך השולחן כתבו שטעם הדבר שאין הדיינים נזקקים לו הוא קנס בלבד, אולם אם לפי דיני ישראל באמת חייב לו עליו לשלם, ואם הוא מסופק עליו לברר את הדין וכן נראה הסכמת האחרונים, אומנם גם לשיטה זו יש מקום לומר שהחיוב לשלם הוא רק אם התובע מנסה להמשיך לתבוע, אולם אם התובע מקבל את הפסק ללא עוררין סימן שמחל ואין הנתבע צריך לשלם. לכן לאחר פסק ביהמ"ש יש לעשות שאלת חכם שכן דין זה תלוי ברבה פרטים. בברכה הרב דניאל לונצר