שלום לכבוד הרב שליט"א בהמשך לתשובת הרב אודות נדרים בלב שאינם חלים - ברצוני להעיר שאמנם נדרי איסור אינם חלים אלא בפה אבל נדרי מצוה - שעליהם היתה השאלה - כגון צדקה או תענית, ישנן דעות בראשונים שחלים בלב, כענין נדרי הקדש. שעל כן מובא בפוסקים להחמיר בדבר (כמובא בשו"ת חת"ס יו"ד רכב ובמשנ"ב תקסב ס"ק לא), וכמו שאנו נוהגים לכלול בהתרת נדרים ’הסכמות וקבלה בלב’. אודה לרב על הבהרת הדברים. בכבוד ובברכה.

שלום וברכה, דבריך מחדדים את הנושא , מקורו בג"מ שבועות כו,ב - 'אמר שמואל גמר בליבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר: לבטא בשפתים' והג"מ אומרת שיש שני דברים מיוחדים שכתוב בהם : 'כל נדיב לב' לכן מחייבים כאשר האדם אפילו רק הרהר בליבו והם תרומת המשכן וקורבנות . שני הנושאים שהעלת מתקיימים בהם דיונים הלכתיים האם נלמד מתרומה וקודשים או לא . האחד - קבלת נדר בלב לצום למחרת הפוסקים מכריעים כר"ת כאשר קיבל בלב בשעת תפילת המנחה קבלת הלב היא כנדר וחייב לצום , כפי שהסביר הט"ז שלנדר יש דימיון לקורבן שאדם ממעט מחלבו ודמו, אך הרהור הלב תופס בזמן מסוים בלבד בתפילת המנחה. הדבר השני צדקה : האם אדם שחשב בליבו לתת צדקה יחשב כנדר? , התשובה היא לא. הרחיב דברי מובא בשו"ע ( יור"ד רנח , יג. חו"מ ריב,ח) פסק השו"ע בחו"מ : " והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הלכך כול שהוציא בשפתיו אינו כלום" רואים שלדעת השו"ע לא מתחשבים בהרהור הלב לחייב כנדר. והרמ"א שם חולק וסובר שנחשב כנדר. אך גם לדעת הרמ"א אינו חייב כיון שיש כאן ספק ספיקא , האחד - ספק כמי הלכה כשו"ע או הרמ"א ואם הלכה כחומרא והנדר חל , הרי עשינו התרת נדרים. ולכן התרת נדרים על הסכמה וקבלה בלב : הוא לדברים השנויים במחלוקת וליתר כיסוי. (ראה גם פסקי תשובות קנה , הערה 49 דברים בשם הרב אויערבאך זצ"ל שאף נהג הנהגה טובה אינה כנדר בזכות התרת הנדרים) הצעתי דברים אלו בפני אחד מגדולי הפוסקים המשיבים באתר זה וחיזק דעתי.