שלום הרב, בתקופת הרווקות שלי- בעיקר לקראת סופה, הרגשתי שהדבר שאני הכי רוצה בעולם הוא לעשות מה שה’ רוצה ממני. לא רק שכך הרגשתי, אלא גם די חייתי כך- כמה שיכלתי- ובהתאם לימוד התורה, התפילה, המצוות, והמידות. אומרים שכאשר מתחתנים, עבודת ה’ נעשית פי כמה גדולה ומשמעותית. התחתנתי ב"ה עם בעל טוב, אוהב, מסור, עובד על המידות וירא שמים. אבל... החיים הפכו למרדף. אני בתקופה די לחוצה בחיים, והכסף שפתאום הפך לנושא מרכזי מידי, ו...התפילה בהתאם, המידות בהתאם, לימוד התורה שלי (אין כמעט) בהתאם. וזה לא מחוסר זמן- אפשר לפנות זמן אם רוצים. פשוט...לא מספיק רוצים. ואני לא מרגישה בשנינו את הרצון המוחלט הזה, ללכת בדיוק כמו שה’ רוצה בכל שנייה...כמו שהייתי כ"כ רוצה שיהיה. והפכנו לבית פרווה- והעין לא טובה כלפי העולם, לא עין של דבקות... רצים ורצים, והעיקר נשכח, והלב כואב ולא רגוע. אז השאלות שלי הן- א. איך אני מתעוררת מהתרדמה שנחתה עליי מאז נישואיי? ב. ואיך אני מעוררת גם בבעלי את הרצון לדבוק בה’ באמת? תודה רבה וסליחה על השאלה המורכבת... אולי מה שאני צריכה הוא בעיקר ברכה מהרב :)

שלום רב, את מעוררת את עצמך בצורה נפלאה. את צריכה לזכור שלאחר החתונה הרבה דברים שלפני החתונה היו סתמיים נהיו כחלק ממצווה. כל השקעה באישך, כל דאגה שיהיה לו טוב, את מקיימת מצוות אהבת האחר. בבית דברי הרשות הולכים והופכים להיות דברי מצווה. בעזרת ה', אתם משתדלים במצוות פריה ורביה יש בכך מעלה עצומה. מבחינה אוביקטיבית את במהלך של התעלות. את לא צריכה לבדוק את עצמך בסטופר מבחינה רגשית חוויתית. העולם לא עומד כולו על הרגש. הכיצד את מדביקה את בעלך לחיות חיים אכותיים ודבוקים, זאת תעשי בראש וראשונה בלי הערות אלא רק על ידי דוגמא אישית. יראה אותך בגדלותך והוא אוהב אותך הוא ידבק גם במעשיך הטובים. כל טוב