שלום ברצוני להתייחס לנושא עקרוני שהוזכר בתוך התשובה המנומקת והיפה בענין שינוי מחיר שנקבע בהשתלת אברים (תמוז תשע"ב). נאמר בתוך הדברים כי מי שאינו עומד בדיבורו הוא ’מחוסר אמנה’ ואין רוח חכמים נוחה הימנו אבל אין לדבר משמעות כלפי החיוב הממוני. מתוך הדברים משמע שזהו ענין של הנהגה ראויה ו’מידות טובות’ וכד’. ברצוני להפנות לתשובת רבי אלעזר משה הורביץ מפינסק (אהל משה ח"ב קלח) בה הוא מאריך (עפ"י תשובת מהר"ם מינץ קא) שחיוב גמור הוא לשלם כפי שאמר, ועל ב"ד להורות חיוב תשלומין ואף להודיע ברבים על עוולתו של המחוסר אמנה ולביישו, ורק בנוגע לכפייה ישירה אין רשות לב"ד לבצע. השאלה היא האם הלכה למעשה כדבריו? נ"ל שהענין חשוב מאד ונוגע לשאלות רבות של ממונות, שגם כשאי אפשר להוציא ממון בכפייה, על ב"ד להורות חיוב גמור לשלם למי שהבטיח דבר לחברו (באופן שאין טענת השטאה ולא אסמכתא וכיו"ב). בכבוד ובברכה

יישר כח על ההערה! אכן 'מחוסר אמנה' אינו רק מידת חסידות או התנהגות לא ראויה, אלא יש בכך איסור גמור (אולי מדאורייתא), ומותר לקרותו רשע, ובי"ד מכריזים עליו ברבים. אמנם, לא מוטל עליו חיוב ממוני אפילו לצאת ידי שמיים, וודאי שבי"ד לא כופים על כך, אמנם י"א שיש משמעות קניינית להתחייבותו, ונפ"מ לעניין יורשים ולעניין אם מת מי שהתחייב לו. פירוט הדברים: בגמ' (ב"מ מט,א) נחלקו רב ור' יוחנן, האם דברים יש בהם משום מחוסר אמנה או לא, והלכה כר' יוחנן שיש בכך משום מחוסר אמנה (שו"ע חו"מ רד,ז-ח). ובברייתא (מח,א) שהולכת בשיטת ר' יוחנן נאמר שהחוזר בו מדבריו אין רוח חכמים נוחה הימנו. לכאורה אין כאן איסור, אלא רק דבר שאינו הגון. אך בדברי רבותינו מבואר לא כן: א.בגמ' (מט,א) מובאת ברייתא שהמקור לחיוב לעמוד בדיבורו הוא בפסוק "הין צדק" – שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק. וא"כ לכאורה יש כאן סרך איסור תורה. אך הגמ' מבארת שאיסור התורה הוא רק כשמדבר אחד בפה ואחד בלב, שמלכתחילה לא התכוון לעמוד בדיבורו, ונחלקו הראשונים האם תירוץ זה הוא גם לר' יוחנן או רק לרב (עי' בעה"מ ומלחמות ור"ן. ועי' שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' י, ושו"ת שבט הלוי ח"ד סי' רו) ב.בתשובת מהר"ם מבואר שנקרא רשע (מובאת בב"י יו"ד סי' רס"ד ד"ה כתב המרדכי) ג.בשו"ת מהר"ם מינץ (קא) מובא בשם מהר"ם שבי"ד צריכים להזהירו לקיים דיבורו, ואם אינו שומע צריכים להכריז עליו ברבים שהוא מחוסר אמנה (עי' תשובות והנהגות כרך ה סי' שעד). אולם, בית הדין אינם כופים אותו ואינם יורדים לנכסיו (אוסף פס"ד של הרבנות הראשית עמ' סו אות ג). ד.עוד דקדק המהר"ם מינץ מדברי הרי"ף, שמחוסר אמנה אינו נחשב 'עושה מעשה עמך' (שהרי "שארית ישראל... לא ידברו כזב"). [אמנם בזה יש להעיר: א. דקדוקו ברי"ף אינו מוכרח (כן שמעתי בשיעור הגר"א וייס). ב. ברי"ף משמע שאינו נחשב כלל 'עושה מעשה עמך', וא"כ מותר סתם כך לקללו. אמנם בתוס' (ב"מ מח,ב ד"ה בעושה מעשה) מבואר שרק לעניין קללת 'מי שפרע' נחשב אינו עושה מעשה עמך, אבל לשאר עניינים נחשב 'עושה מעשה עמך', וכ"ש מחוסר אמנה]. ה.האם יש לכך משמעות ממונית? ודאי שאין כאן חיוב ממון, אפילו לצאת ידי שמיים (שהרי לא נאמר שחייב לצאת ידי שמיים – הגר"א וייס) [בחיוב לצאת ידי שמיים יש אומרים שחייב בעונש בידי שמיים, ויש אומרים שחייב בתשלומין בדיני שמיים, ונחשב גזלן (עי' אנצי"ת כרך ז' ערך 'דיני שמים')]. ו.אולם, בתוס' (כתובות קב,א ד"ה אליבא) מבואר, שכל עוד לא חזר בו חל הקניין ע"פ דיבורו (וראה בקוב"ש ב"ב שעד שזה כקניין על תנאי שיחול רק אם לא יחזור בו). [ובאגרות משה (חו"מ ח"א נח) פירש דעת ר' יוחנן, שהדיבור יוצר קניין בחפץ לעניין מי שפרע (ולכן לא יכול לחזור בו גם כשהתייקר השער)]. ז.הנפקא מינא מדבריהם תהיה לעניין היורשים, שגם עליהם יחול החיוב לעמוד בדיבורו של המוריש, ואם יחזרו בהם יהיו מחוסרי אמנה. ח.אך ברמב"ם (מכירה א,א) מבואר שחולק על תוס', ולדעתו דברים אין בהם קניין כלל (כלשון הברייתא מח,א: "והנושא ונותן בדברים לא קנה"). ובאמת ברעק"א (בשו"ע חו"מ רד,ח) כתב שאין דין מחוסר אמנה ביורשים. ט. נפ"מ נוספת במקרה הפוך, כשמי שהתחייב לו מת. כתב מהרשד"ם (חו"מ שפד) שבמקרה זה אינו נחשב מחוסר אמנה. אמנם בקצות (רעח ס"ק טו) ובנתיבות (שם סקי"א) משמע שלא כדבריו. ובפשטות גם מחלוקת זו תלויה באותה שאלה, האם הדיבור יוצר קניין או לא. י.ולמעשה יש בכך ספיקא דדינא, ולכן היורשים פטורים מלקיים דיבורו של המוריש, וכן המתחייב לא צריך לעמוד בדיבורו אף אם מת מי שהתחייב לו, ואם לא עושים כן אינם בכלל מחוסרי אמנה [ב'משנת יעבץ' (לר"ב ז'ולטי) חו"מ סי' לג, כתב שמספק היורשים חייבים לקיים את דיבורו, ע"ש שהאריך בכל זה, אמנם צ"ע בדבריו, כי בפשטות 'מחוסר אמנה' לא עדיף מחיוב ממון גמור, שבספק אמרינן הממע"ה, וא"כ גם לכתחילה אינם חייבים לקיים. וצ"ע] יא.ראה נפ"מ ממונית נוספת בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' רלו אות יא. יב.בשו"ת אהל-משה האריך בדברים נפלאים בגודל החיוב לעמוד בדיבורו, אולם מבחינה הלכתית אין בדבריו מעבר למה שכתב בשו"ת מהר"ם מינץ. יג.לסיכום: 'מחוסר אמנה' אינו רק מידת חסידות או התנהגות לא ראויה, אלא יש בכך איסור גמור (אולי מדאורייתא), ומותר לקרותו רשע, ובי"ד מכריזים עליו ברבים. אמנם, לא מוטל עליו חיוב ממוני אפילו לצאת ידי שמיים, וודאי שבי"ד לא כופים על כך, אך לחלק מן הדעות יש משמעות קניינית להתחייבותו, ונפ"מ לעניין יורשים ולעניין אם מת מי שהתחייב לו. בברכה הרב מרדכי קטן.