מהו ה"אשה"" בפסוק "זה האשה אשר תקריבו לה’ " וכמו כן מה פירוש הפסוק "את קורבני לחמי לאשי"?

לשואל שלום, משמעותה של המילה "אשה" היא: אש ידועה. כשם שבקטורת הופך החומר הנשרף לריח ניחוח, כך קרבן החי עולה למעמד גבוה ונהיה ל"אשה" (אש ידועה) הגורמת ריח ניחוח לה' (ראה רד"צ הופמן לספר ויקרא א, ח-ט). הפסוק "את קרבני לחמי לאשי" מבואר על ידי אור החיים הקדוש. לדבריו, קרבן התמיד מורכב משלושה מינים: הכבש, המנחה והנסכים. כנגד הכבש אמר "קרבני", כנגד המנחה אמר "לחמי", ושניהם כליל לאשים, ולכן כתוב אחרי כן "לאשי". וכנגד הנסכים נאמר "ריח ניחוח", כיון שאינו לאשים, אלא יוצקים אותו על יסוד המזבח ויורד בין השיתים, ואין בו אלא ריח. בהקשר זה מן הראוי לעמוד על הביטוי "ריח ניחוח לה'" שהוא קשה להבנה. וכי זקוק ה' לניחוחות הבאים מהאדם?! על שאלה זו משיבים חז"ל במסכת מנחות (קי ע"א): ושמא תאמר לאכילה הוא צריך? תלמוד לומר: "אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ" (תהלים נ, יג), ונאמר: "כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף. יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי. הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה" (שם שם, י-יא). לא אמרתי אליכם: זבחו, כדי שתאמרו: אעשה רצונו ויעשה רצוני. לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים, שנאמר: "לרצונכם תזבחו" (ויקרא יט, ה). כלומר ברור הדבר שעבודת הקרבנות אינה באה בגלל צורך אלקי, אלא לצרכנו. שאלה זו שאל אף מלך כוזר את החבר בספר הכוזרי (ב, כה-כו) וכך נאמר שם: אמר הכוזרי: ...ארצה עתה שתקרב לי מה שקראתיו בקרבנות, ממה שיקשה על השכל לקבלו, ממה שאמר: "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי" (במדבר כה, ב), ואמר על הקרבנות, כי הם קרבן ה' ולחמו וריחו. אמר החבר: מה שאמר: "לאשי" מישר כל קשה. הוא אומר כי הקרבן ההוא והלחם וריח הניחוח אשר הם מיוחסים אלי, אמנם הם לאשי, רצונו לומר האש הנפעלת לדברו יתברך, אשר מאכלה הקרבנות, ואחר כן יאכלו הכהנים שאר חלקה, והכונה בזה תקון הסדר כדי שיחול בו המלך חול גדולה לא חול מקום. בברכה נאמנה