שלום כב’ הרב. אם חז"ל הורו לנו שלא יהא דבורך בשבת כדבורך בחול, ע"פ הפסוק "ממצוא חפצך ודבר דבר", מדוע לא אסרו חז"ל (או לפחות המליצו להימנע) את לימוד מסכת בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא, הרי במסכתות אלו מתגלה החכמה האלוקית בדברי חולין. אביא דוגמה. אם התורה שבכתב גילתה לנו שיש מציאות של קנין, העברת בעלות על חפצים (או קנה מיד עמיתך) וחז"ל פרשו לפי מסורת שבידם מדור לדור בתוספת תקנות, שהעברת בעלות נעשית על ידי משיכה ולא על ידי מתן התמורה, והמשנה בב"מ אומרת שהזהב קונה את הכסף כלומר הגדרה מהו הטובין ומהי התמורה, הרי שמשנה זו זה תולדה דתולדה לחכמה האלוקית המתגלת במעשה חולין (קנין). אז למה לא אסרו ללמוד זאת בשבת והרי הש"ס מלא מלוא חופניים בפרקים העוסקים בנושאים על טהרת הקודש? תודה

שלום רב: שאלה יפה ונחמדה. אנו לומדים דברי תורה שנוגעים לעולם המעשה. אולם עיקר מה שנלמד בהם זה מה ההוראה האלוקית בנוגע להלכות אלו. אין הבדל בין לימוד דיני גזל או לימוד הלכות לשון הרע. אנו לומדים הלכות אלו בכדי להבין כיצד נקיים ממון שאינו שלך. . האיסור לדבר דברי חולין נוגע לאיסור לדבר על הדברים הנצרכים באופן נקודתי לצרכי החיים שלנו. כאן אנו לומדים דברים נצחיים שלא משתנים מאדם לאדם. המבחן לדברי תורה זה בערך הנצחי והקבוע שיש להם וזה בודאי קיים גם בכל דיני סדר נזיקין. ודאי שיש מעלה אם אדם ילמד מסכת שבת בשבת אבל אין אדם לומד איפה שליבו חפץ. זה הדבר היותר חשוב בלימוד. כל טוב