שאל את הרב

  • שבת ומועדים
  • סעודת ומשתה פורים

הדעה הסוברת שבוטלה השיכרות בפורים

undefined

הרב שמואל אריאל

ט אדר א' תשע"ו
שאלה
לכבוד הרב במסכת מגילה (ז:) נאמר "אמר רבא חייב איניש לבסומי וכו'". הר"ן מביא בשם רבינו אפרים, שכיוון שהגמרא הביאה אחרי זה את המעשה שרבה שחט את רבי זירא בשכרות פורים, אז נדחה מההלכה דין זה. ואני בעניי לא הבנתי דין זה: א. רבא היה תלמידו של רבה, ואף על פי שראה מעשה זה פסק כך, והגמרא לא כותבת שחזר בו? ב. הגמרא מספרת, ששנה אחרי המעשה רבה שוב הזמין את רבי זירא, ואז רבי זירא לא רצה כיוון שלא קורה נס פעמיים. ולכאורה אם מן המקרה הזה לומדים שלא צריך להשתכר, אז רבי זירא היה צריך להגיע ולא היו משתכרים? תודה רבה ומצטער על הטירחה
תשובה
שלום וברכה! נראה שהפוסקים שטענו טענה זו, שהמעשה מבטל את הדין של שכרות בפורים, לא התכוונו לומר שמיד עם התרחשות המעשה בוטל הדין. אכן גם לאחר שאירע המעשה המשיכו רבה ורבא להשתכר בפורים, כנראה משום שסברו שגם אם אירע פעם אחת דבר כזה אין צריך לחשוש למקרה חריג וקיצוני כל כך. הלימוד אינו מן המעשה עצמו, אלא מן הסידור של הגמרא - דעה זו סוברת שהגמרא סידרה בכוונה את המעשה לאחר דברי רבא שחייבים להשתכר, בכדי להשמיענו שהשכרות היא דבר שלילי ומסוכן. דהיינו שהחכמים שחתמו את הגמרא סברו שאין להשתכר בפועל, ודחו מימרא זו מהלכה. כך נראה לענ"ד שזו כוונת רבנו אפרים וסיעתו, ומצאתי כך מפורש בט"ז (תרצ"ה, ב), כאשר הוא עוסק בדעה זו: "והא דאמר רבא בגמרא עד שלא ידע בין ארור המן וכו', נדחה מימרא זו, כיון שבגמרא מביא על זה דרבה שחטיה לר' זירא, שמע מינה מסקנת הגמרא שאין לעשות כן". דהיינו, שהראיה אינה מעצם העובדה שהמעשה התרחש, אלא מכך שהגמרא סידרה את המעשה על המימרא של רבא. הסידור הזה מלמדנו שזו היא מסקנת הגמרא, לדחות את המימרא מהלכה. בנוסף לכך, יש להעיר עוד שתי הערות בעניין סדר הדורות שציינת, שרבא היה תלמידו של רבה: א. כך אכן הגירסה לפנינו, שהמימרא היא של רבא והמעשה היה אצל רבה. אבל מעניין לשים לב, שאצל כמה מן הראשונים שטענו טענה זו שהמעשה מבטל את הדין, מופיעות גירסאות אחרות, שלפיהן המימרא והמעשה היו אצל אותו חכם: בעל המאור גורס בשניהם "רבה", ואילו המאירי ושיבולי הלקט גורסים בשניהם "רבא". לפי זה, מתחדדת הטענה של אותם ראשונים: הגמרא סידרה את המעשה לאחר המימרא, כדי להראות לנו את התוצאה של המימרא הזו - שהחכם שאמר מימרא זו, הוא בעצמו הגיע לידי מעשה חמור כזה. דהיינו שהגמרא סידרה זאת כדי לשלול את הדבר ולומר שאין לנהוג בפועל כמימרא זו. ב. בר"ן אכן מביא את הגירסה כלפנינו, שהמימרא היא של רבא והמעשה הוא של רבה. אולם גם לפי גירסה זו יש אולי מקום לחזק את הטענה, מכיוון אחר: מדוע הגמרא הביאה את הדברים שלא לפי סדר הדורות, ואיחרה את מעשה רבה לאחר מימרת רבא? - משום שהסידור אינו אקראי, רק ליקוט לפי סדר הדורות, אלא זהו סידור מכוון, שנועד ללמדנו את ההנהגה הראויה. ואם כן, יוצא שוב שהגמרא סידרה זאת במכוון כדי לשלול את המימרא. (כמובן, כל הדברים אמורים כדי להסביר את הדעה הזו, הסוברת שהדין בוטל לגמרי, אך אין הכרח להסביר את הגמרא באופן זה. וכידוע, פוסקים אחרים הלכו בדרכים אחרות, שלפיהן הדין לא בטל אלא שיש לפרשו באופן מצמצם, ויש אף שנקטו את המימרא כפשוטה.)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il