ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הסגת גבול | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


י"ד אייר תשע"ו

הסגת גבול


הרב יהודה אודסר

שאלה:
אני גר בשכונה חדשה המונה כ1800 תושבים ,בבנין מגורים במקום מרכזי, 2 דירות שבקומת הכניסה משמשות לחנות, אחת לחנות חד פעמי ואחת לתצלומים ולמגורים יחד.
לצורך פרנסתי פתחתי מכירה מהבית של פלאפונים עם אפשרות לקניה גם בחנות שבכניסה לבניין.
לאחר כחצי שנה בא סוחר וביקש מהדיירים שבקומת הכניסה לשכור מהם חדר בשביל חנות פלאפונים- אמרו לו יש פה כבר חנות כזו, ואמר לא מענין אותי אני רוצה דוקא בבנין הזה, למעשה הדיירים עזבו והוא בא לפתוח חנות פלאפונים, קרוב לוודאי שפתיחת החנות בבנין שלי תוביל למיעוט רציני בלקוחות אצלי שאנשים יעדיפו חנות מרווחת מאשר אותי, יש להוסיף שמתוך 1800 המשפחות שגרות אצלנו בשכונה הרבה מהם אינם עורכים את קניותיהם בשכונה וכן חלק גדול מאוד (קרוב לשליש) אינם משתמשים בפלאפונים כשרים כך שקהל הלקוחות אינו גדול, ועעוד יש לציין שבעל החנות החדשה אינו תושב המקום ויש בחזקתו חנות פלאפונים בשכונה הקרובה ואילו אני אברך כולל ושאלתי האם הדבר ראוי?


תשובה:
הגמרא במסכת בבא בתרא (דף כ:– כ"ב.) דנה בדינים אלו כחלק מדיון בנזקי שכנים, הפרטים רבים, וקיימים חילוקים הן במציאות והן בדין. במדיה זו קשה ליתן פסק הלכה למעשה וגם אין אנו יכולים לשמוע את שני הצדדים כפי שאמרה תורה "שמוע בין אחיכם", מכל מקום, ננסה לתת קווים מנחים להלכות אלו, על בסיס דברי השו"ע ונושאי הכלים חושן המשפט סימן קנ"ו סעיפים א-ה.

באופן פשוט, החלק המשותף השייך לכלל הדיירים נחשב כחצר השותפים, וכתב השולחן ערוך: "חנות שבחצר, יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים, אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק. אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר: אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים, מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו. הגה: וי"א דכל מה שעושה בחנותו ובביתו, אפילו לכתחלה אינן יכולין למחות". ע"כ.
משמע, שאדם יכול לעשות אומנותו בביתו(כגון להיות שען או בעל מלאכה אחר), אך יכולים בני החצר השותפים, לעכב עליו ולאסור שיכנסו לקוחות רבים אל החנות שבביתו וכדו' (ובעניין אם עוסק בדבר מצווה כגון תלמוד תורה ושאר דברים יש חילוקים שונים ואין כאן המקום להאריך).
כפי שלמדנו, נחלקו הפוסקים (מחבר ורמ"א) האם על אומנות מרעישה יכולים מלכתחילה למחות השכנים שלא יעשה בתוך ביתו, אף שאין באים אליו לקוחות, או שמא על מה שעושה בתוך שלו אין ניתן למחות. עיקר טעם היכולת למחות הוא משום רעש וכן מטעם "ריבוי נכנסים ויוצאים" היכולים לגרום גם הזק של בלאי לכלוך וכדו'.

נציין שנראה, שאף מדין תורה, אם יש בבנין חנויות הבנויות שם מיום הוויתו, ומקום יועד מראש לטובת מסחר, והשכנים ידעו זאת ועל דעת כך קנו שם ביתם, נראה שיסכימו כולם שלא יכולים למחות על מסחר ומלאכה המתנהלים במתחם ובמקום הזה שהוקצה לכך מראש.
אמנם, אף במקום שאין בו הגדרה של היזק מצד "הנכנסים ובאים" כגון במבוי המפולש (הפתוח משתי צדדיו ), שהוא סוג של רחוב המחבר כמה חצרות, יש צד נוסף של יכולת למחות על פתיחת בתי עסק. כאשר בא אדם שאינו מבני העיר ורוצה לפתוח עסק במבוי, לצד עסק קיים, יכולים בני המבוי למחות בידו מלפתוח שם (וכל שכן בחצר השותפים). בטעם הדבר נאמר בפוסקים שהוא משום "פיסוק חיות" וכוונתם לומר שהוא מפחית מפרנסתו של בן המבוי אשר מחזיק שם עסק קיים. הגדרת האדם אם הוא בן העיר או לא, הוגדרה במפתח ההשתתפות בתשלום מס המלך לעיר זאת.
אם האדם מבקש להצטרף לתשלום מס המלך בעיר זאת, נחלקו הפוסקים אם הוא רשאי לפתוח את עסקו אף במבוי שכבר קיים עסק כזה או שמא רק במקום שלא קיים. אמנם, אם הוא בן אותה העיר נחלקו הפוסקים אם יכולים לעכב אותו , בני המבוי, מלפתוח עסק במקום שכבר קיים עסק כזה, או שמא אין מעכבין עליו.
מוסכם על כולם, שמכיוון שהוא "בן העיר" היכולת למחות בידו (גם לסוברים שיכולים) היא רק מכח ריבוי הנכנסים ויוצאים (רעש, בלאי וכדו') אך לא משום זה שהוא מונע מחבירו פרנסה, שהרי כמו שזה רוצה להתפרנס כך גם השני רוצה להתפרנס, ושניהם, בני העיר, רשאים להתפרנס במקומם.

כיום יש להוסיף שיקול נוסף הנובע מכח "מנהג המדינה". כל מבנה שנבנה בעיר יש לו ייעוד. אם לבית מגורים אם לעסק אם למבני ציבור וכדו'. בכל עיר קיימת "וועדה לתכנון ובניה" והיא אשר אמונה על חלוקה זו ואף היא היכולה לאשר שינוי בייעוד הנכס או בחלקו.
החוק מאפשר לתבוע את מי שחורג מהיתר הבניה והייעוד שניתן לו, ואף קבע סכומי פיצוי כספי על העובר עליו. כך שמי שמשנה ייעוד מבנה יכול למצוא את עצמו נתבע על כך.


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il