מה צריך להיות היחס שלנו לציבור החילוני. ברור לי שהמטרה הסופית היא שכל עם ישראל יחזור בתשובה וזו גם אחריותנו בתור ציבור שומר תורה ומצוות, אבל מה בינתיים? איך ומה אנו צריכים לחשוב ולשאוף על אנשי ממשלה ופוליטיקאים שעל אף שהיו מגיבורי ישראל ברוב המקרים ועשו הרבה בשביל עמ"י, פועלים כיום נגד התורה בחרוף נפש, וגם מבחינה בטחונית אנו בטוחים שהמהלכים שלהם מובילים לאסון לאומי? האם אנחנו צריכים להתפלל בעד אנשי ממשלה כאלה (תפילה לשלום המדינה) או אולי עדיף וראוי לכוון עליהם בברכת המינים והמלשינים? עד מתי אנחנו יכולים לצפות שיחזרו בתשובה? האם הם לא נכנסים לגדר של רשעים, או בגלל שהם תינוקות שנשבו אז כל הזמן צריך לדון אותם לכף זכות?

אתה שואל איך צריך להתיחס אל הציבור החילוני ואל המנהיגים. המציאות מורכבת - מצד אחד הם בבחינת תינוקות שנשבו, מאידך יש בהם גם צד של רשעים ויש בהם גם צדדים טובים, וכל הצדדים מעורבבים וקשה להפריד ביניהם. גם היחס שלנו אליהם הוא מורכב כיוון שאנחנו מצווים לאהוב את הצד הטוב שבכל אדם מישראל ולשנוא את הצד הרע אם יש בו וזה לא קל לאהוב ולשנוא את אותו אדם. אך אי אפשר לשנוא אדם שיש בו דברים טובים בגלל שיש צדדים רעים, וכן להפך אי אפשר לאהוב אדם שיש בו צדדים רעים בגגל שיש בו צדדים טובים. קשה להכריע מה הרוב אצל כל מנהיג, אבל ברור שאצל אלו שרובם רשעים אכן כך צריך להתיחס אליהם, אבל בספק אין צורך לקבוע עמדה ולהגדיר מה הוא. יש בו תערובת. לגבי תפילה לשלום המדינה יש להפריד בין המדינה לבין הממשלה. על המדינה יש להתפלל. אך התפילה על הממשלה תלויה בעמדותיה ובהנהגתה. אם היא מנהיגה בדרך נכונה יש להתפלל עליה, אך אם היא מנהיגה בדרך לא נכונה יש להתפלל שהיא תוחלף בממשלה טובה וכך אנו מתפללים בישובינו שהקב"ה יעמיד בראש המדינה אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע. אנו נמצאים במאבק רוחני על דמותה של המדינה. את המאבק יש לנהל בדרך רוחנית "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' ". אנו מתקדמים כל הזמן וככל שאנו מתקדמים המאבק נעשה יותר קשה. כי השמאל החילוני מרגיש שהדרך שלו בסכנה והוא מנסה לעצור את ההתקדמות שלנו. אך אנחנו נתגבר על כל המעצורים ולא נירא מכל קושי. הציבור הדתי במדינה כל הזמן גדל ומתחזק ובעזרת ה' נעלה ונצליח. עוד על היחס למדינה ולמגרשים יהודים בשמה.