האם ספרי מלחמות (לדוגמא מלחמת ויהטנם) וכן ספרי מתח אסור לקרוא בגלל ביטול תורה (מהרש"א על הגמרא בשבת קטז: על התוספות ד"ה כ"ש)?[ ואשמח אם אפשר להרחיב את ההלכה בשו"ע או"ח סימן ש"ז סעיף טז בנידון זה].

שלום רב. א. ספרי מלחמות שמהם ניתן ללמוד דברי מוסר, מידות טובות והשגחת ה', ודאי שמותר לקרות בהם, אפילו כתובים בלשון לע"ז. ב. ספרי מלחמות בעלי ערך לימודי כגון ספרי היסטוריה, לדעת המשנה ברורה נוהגים להקל וראוי להחמיר. ולדעת הילקוט יוסף נראה להתיר דווקא אם כתובים בלשון הקודש. ג. ספרי ידיעות וכן עיתונים שיש בכתוב בהם צורך דהיינו שהכתוב בהם נוגע לפרט או לכלל, מותר מעיקר הדין לקרוא בהם אם אין בהם גם ידיעות של משא ומתן כגון פרסומות וכיוצ"ב. ד. ספרים העוסקים במלחמות ודברי חולין שאין בהם ערך היסטורי, מוסרי או חינוכי, וכל שכן ספרי חשק וספרים בעלי השפעה שלילית, אין לקרוא בהם בשבת. ה. יש שהקילו לקרוא בספרי מלחמות או ספרי מתח שיש לו עונג בקריאתם, אלא שהרבה אחרונים חולקים על היתר זה. ובמקום צורך גדול או לגבי קטנים נראה שיש לסמוך על זה ובפרט אם כתובים בלשון הקודש. מקורות והרחבה: מבואר בגמ' (שבת קטז:) כי אסור לקרוא בשבת בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חוב וחשבונות, שטרות, חוזים וכיוצ"ב, והטעם לכך כתב הרמב"ם (שבת כ"ג י"ט) שלא יהיה כדרך חול ויבוא למחוק, ולדעת הרא"ש (שבת כ"ג סימן א') בשם ר"י, שהוא מדברי קבלה כמ"ש "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך ודבר דבר". חז"ל הוסיפו לגזור ולחזק דין זה, באסרם גם למנות את האורחים והמנות מן הכתב בשבת (משנה שבת קמ"ח:), וכן לקרוא בכתוב מתחת לציורים ודיוקנאות (שבת קמט.) ולדעת כמה מן הראשונים (רש"י רבינו יונה והרא"ש כמובא בדבריו שם) אף לקרוא באגרות הרשות דהיינו אגרות שלום וברכה השלוחות מאדם לחברו, הכל שמא יבוא לקרוא בשטרי הדיוטות, וכ"פ השו"ע (ש"ז ס"ג). יתר על כן, לדעת ר' נחמיה (שבת קטז:) הטעם שאסור לקרוא בכתבי הקודש בשבת אינו משום שמתוך כך יתבטלו העם מלבוא ולשמוע את הרב הדורש בהלכה, אלא כדי שיאמרו בכתבי הקודש אין קורין וכ"ש בשטרי הדיוטות. אף שטעם זה אינו נפסק להלכה, מכל מקום ניתן ללמוד גם כאן על החשיבות הגדולה שראו חז"ל בחיזוק האיסור של קריאה בשטרי הדיוטות. לגבי קריאה בספרי מלחמות, כתב התוס' (שבת קטז ע"ב ד"ה וכל שכן) וז"ל: "אותן מלחמות הכתובות בלע"ז נראה לרבינו יהודה שאסור לעיין בהם דלא גרע מכתב שתחת הצורה והדיוקנאות". דהיינו גם קריאה בספרי מלחמות אסורה שמא יבוא לקרוא בשטרי הדיוטות. עוד הוסיף התוס' בשם ר"י, שאפילו בחול אין היתר לקרוא בהם דהוי ליה כמושב לצים. לכאורה יש ללמוד מדברי ר"י שהשווה זאת למושב ליצים, כי ספרי המלחמות המדוברים אינם בעלי ערך חינוכי או מוסרי, אלא דברי ליצנות ושחוק וביטול זמן האסורים בקריאה גם בחול ולכן אסורים בשבת גם משום שמא יבוא לקרוא בשטרי הדיוטות. כן משמע גם מלשון רבנו יונה שפסקו המחבר בשו"ע (ש"ז ט"ז), שכרך יחד עם האיסור לקרוא בספרי מלחמות בשבת גם את האיסור לקרוא בדברי חשק, ואם כן נראה שספרי מלחמות שיש ללמוד מהם מוסר, השגחת ה' או מידות טובות וכדומה מותר לקרות בהם בשבת, ומעין זה כתב הב"ח והעתיקו המשנה ברורה (ש"ז ס"ק נ"ח). אמנם מדברי הרמ"א משמע שהבין את האיסור בקריאה בספרי מלחמות באופן אחר שכן דקדק (דרכי משה ש"ז סק"ח) מלשון התוס' שאסרו ספרי מלחמות הכתובות בלע"ז דווקא, אבל ספרי מלחמות הכתובות בלשון הקודש מותר לקרוא בהן מאחר והלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו דברי תורה. ודברי הרמ"א צריכים ביאור שהרי האיסור של מושב לצים אינו תלוי דווקא בלשון לע"ז וכמו שהקשה הט"ז (ש"ז ס"ק י"ג). נראה לבאר כי הרמ"א מחלק בין האיסור לקרוא בספרי מלחמות ודברי חולין לקריאה בספרי חשק, שהאחרונים יש בהם איסור בקריאתם בפני עצמם, אמנם ספרי מלחמות שהאיסור שבהם אינו אלא משום ביטול הזמן, על כן אם הם כתובים בלשון הקודש ויש להפיק תועלת מסוימת מקריאתם, אין בהם איסור. ולפי זה ברור שאין בדברי הרמ"א מקור להקל בשטרי הדיוטות הכתובים בלשון הקודש וכן כתב הפרי מגדים (א"א שם ס"ק כ"ד). עכ"פ לגבי דברי המהרש"א שהביא השואל, אין בכוונתו לומר שיש בקריאת ספרי מלחמות בהכרח משום ביטול תורה, אלא לבאר שהטעם שהדבר אסור משום מושב לצים הוא משום שמא ימשך הרבה ויבוא לבטל מדברי תורה. ועוד נראה לענ"ד פשוט שאין כוונתו לדברי תורה דווקא אלא שיבוא לבטל מעיסוק בדברים בעלי ערך וכיוצ"ב, שהרי האיסור בקריאת ספרי מלחמות אינו נוגע דווקא לגברים המחויבים במצוות עשה של לימוד תורה אלא גם בנשים הפטורות ממצוות עשה זו. למעשה, האחרונים (ב"ח, ט"ז, גר"א, הובא דעתם במ"ב ס"ק ס"ד, וכ"פ שו"ע הרב) חלקו על הרמ"א ואם כן אין הבדל בין לשון הקודש ללשון לע"ז ואם כן אנו חוזרים לדברי התוספות שיש איסור בקריאת ספרי מלחמות אלו אפילו בחול משום מושב לצים (לב"ח שיטה מעניינת כאן שדווקא בשבת אסור משום מושב לצים ואכמ"ל). אכן, כבר כתבנו שנראה שספרי המלחמות שאסרו בתוס' אינם בעלי ערך לימודי או חינוכי אלא דברי שחוק וליצנות, אבל קריאת ידיעות על הנעשה בעולם שיש צורך בהם יש להתיר מעיקר הדין (במקום שאין ידיעות אלו מענייני משא ומתן) וכמובא במ"ב (ס"ק ס"ג) וכן בשמירת שבת כהלכתה (פרק כ"ט סעיף מ"ו). וכן נראה לפי זה שיש מקום להתיר גם ספרי מלחמות שהם עוסקים בתיאור ההיסטוריה ודברי ימי העולם, וכל שכן דברי ימי עם ישראל, שכן הם בעלי ערך לימודי ואינם בכלל מושב לצים שמשמעותו ביטול הזמן לריק ולבטלה, כשם שמותר לקרוא בספרי חכמה ומדע. אמנם דבר זה גופו לכאורה נתון במחלוקת הראשונים והפוסקים, שהרמב"ם הר"ן והמחבר בשו"ע (ש"ז י"ז) אוסרים ללמוד בשבת ויו"ט זולת בדברי תורה ואפילו בספרי חכמות, ואילו הרמב"ן והרשב"א (מובא שם בי"א) מתירים. אמנם אע"פ שכלל בידינו כפי שסותם השו"ע ולא כמי שמביא בי"א, כתב המ"ב בשם כמה אחרונים שנוהגים להקל אלא שירא שמים ראוי להחמיר בזה. גם בילקוט יוסף (סימן ש"ז סוף הערה כ"ב) אף שכתב שהלכה כרמב"ם, נראה שנוטה להקל בזה משום מש"כ הרמ"א בדרכי משה (סק"ח) שאף הרמב"ם והר"ן לא אסרו אלא בימיהם שהיו כותבים כל הפירושים והחכמות בלשון לע"ז אבל בלשון הקודש נראה דמותר. אכן יש מקום לדון להקל מצד נוסף שהרי תרומת הדשן (סימן ס"א) כתב וז"ל: לספר שמועות מענייני מלכים ושרים ומלחמות וכיוצא בזה אם הוא מתענג בסיפורים שרי (משום עונג שבת), והביאו הרמ"א להלכה בסימן ש"ז ס"א. וכן משמע במגן אברהם (סימן ש"א סק"ד) שלמד מכאן להתיר לראות כתב שתחת הצורה והדיוקנאות אם הראיה עונג לו, ואם כן לכאורה יש ללמוד מכאן להתיר גם בנידון דידן לקרוא בספרי מלחמות ואף בספרי מתח שיש לו עונג בקריאתם. אמנם ודאי שכל היתר זה הוא רק בספרים שאין בהם איסור של מושב לצים אלא רק משום הגזירה של שטרי הדיוטות שאינם אסורים אלא בשבת (פרי מגדים שם). וכן פסק בשו"ת שאילת יעב"ץ (שם). אלא שיש לפקפק בהיתר זה שהרי לדעת הרמב"ם האיסור בשטרי הדיוטות הוא שמא ימחוק כמו שכתבנו בראשית דברינו ואם כן מה בכך שעונג הוא לו (ויש שחלקו בזה מטעמים נוספים כמ"ש בילקוט יוסף שם הערה י"ז ואכמ"ל) ואפשר שהמג"א נקט לעיקר כדעת רש"י והרא"ש בטעם האיסור שהוא משום ממצוא חפציך, וצ"ע. ולענ"ד, נראה שיש לסמוך על המתירים לגבי קטנים וכן במקום שקריאת הספר מועילה לבריאות הנפש וכדומה, ובפרט שיש לצרף את דעת הרמ"א להקל אם כתובים בלשון הקודש, ובלבד שהספר יהיה ראוי ונקי מתוכן שלילי לסוגיו ומסרים חינוכיים פגומים. והחכם עיניו בראשו לשקול "הפסד מצווה כנגד שכרה" ואכמ"ל. על כל פנים, כל הנדון לעיל אמור באופן שאין הדבר נוגע לביטול תורה, ויש בזה הרבה מקום להאריך בגדר מצוות לימוד תורה וכן בערך העצום של לימוד התורה בשבת קודש כידוע. בברכה רבה,