מרן בסימן קע"ט הביא את מחלוקת הרא"ש ורבינו יונה שאם אמר הב לן יכול להמשיך ולאכול, וכתב בבאו"ה שה"ה בכל מידי דמזון, ובמשנ"ב שם כתב שה"ה אם נמלך וגמר בדעתו שלא לאכול עוד. ובבאו"ה כתב שאין בידינו להכריע וא"כ הוא ספק ברכה. ע"ש. ותמוה, שא"כ יצא חידוש שאם אדם אוכל תפוח או עוגה בביתו, וגמר בדעתו שלא לאכול עוד, ושוב נמלך, א"כ יצא שלא צריך לברך? והרי המשנ"ב עצמו כתב בסימן קסח ס"ו שאם מתחילה הייתה דעתו לאכול מעט מזונות וכו ונמלך, כתב בשעה"צ אות כא שיברך מזונות. ואין לחלק בין אם מתחילה חשב לאכול מעט, שאז יברך אם נמלך, לבין אם מתחילה ברך בסתם ואז חשב לגמור ושוב נמלך, שאז לא יברך - כדעת רבינו יונה, שהרי בסימן רו בס"ק כ כתב במשנ"ב שאם בעת גמר אכילתו נסכם בדעתו שלא יאכל עוד ואח"כ נמלך, בזה לכ"ע יברך?

שלום וברכה, לענ"ד נראה שהרא"ש ורבנו יונה נחלקו לגבי "סעודה", בה לדעת רבנו יונה אמירת הב לן, או החלטה אינה נחשבת היסח הדעת משום שדרך העולם להגרר מאכילה לאכילה. אך לגבי אכילת פרי או ירק ואפילו מעט מזונות שאין בהם שיעור קביעת סעודה, לכו"ע מודים ששיך היסח הדעת, וזה מה שכתב המשנ"ב בסימן קס"ח ו-ר"ו. בברכה,