האם מותר ללכת לתבוע בבית דין לעבודה?

שלום רב. נחלקו הפוסקים ביחס לבית דין לעבודה, אם יש לו דין של ערכאות. לכן ודאי שלכתחילה יש לפנות לדין תורה. עם זאת ההולך לבי"ד לעבודה יש לו על מי לסמוך. כל שכן אם כך התחייבו הצדדים בתחילה ע"י חוזה וכדו'. אולם אין היתר לקבל כסף שאינו מגיע ע"פ דין, ויש להתייעץ על כך עם מורה הוראה. מקורות: הנה ידועה דעת הגאון רע"א בשם המגן גיבורים בשם המרש"ך (בגליון השו"ע חו"מ סי' ג' סע' א') להתיר בי"ד של סוחרים, וז"ל: "על מחלוקת בין תובע לנתבע א' אומר שרצונו להתדיין בד"ת וא' אומר שאין לו להתדיין אלא בפני אחרים שכך הוא המנהג במקום שנעשה העסק הדין עמו. כיון דבמקום שנעשה העסק יש מנהג להתדיין כפי דרך הסוחרי' ולא כפי ד"ת מנהג מבטל הלכה והביא ההיא דאסטימת'". כלומר לדעתו, אם יש מנהג שהולכים לדון בבי"ד של סוחרים, "מנהג מבטל הלכה". וכמו שנפסק להלכה בהלכות קניינים (חו"מ סי' ר"א ע"פ ב"מ עד.), שאם נהוג לבצע קניין בענייני ממון, יש למנהג תוקף מחייב, ולדעת החת"ס בשם הרשב"א, הדבר מחייב מהתורה, וקוראים לקניין זה "סיטומתא" כפי שנהגו הסוחרים להקנות חביות יין ע"י רישום שם הקונה על מגופת החבית (סיטומתא), אף שלא נעשה קניין כתיקון חז"ל. כמו כן נאמר בגמ' בב"ב (ח.): "ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן". פרש"י שם (ד"ה להסיע על קיצתם):" לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה". והיינו שהחלטת בני העיר מחייבת, אף אם המידות והשערים והקנסות אינם כפי מה שקבעו לנו חז"ל. ולגבי כח התקנות של בני העיר, והחלטות רוב, וסמכות שבעה טובי העיר, ראה במרדכי סוף ב"ב, וברמ"א סי' ב' (וראה נועם המשפט ח"ב פרק ו' הוצאות משותפות). ומצנו בש"ס ובפוסקים בי"ד המורכב מעמי הארצות, כפי שביארנו שבימינו שאין לנו סמוכים וכולנו הדיוטות, שלושה הדיוטות שדנו ולפחות אחד מהם למד ויודע סברות, יש להם תוקף של בית דין. כמו כן אם אין אפילו אחד משלושתם שלמד, הרי זה בית דין פסול. ואם כן יש להקשות, האם ניתן בכל זאת במקום שאין מישהו אחר למנות לדיינים שלושה אנשים שלא למדו ולא יודעים כלום, דאם לא כן נמצינו מכשילים אחרים לפנות לערכאות. הנה מצינו שכן הקשה הרשב"א (שו"ת ח"ב סי' רצ) ומתרץ, שאין למנות דיינים שלא למדו בלא ידיעת בעלי דין, ולכן יש להודיע לבאים להתדיין שלא מדובר בדיינים יודעי דין. אולם, אם בעלי דין קיבלו עליהם יכולים לדון. ובאופן שנתמנו ע"י אנשי שקיבלום על עצמם, אי אפשר לפוסלם, דנקרא "המחום רבים", והרי זה מכונה בפי חז"ל "ערכאות שבסוריא". וכן מצינו בחזו"א (סנהדרין ט"ו אות ד') שביאר, שבמקום שאין דיין שידון ויש חשש שהתובע והנתבע יפנו לערכאות, ניתן להתיר דיינים שאינם יודעים הלכות, ולא למדו במידה והם דנים על פי סברות ליבם ואינם פוסקים ע"פ חוקות הגויים. כל עוד הם דנים על פי סברות ליבם אין בכך הרמת יד על תורת משה, אלא נראים הם כעושים פשרה. וכתב הרשב"א (שם) בהמשך דבריו לדון בטיב אותם האנשים שלא למדו שממנים אותם במקום שאין מישהו אחר ואומר שיש לדאוג שיהיו להם מידות ראויות, שיהיו שונאי בצע, אנשי אמת, חכמים וכו', ואז אם קבלו אותם עליהם יכולים לדון אפילו דיני נפשות. ואכן מצינו בשו"ע (סי' ב') מהו הכח של בית דין סמוך לדון בכמה דינים, וז"ל "כל בי"ד אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל, אם רואים שעם פרוצים בעבירות וכו', דנים בין במיתה, בין בממון בין בכל דיני עונש". ומוסיף הרמ"א (שם) מדברי הרשב"א וז"ל, "ויש להם כח להפקיע ממונו ולאבדו". אכן הרמ"א לא מביא את סיום דברי הרשב"א בעניין יכולת לדון דיני נפשות. אבל מדבריו משמע (סי' ח' סע' א', וגם מכאן) בפשטות, שבמקום שאין מישהו שיכול וראוי לדון, ויש צורך בבית דין, באופן ואנשי העיר מקבלים על עצמם או בעלי דין מקבלים על עצמם, ניתן למנות גם מי שלא למדו או שאינם ראויים. אולם בשו"ת (בעי חיי חושן משפט ח"א סי' קנ"ח), כתב שאין לפנות לבית דין כזה של סוחרים. והוסיף והביא מה שכתבו להתיר בשם מהרש"ך, וז"ל: "חלילה לפה קדוש יאמ' דבר זה [ללכת לערכאות] שזהו עילוי יראתם אבל מ"ש הרב שם הוא ענין אחר שהיה מנהג אותו מקו' שלא לדון בעיסקי משא ומתן כפי דין התורה שאם היו דנין כן על פי התורה לא היה קיום והעמדה להם אלא היו דנין על פי מנהג הסוחרי' כפי נימוסיהם וכפי תקנותיהם וכל זה היו דנין אפילו בדייני ישראל על פי המנהג על זה כתב הרב שאף אם הלכו למקום אחר חייבים להתנהג על פי המנהג שנהגו במקום שנעשה העסק". והוסיף שם הרב בנבנישתי זצ"ל, וז"ל: "אבל מדברי הרש"בא ז"ל בתשובה הביאה הרב ב"י בח"מ סי' כ"ו מוכח דאפי' להתנהג בדיני ע'כום אף על פי שאינו הולך לפניהם אסור וסיים ז"ל באותה תשובה אבל ללמוד מזה ללכת בדרכי הע'כום ומשפטיהם חלילה וחס לעם קדוש לנהוג ככה וכ"ש אם עתה יוסיפו לחטוא לעקור נחלה הסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה מפיל חומת התורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו תבקש ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר בכלל עוקר כל דיני התורה השלימה". בתשובתו הוא מבאר שגם אם ישנו מנהג בעיר מסוימת ללכת לבתי משפט של גויים, או אפילו אם שני הצדדים מסכימים לכך, המנהג בטל ומבוטל. מנהג אינו יכול לבטל איסור תורה. הוא מחלק בין לכתוב שטרות אצל גויים או לנהוג לפי מנהגי מסחר של גויים בפני דיינים יהודים (כדי שהמסחר יתנהל בצורה תקינה), אבל ללכת פיזית להישפט בפני דיינים גויים, זהו איסור גמור ועוון חמור שיש בו משום ביזוי התורה. הוא מגנה בחריפות את אנשי ליוורנו שפנו לדוכס הגדול כדי שיפנה אותם לבי"ד של סוחרים גויים, ומכנה אותם אנשים שסטו מדרך הישר. והכריע, שחובה עליהם לחזור בהם ולדון בפני הנהגת הקהילה היהודית (אנשי המעמד) בליוורנו על פי דין תורה. ואם יסרבו, יש להטיל עליהם נידוי וחרם חמור. כמובן שגם הגרע"א יסכים, שאם מדובר על בי"ד של סוחרים שעוקרים דין תורה ממש, כגון שדנים על ירושות ונחלות נגד דין תורה, זה ודאי בטל ומבוטל ואיסור חמור לדון אצלם. וכל האמור הוא דווקא שאין המנהג או דרך הפסיקה של בית הדין הזה נגד דין תורה. וראה חזו"א (סנהדרין ט"ו ד') שחילק בין ערכאות שבסוריה שמותר כיון שאין להם מערכת חוקים מסודרת ואינם עוקרים דין תורה, לבין איסור ערכאות, ששם דנים לפי מערכת חוקים מסודרת ויש בזה הרמת יד בתורת משה ע"ה. והנה בנידון השאלה, הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים. ופוסקי זמננו דנו ביחס לבי"ד לעבודה שקיים בימינו, כיון שאף שיש לו כללים במנהגי המסחר כיום, מכל מקום הוא פועל ע"פ חוקי המדינה ומערכת חוקים ובתי משפט. כמו כן אין בבי"ד כזה גדר של "קבלו עליהו" (חו"מ סי' כ"ב), ולכן אין לו גדר של ערכאות שבסוריא ולכן בי"ד שנבחר ע"י חוקי הכנסת אינו מועיל (ראה פד"ר ח' עמ' י"ב דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ומה שכתבנו שאין לו גדר של קבלת הקהל, כן דעת הגר"מ אליהו זצ"ל בתחומין ג' עמ' 244). לעומת זאת דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל (הוב"ד בשו"ת שואלין ודורשין ד' צ"ד עמ' תרל"ג), שבי"ד לעבודה ביימנו נחשב כבי"ד של סוחרים ויש תוקף לקבלתו, מכוח קבלת הקהל ויש לו גדר של שבעה טובי העיר (ראה מקורות שכתבנו בריש התשובה), ודעת דעת הגר"י קוליץ זצ"ל (ראה פסקי דין ירושלים ה' עמ' י"ב שכ"כ הגר"ב שרגא שליט"א בשמו, ובשו"ת משפטי ארץ עמ' 42 כתבו שכן נראה דעת הגר"א שפירא זצ"ל כפי שהובא בשו"ת שואלין ודורשין שם עמ' תרמ"ח). בברכה רבה,