ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כתובות
- ספריה
- חזון קדומים
- כתובות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד
א. ההיתר בטוען ברי
"ת"ר שנים אומרים מת, ושנים אומרים לא מת וכו' הרי זו לא תינשא, ואם נישאת לא תצא... מכדי תרי ותרי נינהו - הבא עליה באשם תלוי קאי! אמר רב ששת, כגון שנישאת לאחד מעדיה. היא גופא באשם תלוי קיימא! באומרת ברי לי" 1 .
מבאר רע"א 2 שבגמ' זו מונח יסוד חדש -
כאשר בית הדין מסופק בדבר מה אם הוא אסור אם לאו, ויש מי שטוען בטענת ברי שאין כאן איסור [אעפ"י שאין לו נאמנות של עד] - הרי שאין אנו מונעים ממנו מלהתייחס לדבר כאל היתר. שהרי כאן אנו מסופקים האם מת בעלה, אולם כיוון שהיא טוענת בטענת ברי שהוא מת, אנו מניחים לה להינשא.
ולשיטת רש"י ישנו חידוש נוסף בגדר זה - דכך הוא כותב: "אין לבי נוקפי, שברי לי אילו היה קיים - היה בא". רואים שמועילה טענת ברי, המבוססת על אומדנא גרידא, ולא דווקא טענת ברי המבוססת על ידיעה 3 .
ב. קושיית רע"א על היסוד הנ"ל וישובו
בעקבות יסוד זה מקשה רע"א 4 על משנת ר' זכריה בן הקצב 5 - שם מדובר שהגויים כבשו את ירושלים, והדין במצב זה שכל הנשים נאסרות לכהונה, שאנו תולים שנאנסו. ר' זכריה בן הקצב, שהיה כהן, העיד שלא זזה ידו מתוך יד אשתו. בכל זאת אסרוה עליו מפני שאין הבעל נאמן כעד על אשתו.
וצ"ע, שאפי' אם אין הוא נאמן מדין עדות, עדיין צריכים להתירם מדין טענת ברי בספק איסורים 6 .
ולשם ישוב העניין מחדש הרע"א, שאה"נ באמת טענת ברי לי אמורה להועיל גם במקרה של ר' זכריה בן הקצב. אלא, ששם חששו שמא אין הוא יודע באמת שלא נבעלה, אלא הוא מאמין לאשתו, ועל סמך זה הוא מעיד 7 .
ג. ביאור סוגיית ארוס וארוסתו לאור היסוד הנ"ל
עפ"י יסוד זה מבאר הרע"א את הגמ' לגבי ארוס וארוסתו 8 : "ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף, היא אמרה מיניה, והוא אמר אין מינאי. אמר רב יוסף, למאי ניחוש לה? חדא - דקא מודה, ועוד - הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל...".
וצ"ע - מה בכך שמודה, הרי כשם שהיא אינה נאמנת לרבי יהושע, כך לכאורה הוא אינו נאמן?!
ומבאר רע"א, שאה"נ הוא אינו נאמן. והא דהתירוה אין זה מדין נאמנות אלא מדין טענת ברי לי [וכאן לא שייך החשש הקיים בר' זכריה בן הקצב, כמובן, שהרי מדובר בו עצמו].
עולה מדברי רע"א, שטענת ברי לי מועילה גם בחששות הנוגעים לאיסורי כהונה. ומקשין העולם, הרי מבואר להדיא בגמ' 9 שלעניין כהונה לא מועילה טענת ברי, שנאמר "וקדשתו" - בעל כרחו! וביאור העניין - דיני כהונה מוטלים עלינו מדין 'וקדשתו', וכלפינו לא מועילה טענת הברי שלו [וכמבואר לקמן]. וכנראה שסובר הרע"א שאין הלכה כתירוץ זה בגמ' אלא כתירוץ השני, עיי"ש.
פרק שני*
א. לא תגזול בספק ממון
קיי"ל ספק ממון לקולא לנתבע 10 . וספק איסור דאורייתא לחומרא 11 .
והקשה המהר"י באסן 12 - שכל ספק ממון הוי ספק איסור "לא תגזול", ומדוע לא יחול הכלל ספק איסור לחומרא גם בספק ממון. אחד התירוצים שנאמרו 13 מבאר כך - אם נחמיר על המוחזק, ונאמר לו לשלם מדין ספק "לא תגזול", הרי באותה מידה עצמה נצטרך לומר למקבל להחזיר למוחזק שהרי גם הוא בספק "לא תגזול". ע"כ שלא שייך להחיל כאן את הכלל שספק איסור להחמיר.
ב. לא תגזול בברי ושמא בספק ממון
ודן החידושי הרי"ם 14 , שלפי זה כאשר אחד מבעלי הדין טוען ברי והשני טוען טענת שמא צריכים לכאורה לומר ברי עדיף. אמנם מבחינת הלכות ממון קיי"ל לאו ברי עדיף, אבל מבחינה איסורית צריך להעדיף את בעל הברי. שהרי עפ"י חשבונו של המהר"י באסן לבעל השמא יש חשש איסור "לא תגזול", אבל לעומתו לבעל הברי אין כאן חשש איסור, שהרי טוען טענת ברי. ואמנם הוא אינו נאמן בטענתו, אבל עפ"י היסוד המונח לנו בשעור זה, מועילה טענת ברי בספק איסורים! וא"כ מדוע ברי ושמא לאו ברי עדיף?!
אלא, מבאר חידושי הרי"ם, כל המתחדש לנו בעניין כוחה של טענת ברי אינו אלא שאנו, בית הדין, איננו מונעים מבעל הברי מלפעול עפ"י טענתו. אולם ברור שאנו לא נסייע לו, שהרי לנו הוי ספק איסור.
לכן בברי ושמא אנו לא נוציא מידי בעל השמא.
ג. תפיסה בברי ושמא לאור הנ"ל
ובכל זאת נפ"מ בדבר לעניין תפיסה. אם בעל טענת הברי יתפוס את הממון, הרי שתועיל תפיסתו, שהרי כאן הוא פועל ללא סיוענו!
ד. נימוק נוסף לתועלת התפיסה בברי ושמא
אמנם נראה, שלעניין תפיסה אין צורך למהלך של החידושי הרי"ם, דבלאו הכי תפיסה תועיל בברי ושמא [לסוברים שתקפו כהן אין מוציאין מידו]. וכך ביאור הדברים -
יש לדון במצב של ברי ושמא, האם נגדיר את המצב כספק אמיתי, ספק של דררא דממונא, או כספק הבא מחמת טענותיהם.
התוס' 15 כותב שבברי ושמא לסומכוס "לכל הפחות חולקין" [אפי' אם לא ברי עדיף]. והרי דינו של סומכוס ש"ממון המוטל בספק חולקין", לא נאמר אלא רק בספק של דררא דממונא 16 . ע"כ סובר התוס' שברי ושמא מוגדר כדררא דממונא.
ומדוע באמת נחשב מצב זה לספק אמיתי? -
בעלמא, כאשר אין דררא דממונא, ובא תובע וטוען טענותיו, הרי שגם לאחר טענותיו אין אנו מגדירים את המצב כספק. יש כאן טענות ותו לא. אולם בנידוננו, שעסקינן בברי ושמא, הרי שהנתבע עצמו מסופק שמא הוא חייב, וא"כ ודאי שגם אנו מסופקים, והמצב מוגדר כדררא דממונא.
מצב זה של דררא דממונא, של ספק אמיתי, אינו משפיע רק על החלת דינו של סומכוס. גם לרבנן, הסוברים המוציא מחבירו עליו הראיה, בעינן לגדר של 'ספק' ע"מ להשאיר הממון בידי המוחזק, וטענות בעלמא אינן יוצרות ספק. ולמשל, אם לווה יטען כלפי המלווה שהוא מחל לו על החוב, אין הוא נאמן. ומדוע? נאמר המוציא מחבירו עליו הראיה! ע"כ אין כאן גדר של ספק, וכשאין ספק לא אמרינן המע"ה.
וכיוון שהוכחנו שבברי ושמא המצב מוגדר כספק, א"כ כאשר התובע, הטוען ברי, יתפוס, הוא ייהפך למוחזק, ולא נוציא מידו.
יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* כשבי"ד מסופק, ובעל דין טוען ברי - אין בית הדין מונע מהבע"ד לפעול עפ"י טענתו.
* לרש"י - הנ"ל אפי' אם טענתו מבוססת על אומדנא.
* לרע"א - הנ"ל אפי' בחששות הנוגעים לענייני כהונה.
* ואם חוששים שטענתו מבוססת על האמנה למישהו אחר - אין מניחים לו לפעול על עפ"י טענתו.
* מוחזק רשאי להחזיק בממון אפי' אם טוען שמא, ולא חיישינן לספק לא תגזול.
* תפיסה מועילה בברי ושמא.
* ברי ושמא חשיב ספק אמיתי, ולא כספק הנובע מטענותיהם.
^ 1. כתובות כב ע"ב
^ 2. שו"ת, תניינא סי' נד
^ 3. הערת העורך: עיין ר"ן כאן שחולק על רש"י. ועיין עוד ברש"י יבמות (פח ע"ב), שדבריו שם מתאימים לר"ן.
^ 4. שם
^ 5. כתובות כז ע"ב
^ 6. ועיין בשיעור 'איסורי דרבנן במקום שיש חשש איסור דאורייתא', פרק א אות ה (שיעור 21), יישוב לקושיא זו.
^ 7. הערת העורך: צ"ע האם תירוץ זה יכול להתקבל לשיטת רש"י שהובאה לעיל.
^ 8. שם, יג ע"ב, יד ע"א
^ 9. עיין יבמות פח ע"ב
* הערת העורך: פרק זה למדנו כבר בשיעור 'ברי ושמא' (שיעור 10), ואנו מביאים אותו שנית, כיוון שקשור ישירות אף לנושא זה.
^ 10. ב"ק מו ע"א. שו"ע חו"מ סי' שצט סע' ב. ועיין רא"ש כתובות פרק רביעי סי' כח.
^ 11. גיטין סג ע"ב
^ 12. מובא בקונטרס הספיקות כלל א אות ו
^ 13. שם, בשם המהר"י באסן
^ 14. חו"מ סי' עה ט ס"ק יח, ד"ה לצאת ידי שמים
^ 15. שם, יב ע"ב, ד"ה רב הונא
^ 16. עיין ב"ק לה ע"ב תוס' ד"ה זאת, וב"מ ב ע"א תוד"ה ויחלוקו בסופו
^ 2. שו"ת, תניינא סי' נד
^ 3. הערת העורך: עיין ר"ן כאן שחולק על רש"י. ועיין עוד ברש"י יבמות (פח ע"ב), שדבריו שם מתאימים לר"ן.
^ 4. שם
^ 5. כתובות כז ע"ב
^ 6. ועיין בשיעור 'איסורי דרבנן במקום שיש חשש איסור דאורייתא', פרק א אות ה (שיעור 21), יישוב לקושיא זו.
^ 7. הערת העורך: צ"ע האם תירוץ זה יכול להתקבל לשיטת רש"י שהובאה לעיל.
^ 8. שם, יג ע"ב, יד ע"א
^ 9. עיין יבמות פח ע"ב
* הערת העורך: פרק זה למדנו כבר בשיעור 'ברי ושמא' (שיעור 10), ואנו מביאים אותו שנית, כיוון שקשור ישירות אף לנושא זה.
^ 10. ב"ק מו ע"א. שו"ע חו"מ סי' שצט סע' ב. ועיין רא"ש כתובות פרק רביעי סי' כח.
^ 11. גיטין סג ע"ב
^ 12. מובא בקונטרס הספיקות כלל א אות ו
^ 13. שם, בשם המהר"י באסן
^ 14. חו"מ סי' עה ט ס"ק יח, ד"ה לצאת ידי שמים
^ 15. שם, יב ע"ב, ד"ה רב הונא
^ 16. עיין ב"ק לה ע"ב תוס' ד"ה זאת, וב"מ ב ע"א תוד"ה ויחלוקו בסופו
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
מי חייב לצום בתשעה באב נדחה?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
אנחנו קודש למענך
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך מתכוננים לקבלת התורה?
האם מותר לטייל במקום בלי מניין?
מה המשמעות הנחת תפילין?
האם מותר לפנות למקובלים?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
