בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • חולין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

סיכום מסכת חולין דפים יט-כג

הבדלים בין מליקה לשחיטה; עולת העוף וחטאת העוף

undefined

ר' שמואל הרוש

תמוז תשע"א
6 דק' קריאה
דף יט:
רב יהודה ע"פ ר' אלעזר. שחט במקום נקב (כגון שהיה מחצית הקנה <שלצד המפרקת > פסוק)
א. כששחט את מחציתו שלצד העור עד שהגיע לנקב- פסול.
ב. כששחט במקום נקב (בצידו הפנימי של הנקב) - כשר.

משנה. א. הדוגמאות לכלל שהכשר בשחיטה (חולין) פסול למליקה(של עוף לקרבנות):
1. כששחט / מלק בצידי הצואר.
2. כששחט / מלק מן הצואר.
ב. הדוגמא לכלל שהכשר במליקה פסול לשחיטה- כששחט / מלק מן העורף [בגמ'. אחורי הצואר שחתך המפרקת עד שהגיע לסימנים וחתכם [כל העורף כשר למליקה ובפס' "מול העורף" הוי מקום הרואה את העורף

גמרא. אופן מצות המליקה :
א. בני ר' חייא [בגמ' י"א שרק כך וי"א שזה אופן נוסף מלבד נעיצת הציפורן בצואר,דריסת השדרה , שבירת המפרקת וחיתוך הסימנים] :מושך הסימנים לאחורי העורף (כנגד המפרקת מאחריה וחותך הסימנים בציפורנו). ר' ינאי (כ.) הקשה עליהם שסוף המשנה נמצא כשר בשחיטה/מליקה פסול במליקה/שחיטה בא למעט את דבריהם ור' ירמיה תירץ שלדעתם סוף המשנה ממעט את מוליך ומביא במליקה שפסול .
ב. רב כהמא: קוצץ (בציפורנו) ויורד (דורס המפרקת והסימנים) וזו מצותה ור' ירמיה הסביר שלשיטתו כל שכן שמוליך ומביא מועיל.

דף כ.
ירמיה אמר שמואל: כל (המקום) הכשר בשחיטה –כנגדו בעורף כשר במליקה והגמ' מדייקת הא פסול בשחיטה פסול במליקה ורב פפא הסביר שהדיוק בא למעט שאם התחיל המליקה משיפוע הראש והטה ציפורנו כלפי מטה וחתך עד שהגיע לסימנים כנגד מקום בית השחיטה- המליקה פסולה וכרב הונא א"ר אסי (יט.) שהגרים 1/3 ושחט 2/3 פסולה.[ובגמ' (כ:) רבינא בשם רבין בר קיסי חולק על רב ירמיה אמר שמואל].

העמדת דברי רמי בר יחזקאל שאין (פסול) עיקור סימנים נוהג בעוף (וכשר לשחוט עוף שנעקרו סימניו מהלחי):
- לרב אחא בריה דרבא: היינו רק למ"ד שאין שחיטה לעוף מן התורה (שנא' וזבחת מבקרך" והוא ר' פנחס בן יאיר לקמן כז.) אבל למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה יש עיקור.
- (כ:) לרב אשי: איפכא מסתברא שלמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורהי"ל שה' לימד שאין עיקור ולמ"ד שאין-לומדים לענין עיקור כמו שלמדו לענין שחיטה.
- רבינא בשם רבין בר קיסי: היינו רק במליקה, אבל בשחיטה יש.
- רב ירמיה אמר שמואל ע"פ הגמ': עיקור לא נוהג בעוף לא בשחיטה ולא במליקה.
זעירי: נשברה המפרקת ורוב הבשר שעליה – נבילה (ולא טריפה) ורב חסדא אמר שכן שנינו (זבחים סא:) מלק בסכין מטמא האוכלו ובגדיו בשעה שמגיע כזית ממנו לבית הבליעה שלו. הגמ' מבארת שזעירי הוצרך לומר דבריו כי בעוף שמלק בסכין ממילא הוי נבילה (ואין ראיה מהמשנה הנ"ל). רבא הקשה על זעירי על הצורך במליקה ותירץ (כא.) שכשמולק חותך שדרה ומפרקת בלי רוב בשר וכן תירץ ר' זירא והגמ' סייעה לתירוץ מברייתא.

הטעם שאין מליקה בסכין נחשבת שחיטה כשירה:
- רב הונא: מפני שהוא מחליד וסובר שמוליך ומביא במליקה כשר.
- רבא: מפני שהוא דורס ואינה חלדה שהרי מקצת הסכין מגולה.

רבא: מליקת ב' הסימנים בעולת העוף היא כדי לקיים מצות הבדלת הראש ומה שלא פוסק העור כיון שהבדלה מעכבת רק בדבר שאפשר לקיים בו מצות שחיטה.

דף כא. תניא.
א. אופן מליקת חטאת העוף:
1. חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה.
2. חותך הוושט או הקנה ורוב בשר עמו.
ב. בעולת העוף (שיש להבדיל הראש מהגוף) חותך ב' הסימנים או רובם והגמ' מסבירה שלרבנן: שניים ולר"א בר"ש: רוב שניים ואב"א הכל ר"א בר"ש ו"שניים" הכוונה שדומים לשניים.

אופנים שבהם אדם נחשב (מיד) כמת ומטמא באוהל <אע"פ שמפרפר>:
א. רב יהודה אמר שמואל: נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה , ומש"כ שעלי מת למרות שרק מפרקתו נשברה בלי רוב בשר היינו כיון שהיה זקן.
ב. ר' שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: כשביתרוהו לכל אורכו כדג וא"ר שמואל בר יצחק דהיינו מגבו.

פגיעות המחשיבות את הבהמה <מיד> כמתה והיא נבילה <אע"פ שמפרכסת>:
א. שמואל: כשחתך הבהמה ברוחבה לשניים.
ב. ר' אלעזר: כשנעקרה עצם הירך (החלק העליון ברגל) שלה עם כל בשרה עד שנראה בגוף כעין חלל והסביר רבא דהיינו שניכר החלל אפילו כשהיא רבוצה.
ג. תנן (אהלות א' ו') הותזו ראשיהם (של אחד מח' שרצים) טמאים (כשרץ) אע"פ שמפרכסים <כי הפרכוס הוא> כזנב הלטאה החתוך שמפרכס ולר"ל הותזו היינו ממש ולר' אסי בשם ר' מני שנפסקה השדרה והמפרקת נחתכו שני הסימנים ברובם.

תניא. הפירוש (בקרבן עולה ויורד) "ואת (התור) השני יעשה עולה ממשפט" שצריך לעשות את עולת העוף:
- לת"ק: כמו חטאת בהמה שבאה מחולין, שצריך לעשותו ביום [ בגמ' שנא' "ביום צוותו להקריב" לומדים שכל הקרבנות קריבים ביום], ושעבודתה נעשית ביד ימין אבל לא מספיק שימלוק את רוב הסימנים שנא' "ומלק...והקטיר" ששניהם הראש בעצמו והגוף בעצמו [בדף כב. לומד כן מ"והקריבו" ושיש למלוק עולת העוף מתחת לעורף בגז"ש "מליקה" מחטאת העוף].
- (כא:) לר' ישמעאל: כמו חטאת העוף שצריך למלוק תחת העורף <אחורי הצוואר> אבל צריך להבדיל את ב' הסימנים שנא' (בעולת העוף) "והקריבו"( והו' המיותרת מלמדת שרק אותו מקריבים בדרך מיוחדת).
- ר' אלעזר בר' שמעון: כמו חטאת העוף שמזה בעוד הראש אחוז בגוף אבל צריך להבדיל בב' הסימנים שנא' "והקריבו".

דף כב.
רב חסדא: הלימוד לת"ק (בברייתא הקודמת) שחטאת בהמה באה רק מחולין מהפס' "והקריב...אשר לו"- משלו.
רבב"ח אר"ל: כל מקום שנא' "אצבע" או "כהונה" אינו אלא בימין.

משנה. הזמן שממנו כשרים להקרבה:
א. התורים- משיזהיבו (בכנפיהם) שהם גדולים [בגמ' ולא אומרים 1. שכשרים גם קטנים בק"ו שנא' "תורים". 2.שכל התורים כשרים שנא' "מן התורים"].
ב. בני היונה- [בברייתא. יעקב קרחינאה ע"פ אביי: משאם יעקר כנף מגופם יהיה דם באותו מקום, ופסולים משיצהיבו שהם קטנים. ולא אומרים: 1. שכל בני היונה כשרים שנא' "מן בני היונה" 2. שגם בני יונה גדולים כשרים מק"ו כי "בני יונה" משמע שהם קטנים.
ג. בתחילת הציהוב (נוצות סביב הצוואר)- שניהם פסולים שיצאו מכלל קטנים ולא הגיעו לכלל גדולים.

גמ'. ספיקות של ר' זירא במצבי ביניים כשאמר:
א. הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה והביא מתחילת הציהוב שבזה ובזה- והספק האם הוי בריה בפני עצמה והייתור "מן" ממעט אותם מליקרב במזבח והגמ' דוחה שאז פסולים רק מספק והייתור נצרך לאסור רובע ונרבע למזבח.
ב. הרי עלי עולת בהמה מהאייל לאחר יג' חודש או מהכבש (יב' חודשים ראשונים) והביא פלגס (כבש בחודש היג' שיצא מכלל כבש ועדיין לא הגיע להיות אייל)- והספק האם הוי בריה בפני עצמה האם צריך להתנות על הנסכים שמביא עמו שהמותר יהיה נדבה והגמ' נשארה בתיקו.
ג. הרי עלי לחמי תודה [בגמ'. עבור תודת חברי ולא פירש שייפטר בהם חבירו] מן החמץ והביא שיאור- הספק הוא במה שר' יהודה מגדיר שאור (שהחלו פני הבצק להיסדק) שאף שחייבים לבערו מ"מ לא לוקים עליו והגמ' נשארה בתיקו.

דף כג.
תנא דבי ר' ישמעאל: כל מקום שנאמר "השחתה" אינו אלא לדבר ערוה דכתיב "כי השחית כל בשר דרכו" או ע"ז דכתיב "תשחיתון ועשיתם לכם פסל" שכל (קרבן בהמה) שהמום פוסל בו גם דבר ערוה וע"ז פוסלים בו ובעופות שהמום לא פוסל בו- לא פוסלים.

ברייתא: תמות וזכרות יש בבהמה ולא בעופות.

דף כג:
הביא לחמי תודה מעיסה:
א. שהכסיפו פניה ועדיין לא החלו להיסדק:
- לר"מ :לא יצא, דהוי חמץ שלוקים עליו.
- לר' יהודה: יצא, שהרי הם מצה.
ב. שפניה החלו להיסדק כקרני חגבים:
- לר"מ: לא יצא שהרי הן חמץ גמור.
- לר' יהודה אליבא דר' זירא : ספק אם יוצא ידי חובת נדרו וממה נפשך אם הוי מצה או חמץ או שלא יוצא משום דהוי בריה בפני עצמה.

רב הונא: האומר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה.

משנה.א. השחיטה שהיא כשירה בפרה (האדומה)- פסולה בעגלה ערופה [בגמ'. ולא אומרים ששחיטה כשירה בעגלה מק"ו שהרי כתוב "וערפו את העגלה"]
ג. העריפה שהיא הכשירה בעגלה- פסולה בפרה [בגמ'. ולא אומרים שעריפה כשירה בפרה מק"ו שהרי התורה מיעטה "הערופה" שדוקא העגלה בעריפה ולא אחרת].[הגמ' רצתה ללמוד ק"ו שעריפה לא כשירה בפרה שהרי כתוב "חוקת" ודחתה].

דף כד.
תניא. "ועשהו חטאת"- הגורל עושה חטאת ואין השם (בפה) עושה חטאת ולא לומדים בק"ו ששם עושה חטאת שנא' "ועשהו" [ומכאן דוחה הגמ' סברה שאם כתוב "חוקה" לא לומדים ק"ו].

משנה.הפסול בעבודה :
א. לכהנים- במום ולא בגיל [בברייתא.לא לומדים שכהנים נפסלים בגיל מק"ו " בגלל הייתור "אשר ללויים"].[בברייתא ע"פ רב אילא בר חיננא: כהן נפסל כשידיו ורגליו רותתות מחולשה]
ב. ללויים- בגיל [בברייתא: במשכן ולא בשילה ובבית המקדש שנא' "לעבודת משא" ורק במשכן נשאו כלים][בברייתא אחרת: נפסלים במקדש רק בקול שנא' "ולמשוררים להשמיע קול אחד"] ולא במום [בברייתא. לא לומדים שמומין פוסלים בלויים בק"ו מכהנים שהרי נאמר "זאת אשר ללויים"].

גמרא. הזמן שאם לא ראה ברכה בלימודו – שוב לא יראה:
- ת"ק: חמש שנים שהרי לומדים מפס' שלוי לומד מגיל 25 עד 30 ומש"כ בדניאל 3 שנים מדבר בלימוד כשדית שהיא שפה קלה.
- :שלוש שנים שנא' בדניאל "שנים שלוש וללמדם" ומה שהלויים למדו חמש משום שההלכות רבות וקשות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il