ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- חולין
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אסתר בת רחל
תנא דבי ר' ישמעאל:דם קילוח (כשמקיז את הבהמה) אינו מכשיר את הזרעים לקבל טומאה (שאינו דם הנפש) שנא' "ודם חללים ישתה".
ת"ר. השוחט והתיז דם על הדלעת [רב פפא מעמיד המח' שנתקנח הדם בין סימן לסימן]
- רבי: הוכשרה לקבל טומאה, רב פפא הסביר שרבי סובר שממעשה השחיטה מוגדר מתחילתה ועד סופה וא"כ הדם נמצא על הדלעת לכל אורך השחיטה.
- ר' חייא: תולין, ואר' אושעיא אמר שעלינו לסמוך על ר"ש (שמסייע לר' חייא שאמר דם שחיטה לא מכשיר וא"כ הם רבים נגד רבי. הסבר דברי ר' חייא: לפי רב פפא ר' חייא סובר שמעשה השחיטה מוגדר רק בסופו והדם שלפני כן מוגדר כדם מכה ותולין היינו עד גמר שחיטה שאם יש דם בסופה מכשיר ואם לא לא.ולפי רב אשי תולין היינו לעולם שלא אוכלין ולא שורפין ור' חייא מסתפק מתי מוגדר משעה השחיטה.
קמח שצבור במנחה והשמן לא נכנס לתוכו: ר"ש בן לקיש הסתפק האם כשנטמא גם מטמא אחרים הגמ' מבארת שר"ל הסתפק האם חיבת הקודש מכשירה כמים והגמ' דוחה נסיון לפשוט שלא מכשירה כמים שנא' "אשר יאכל" ונשארה (לז.) בתיקו, ולאביי (לו: ) עשאוהו כהכשר מים מדרבנן.
דף לו:
ר"ל. הלימוד שחיבת הקודש מהתורה : מהברייתא שלמדה מהייתור בפס' (ויקרא ז' יט') "והבשר"- לרבות עצים ולבונה שמקבלים טומאת אוכלין . הגמ' דוחה לימוד מתחילת הפס' ומבארת שאי אפשר לאמר שהבשר הוכשר ע"י דם כי ר' יוחנן אמר שדם קדשים לא מכשיר שנא' "תשפכנו" וא"א לאמר שהוכשר ע"י המשקים שבבית המטבחיים בעזרה כי ר'' חנינא אמר שהם גם טהורים וגם לא מכשירים אלא בחיבת הקודש כי אפשר לומר שהוכשרו כדברי רב יהודה אמר שמואל שהעבירה בנחל (סמוך לשחיטה) שחטה ועדיין משקה טופח עליה .
הבוצר לגת:
- שמאי: הוכשר.
- הלל: לא הוכשר ושתיק ליה הלל לשמאי.
ר' יוסי בר' חנינא: המים שרחצו בהם הבשר בבית המטבחיים בעזרה לא מטמאין ולא מכשירין.
דף לז.
משנה. גדר הפירכוס שצריכה בהמה דקה וגסה בשעת השחיטה כשהיא מסוכנת ע"מ שתהיה כשירה באכילה [שהרי כשהיא בריאה א"צ שום סימן מהסימנים הללו]:
- רשב"ג: ביד וברגל.
- ר"א: מספיק שזינק דם בכח ממקום השחיטה, ור"ש הוסיף שלשיטת ר"א אם שחט בלילה והשכים ומצא כותלי בית השחיטה מלאים דם –כשירה שבודאי זינק הדם.
- חכמים: בחד או ברגל או שתכשכש בזנבה.
הלימוד שבהמה מסוכנת <ועי' לקמן מהי הגדרתה> מותרת בשחיטה [שהיה אפשר לומר שאסור ממש"כ זאת "החיה אשר תאכלו" שרק חיה מותרת].[ הגמ' (לז:) דחתה לימוד ממה שאסרה התורה לאכול נבילה / טריפה והדחיה שמא בכל נבילה יש איסור טריפה ומסוכנת והלאו של נבילה נכתב ע"מ שהעובר יעבור איסורים נוספים]:
א. מהפס' "וחלב נבילה וחלב טריפה...ואכל לא תאכלוהו" שרבא למד ממנו שאיסור נבילה וטריפה יכול לחול על חלב.
ב. הכפילות "חלב" בפס' הנ"ל מלמדת שבטריפה החלב והבשר אסורים באכילה אבל יש בהמה שרק החלב אסור והיא המסוכנת.
ג. ממה שיחזקאל משתבח "ונבילה וטריפה לא אכלתי מנעורי שלא אכלתי בשר בהמה מסוכנת ואם תאמר שמסוכנת אסורה מה משתבח בזה?!
פירוש דברי יחזקאל :
"הנה נפשי לא מטומאה"- שלא הרהרתי ביום לבוא לטומאה בלילה.
"ונבילה וטריפה לא אכלתי מנעורי"- שלא אכלתי מבשר בהמה מסוכנת שנשחטה.
"ולא בא בפי בשר פיגול"- שלא אכלתי מבהמה שחכם הורה בה ולר' נתן מבהמה שלא הורמו מתנותיה .
ממתי נחשבת בהמה למסוכנת:
- ר' יהודה א"ר: בסורא שנו שאינה יכולה להישאר עומדת על רגליה, ובפומבדיתא הוסיפו אפילו כשאוכלת בקעיות (חתיכות עץ).
- לרב חנניא בר שלמיא משמיה דרב: בסורא שנו, אפילו אוכלת חתיכות עץ ובפובדיתא כנ"ל.
- לרמי בר יחזקאל: אפילו אוכלת קורות
דף לח.
גדר הפירכוס:
- תלמידי רב בשמו: צועקת <בזמן השחיטה>[בגמ': בקול חזק] או שהטילה רעי [בגמ': למרחוק] או כשכשה בזנבה.
- שמואל ע"פ רב ענן: כל הדברים שבהמה מתה לא עושה מחמת יציאת נשמה כגון פשטה ידה הכפופה ולמרות שהדבר הוזכר במשנה החידוש בדברי שמואל שאם כפפה ידה הפשוטה נחשב פירכוס.
- רבא (לח:) א. בבהמה דקה: ביד-פשטה ולא החזירה פסולה, ברגל- פשטה ולא כפפה או כפפה ולא פשטה – כשירה. ב. בבהמה גסה: פשטה ולא כפפה או כפפה ולא פשטה- כשירה. ג. בעוף- אפילו ריפרף רק גפו ולא כשכש בזנבו-הרי זה פירכוס [בגמ'. וזה החידוש בדבריו].
ברייתא. מה לא נחשב פירכוס:
- ר"מ: געיה בשעת השחיטה [רב: בקול חלוש].
- ר"א בר' יוסי בשמו: אפילו הטילה רעי [בגמ'. כשנפל בסמוך] וכשכשה בזנבה.
מתי צריכה לפרכס:
- רב חסדא: באמצע שחיטה דתנן בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה ואי אפשר להצריכה גם לאחר שחיטה.
- רבא: בסוף שחיטה דתניא (לח.) "תחת אמו" פרט ליתום.
- ר"נ בר יצחק: תחילת שחיטה דתנן השוחט בלילה ומצא כותלי בית השחיטה מלאים דם כשירה וזו הוכחה שהדם זינק בשעת שחיטה.
דף לח:
ברייתא. סיבות המונעות בהמות מלהיקרב הנלמדות מהפס':
"שור או כשב"- פרט לכלאיים.
"או עז"-פרט לנדמה (נולד מתייש ועז).
"כי יולד"- פרט ליוצא דופו.
"שבעת ימים"-פרט למחוסר זמן (שלא מלאו לו 7 ימים).
"תחת אמו"- פרט ליתום והגמ' הסבירה שמתה אמו בשעת לידה.
השוחט לנכרי :
- לת"ק כשירה. ודברי ר"א בר' יוסי בברייתא שהבעלים מפגלים (עבודת הכהן) היינו רק כשששמענו שהגוי אומר שהשחיטה לשם ע"ז ולאיכא דאמרי שמדובר ששמענו אותו אומר שהשחיטה לע"ז אומרים שמחשבת הבעלים פוסלת לענין קרבן הנעשה בפנים אבל לא לומדים חוץ מפנים.
- לר"א: פסולה אפילו שוחטה לאכול לעכו"ם מהסרעפת שלה, לפי שסתם מחשבת גוי לע"ז היא ודברי ר"א בר' יוסי בברייתא שהבעלים מפגלים (עבודת הכהן) היינו אע"פ שלא שמענו אותו אומר שהשחיטה לע"ז שסתם מחשבת גוי לע"ז ולאיכא דאמרי שמדובר ששמענו אותו אומר שהשחיטה לע"ז לומדים חוץ מפנים (כשם שמחשבת בעלים מפגלת אפילו כשאחר עובד כך מחשבת בעלים בחולין לעכו"ם פוסל גם כשאחר שוחט.
- לר' יוסי [וכ"פ ר' יהודה אמר שמואל]: כשירה, ומה במקום שהמחשבה פוסלת [בגמ' (לט.) בד' עבודות במוקדשים] הכל הולך אחר (הכהן) העובד, מקום שאין המחשבה פוסלת (בחולין)- אינו דין שהכל הולך אחר השוחט. ודברי ר"א בר' יוסי בברייתא שהבעלים מפגלים (עבודת הכהן) היינו אע"ג ששמענו שאמר שהשחיטה לע"ז לא אומרים שמחשבת הבעלים פוסלת ולאיכא דאמרי שמדובר ששמענו אותו אומר שהשחיטה לע"ז לא אומרים שמחשבת הבעלים פוסלת גם בפנים.
דף לט.
השוחט בהמה ע"מ לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לע"ז [החידוש במח' זו שר' יוחנן לא מודה לר"ש בן לוי שאין לומדים חוץ (מחשבת ע"ז לחולין) מפנים (מחשבת פיגול בקרבנות):
- ר' יוחנן [ובגמ' לט: ברייתא כמותו ששוחט לעכו"ם הוי זבחי מתים]: אסור להינות מהבהמה שהרי מחשבין מעבודה לעבודה (מחשבה לשם ע"ז בעת עבודה אוסרת מדין תקרובת ע"ז). [הגמ' הקשתה עליו ותירצה] ולומדים חוץ מפנים (איסור תקרובת ע"ז בחולין הנעשים בחוץ מפסול מחשבת פיגול בקרבן שבפנים).
- ר' שמעון בן לקיש אסור ולא מחשבין מעבודה לעבודה ולא לומדים חוץ מפנים.
שחט (חטאת) לשמה ע"מ לזרוק דמה שלא לשמה [ הצריכותא למח' זו: שר"ש בן לוי לא מודה לר' יוחנן שלומדים פסול (פנים במחשבה שלא לשמה בחטאת) מפנים (פסול מחשבת פיגול בכל קרבן)]:
- ר' יוחנן: פסולה (ואסורה בהנאה) בחטאת שנעשית שלא לשמה, מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן מחשבת שלא לשמה ממחשבת פיגול.
- ר'שמעון בן לקיש- כשירה, ולא מחשבין מעבודה לעבודה ולא לומדים ממחשבת פיגול [הגמ' מקשה עליו מר' יוסי במשנה שמשמע שמחשבה מעבודה לעבודה פוסלת גם במחשבה שלא לשמה בחטאת ולרשב"ל לא והגמ' תירצה שדבריו הם לפני ששמע את דעת ר' יוחנן רבו].
דף לט:
שחט (ישראל בסתם) ואח"כ חישב עליה (לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לעכו"ם)- חכמים בקיסרי לא אמרו בה היתר [בגמ'. משום כבודו של רשב"ג שאומרים הוכיח סופו על תחילתו] ולא איסור.
ברייתא [ע"פ הגמ'].הכותב נכסיו לאחרים והיו בהם עבדים והמקבל אמר שאינו מעוניין לקבלם :
א. כשבתחילה צווח ומחה שלא לקבלם – לכו"ע לא קנה.
ב. כשבתחילה שתק ולבסוף צווח- לכו"ע קנה.
ג. זיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח:
- ת"ק: אם היה מקבל המתנה כהן –אוכלים בתרומה והגמ' מבארת שס"ל שכיון שבתחילה שתק קנאם ומה שצווח אח"כ הוש משום שחזר בו.
- רשב"ג: זכו בהן היורשים והגמ' מבארת דס"ל שהוכיח סופו על תחילתו ומה שבתחילה לא צווח כי סבר שאין טעם לצווח לפני שיגיעו לידיו.
רב יוסף: כשסוחרים ישמעאלים נתנו לשוחטים אילים ע"מ שיקבלו הדם והחלב לצורך ע"ז והבשר והעור יהיה לשוחטים- מחשבת הבעלים לא אוסרת שהרי רב יהודה אמר שמואל פסק כר' יוסי במשנתינו שמחשבת בעלים לא פוסלת בחולין בק"ו ממה שלא פועלת במוקדשים).
רב אשי בדעת ר"א: אמר גוי לטבח ישראל כשתשחט בהמתך תן לי בשר בדינר אם הגוי אלים הבהמה אסורה שכיון ששוחט בעל כרחו הגוי נעשה שותף בבהמה, וכשאינו אלים – מותרת.
משנה
א. שחט לשם הרים, גבעות, ימים, נהרות, מדברות [ע"פ אביי וכן מדויק בברייתא]:
1. כששחט לשם ההר עצמו [וכן בשאר]-שחיטתו פסולה [בגמ'. אבל לא אסורה בהנאה שהרי ההר עצמו מחובר לקרקע מברייתו ולא נקרא אלהות של ע"ז וענין שיתחייבו לאבדו ושתיאסר הבהמה משום תקרובת ע"ז].
2. כששחט לשם מלאך הממונה עליהם או על גרמי השמים או שלשול קטן או למיכאל השר הגדול- הוי זבחי מתים (ואסורים בהנאה).
ב. ב' אוחזים בסכין ושוחטים ואחד שחט לשם אחד מהנ"ל והשני לשם דבר כשר-שחיטתן פסולה.[בגמ'. ר"נ, רב עמרם ורב יצחק מעמידים בישראל מומר (שודאי כוונתו לעכו"ם) ובשותפים].
דף מ. גמרא
היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו"ם ושחט בה סימן אחד (לשם עכו"ם):
- רב הונא: אסרה בהנאה וכר' יוחנן שאע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה אם עשה בה מעשה אסרה. ר"נ הקשה עליו מהברייתא "השוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם- חייב ג' חטאות ואם אתה אומר שכיון ששחט בה סימן אחד נאסרה הבהמה הרי כבר לא מתחייב על כך ששחט בחוץ שהרי הוא כמחתך בעפר ומר זוטרא תירץ משמו של רב פפא שבברייתא מדובר שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו חיתוך כלשהוא וגמר השחיטה לשם עכו"ם. [ רב פפא (לקמן מ: ) 1. לדעת עולא אם עשה בה מעשה –אסרה 2. הבעלים לא יכולים לאסור חטאת אע"פ שהם מתכפרים בה כי היא נחשבת של הכהנים].
- ר"נ, רב עםרם, רב יצחק: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (אפילו עשה בו מעשה).
דף מ:
הקושיות על ר"נ, רב עםרם, רב יצחק: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו:
א. מהברייתא "השוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם- חייב ג' חטאות" שהגמ' העמידה בחטאת העוף (שהכהן מולק בה סימן אחד בלבד) והיה חצי קנה שחוט והגמ' מדייקת הא זבח- לא (לא חייב ג' חטאות) ואם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מדוע נקטה הברייתא דוקא חטאת העוף הרי גם בחטאת בהמה מתחייב ג' אלא משמע שבבהמה לא חייב משום שוחט בחוץ שאוסר דבר שאינו שלו.והגמ' מתרצת שכיון שקנה החטאת לכפרה היא נחשבת כשלו ואוסר אותה בתחילת השחיטה לעכו"ם ולא יתחייב עליה משום שחוטי חוץ.
דף מא.
ב. ממשנתינו: ב' אוחזים בסכין ושוחטים ואחד שחט לשם אחד מהנ"ל והשני לשם דבר כשר-שחיטתן פסולה, והגמ' מתרצת שמדובר שלבעל המחשבה יש שותפות בבהמה ובהמשך מעמיד שהישראל הוא מומר.
ג. מהמשנה (גיטין מב:) המטמא, המדמע והמנסך (של חבירו): בשוגג- פטור ובמזיד- חייב והתירוץ שמדובר שלבעל המחשבה יש שותפות בבהמה ובהמשך מעמיד שהישראל הוא מומר.
ד. הרי כבר נחלקו במח' זו תנאים בברייתא: עכו"ם שניסך יינו של ישראל (אפילו) שלא בפני עכו"ם אסרו ולדעת ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא היין מותר שאין מנסכים יין אלא בפני עכו"ם ועוד שיכול לאמר לו אין בכוחך לאסור ייני נגד רצוני. ובהמשך רב אשי מוסיף שלדעתם ישראל שבא לשחוט בהמת חבירו לעכו"ם והתרו בו וקיבל עליו התראה – אין מומר גדול ממנו ואוסר הבהמה בשחיטתו ולא אומרים שכוונתו רק לצער את חבירו.והגמ' מתרצת שגם לת"ק האוסר דבר שאינו שלו היינו כותי אבל ישראל העושה לשם עכו"ם מתכוון רק לצער את חבירו ולא לאסור בהמתו ומשנתינו בישראל מומר.
משנה
א. דרכים שאסרו לשחוט בהם מפני מראית עין (שנראה שכוונתו לעכו"ם):
1 .לשחוט לתוך ימים או נהרות [בגמ'.שמא יאמרו ששוחט לשרו של ים].
2. לשחוט לתוך כלים שמא יאמרו שמקבל דם לצורך עכו"ם.
3. רבא וכן בברייתא: לשחוט לתוך גומא אסור בשום אופן ובשוק אפילו לתוך חריץ שלא יחקה את הצדוקים [ובברייתא משום שנא' "ובחוקותיהם לא תלכו" ואם עשה כן –צריך בדיקה אחריו ולהיבדל מיינו (שמא הוא מין).
ב. דרכים שלא אסרו:
1. לשחוט לתוך גומא של מים [בגמ'.מא: למים עכורים שאין חשש ששחט לבבואה שלו ].
2.בספינה מותר לתוך כלים כשאין לו מקום כשמהכלים הדם נוזל לים [בברייתא כשמהלך בספינה מוציא ידו ושוחט והדם יורד לדופני הספינה].
3.בביתו לתוך חריץ קטן חוץ לגומא
דף מא: משנה.
א. שוחט קרבן הבא בנדבה ונדר: עולה, שלמים,אשם תלוי[בגמ': וכר"א], פסח בגמ':שהפרשתו כל השנה], תודה [בגמ'.הכלל במשנה לרבות עולת נזיר]:
- ת"ק: שחיטתו פסולה [בגמ'.ר' ינאי: לא שנו אלא בתמימים ולר' יוחנן אפילו בבעלי מומים שלפעמים מום לא ניכר ויסברו שהוא לקרבן]
- לר"ש: כשר (שאינו חושש למראית עין).
ב. שוחט קרבן שאינו בא בנדבה ונדבה [בגמ'.שאינו מחויב חטאת]: אשם ודאי,בכור, מעשר, תמורה- שחיטתו כשירה [בגמ': כשאין לו זבח קדשים בביתו(שאז לא יחשבו שעושה אותו תמורה לקרבן אחר)וכשאומר לשם תמורת זבחי פסול].[הכלל במשנה בא לרבות עולת יולדת וכשאין לו אשה אבל אמר לשם עולת אשתי פסול וכשיש לו לא אומרים שכולם ידעים שילדה שיש לחשוש שהפילה].
ג. ב' אוחזים בסכין ושוחטים ואחד שחט לשם אחד מהנ"ל [עולה, שלמים,אשם תלוי, פסח, תודה] והשני לשם דבר כשר-שחיטתן פסולה.
סוף הפרק
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
איך המזוזה שומרת עלינו?
דיני פלסטר בשבת
הלכות קבלת שבת מוקדמת
כאב הגלות ותקוות הגאולה
"בזאת התורה" - איזו תורה?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
הלכות שטיפת כלים בשבת
מסירות או התמסרות?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
איך נראית נקמה יהודית?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
