"זכרו ימות עולם, כי מי לנו גדול ממשה בדורו – הרי הוא הרמב"ם ז"ל – אשר בארצו בספרד גדל בשם טוב הלוך וגדול מאוד, עד שבחייו היו אומרים בנוסח הקדיש 'בחייכון וביומיכון ובחיי מרנא ורבנא משה ובחיי דכל בית ישראל וכו'' – מפני שראו כבודו וקדושתו וחסידותו. אך בארצות הרחוקות אשר לא שמעו ולא ראו את כבודו, החזיקוהו למין וכופר בתורה הקדושה ושרפו את ספריו... ברחובות קריה, על פי חכמים גדולים בעיניהם שקראו מה שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה ולא עלתה על דעתם לתלות בקוצר ידיעתם והבנתם בדברי קודשו, כאשר נתבאר לבסוף על ידי הרמב"ן והרד"ק ז"ל. אך כאשר חלפו ועברו ימים רבים וכו' וגם שנאתם וכו' ותצמח אמת מארץ, וידעו כל ישראל כי משה אמת ותורתו אמת. וכה יהיה לנו במהרה בימינו אמן" 1 .

"כתב בהקדמה לספר חובת הלבבות שהקבלה קודמת לחכמת המצפון היינו [כלומר, שחכמת המצפון היא] חקירה אלקית. שבתחילה, צריכים להשריש בלב מן הקבלה עניין מציאות ה' ויחודו ושאר העיקרים, ולא במופתים וראיות, כי אם באמונה פשוטה כו'. ואחרי שיהיה מושרש בלבו היטב היטב, אז טוב לעיין במה שיושג מדרך השכל ולהביא ראיות במופתים על אמיתיות העניין איך שהוא כן.

"אשר סיפר לי אבי, הרבי הרש"ב – קיץ תרנ"ז – את אשר שמע מאביו הרבי מהר"ש. בתחילת שנת תרי"ג בחודש מר-חשון קבע לו הרבי ה"צמח-צדק" שיעור לימוד עם בנו הרבי מהר"ש בכל יום. בחורף היה הזמן הקבוע משעה עשר עד חצי שעה אחרי חצות הלילה ובקיץ היה הזמן הקבוע משעה ארבע עד שש וחצי בבוקר, ונמשך ארבע שנים חסר שני חדשים. מר חשון תרי"ג עד אלול תרט"ז. הלימודים היו קבלה וחקירה. שתי השנים הראשונות למדו ספרי קבלה עם ביאורי חסידות, ושמונה עשרה החודשים השניים למדו ספרי המחקר הרס"ג, מורה-נבוכים, עקרים וכוזרי ועוד על פי תורת החסידות" 12 .

הרמב"ם ז"ל הי[ת]ה לו נשמה גבוה[ה], אלא שהיה סבור שעוצם התפעלותו העיקר מחמת התבוננותו והשגתו. והאמת אינו כן, אלא שהשגות הם רק גרמא בעלמא להוציא מן ההעלם לגילוי 13 .

והנה בשכל יש גם כן תענוג, למשל מי שמבין דבר מה מתענג כמו שכתוב חכמת אדם תאיר פנים תענוג עליון. וזה היה טעות הרמב"ם שמחמת שהתבונן מאוד באין סוף ב"ה נעשה לו תענוג והיה סבור שזה העבודה הגמורה, ו[אז] הי'[ו] משפיעים לו שכל יותר גדול, וראה ששכלו שהי'[ה] - לא נחשב לכלום. והעמיק בשכל יותר גדול והיה מתענג יותר, אך הכל על אופן שכל בכלי ובריאה כו', והוא [מפני] שלא ידע קבלה ולא ידע שצריך אכפיא על שכלו ובינתו. אך איך היו משפיעים לו שכל גדול כיון שלא בא למקור משכיל? ... – אך לפעמים נותנים מתנה באתערותא דלתתא, שהביטול שהיה לו בשכל היה על אופן הגמור כמו באכפיא, [ועל ידי זה נגרם ש]יבוא למקור [השכל]... לכן היו גם כן משפיעים לו על אופן שכל יותר גדול 14 .
על מימרא זו עמד הגאון החסיד ר' אייזיק מהומיל, וכה ביאר את "טעותו של הרמב"ם":
מבואר בכתובים, שהרמב"ם ז"ל טעה בעצמו: איהו סבר ששכל הפילוסופי הביא לו הכרתו העצומה באלוקות. ובאמת, [מה שהביא לו ההכרה באלוקות] אינו אלא כח נשמה אלוקית שלו ממעלה רמה עליונה, והיה באמת מכיר האלוקות בכח הנשמה 15 .
ולפי שהייתה שרש נשמתו מבחינת "כתף השמאלי" כמו שכתוב בספר הגלגולים, היה מצטייר בשכל עניין ודרך השלילה, כידוע שזהו בחינת הגבורה והשמאל 16 .
ואדמו"ר הצמח צדק הסביר כי נקודה זו, שהשגה השכלית של הרמב"ם אינה אלא נביעה מהתגלות האלוקית של נשמתו הנעלית, מסבירה את ההבדל שבין צורת עיסוקו של הרמב"ם בפילוסופיה לבין זו של אריסטו:
"וזה היה גם ההפרש בעסק הפילוסופיה בין הרמב"ם לאריסטו הממרא – להבדיל בין קודש לחול – שהרמב"ם כל שהשיג יותר אמתת ה', היה נרתע ופחות בעיניו. ואריסטו כל שהשיג יותר נעשה יש יותר, באמרו: הלא דבר אני שהגשתי מציאות ה' ואחדותו בשכלי במפותים מכריחים. אבל איש האלקי הרמב"ם הרי אדרבא מצד השגה זו יגיע לו הביטול האמיתי להשליך נפשו מנגד מכל וכל בראותו כי ה' לנגד עיניו וכמו שכתב רמ"א משמו בדרכי משה לאורח חיים סי' א" 17 .
מעניינים במיוחד דבריו של הרבי הריי"צ אודות גודל מעלת העבודה שפעל הרמב"ם על ידי המורה-נבוכים. לפי הרבי הריי"צ, העבודה של הרמב"ם הייתה בבחינת "יחודא עילאה", כי בסופו של דבר, הרמב"ם גילה בתוך העולם עצמו, בתוך משבצות החשיבה השכלית, את מציאותו האינסופית של ה':
השכלתו והשגתו של הרמב"ם היו דעת עליון. עם אפשרי המציאות דעולם הבריאה, השכיל הרמב"ם והשיג את אפיסת המציאות דעולם האצילות. ועבודת הרמב"ם הייתה יחודא עילאה . הרמב"ם עשה ממונחי החקירה – כלי לשם הוי'. יסודות ועמודים הם מונחי חקירה, והרמב"ם עושה שם הוי' ממונחים אלו: שהתחיל ספרו – ספר הי"ד – ב"יסוד היסודות ועמוד החכמות" – ראשי התיבות הוי'.
כשביאר אאמו"ר [כ"ק אדמו"ר הרש"ב, בפורים שנת תער"ב] את עניין המתיבתא דרקיעא וכל היכלותיה – בכל מקצועות הפשט הרמז הדרוש והסוד שבתורה – אמר אאמו"ר כי הרמב"ם הוא ריש מתיבתא בהיכל מתיבתא דרקיעא 18 .
לאור גישה זו, ניתן להבין, מדוע בצד ההסתייגות, אנו רואים יחס כה מיוחד לרמב"ם בתורת חב"ד ושפע של ביאורים על המורה נבוכים. הסיבה היא, שיש כאן כפל פנים. מי שלא נזהר ולא יודע איך