ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- נושאים שונים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
סתם נזיפה שבעה ימים. וכתב ה"שולחן ערוך": ומהי נזיפה? שאדם גדול גוער בו לומר: כמה פלוני חצוף, וכיוצא בו. וזה משפטו, שיהא מתחבא ויושב בביתו, ויהא נכלם, ולא יראה פנים למי שהכלימו, וימעט בשחוק ובדיבור ובעסקיו, ויצער עצמו לעיני כל רואיו. אבל אין צריך להתרחק מבני-אדם, לא באכילה ושתייה, ולא בשאלת שלום, ואין צריך לנהוג באחת מכל דיני האבל, ואין צריך לפייס למי שהחציף כנגדו, ואין צריך שיתירו לו, אלא כיון שנהג כנזוף, זמן נזיפה, מותר ממילא. והוסיף הרמ"א שאפילו לא אמר לו האדם הגדול כלום, אלא שיודע בעצמו שאדם גדול נקט בלבו עליו – צריך לנהוג נזיפה בעצמו.
ומנין שנזיפה היא שבעה ימים? "תנו רבנן: אין נידוי פחות משלשים יום, ואין נזיפה פחות משבעה ימים. ואף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר: שנאמר (במדבר י"ב) "ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים".
ומביאה הגמרא מעשה של נזיפה שהייתה שלושים יום: פַּעַם אַחַת גָּזַר רַבִּי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ לְתַלְמִידִים בַּשּׁוּק, מַאי דְּרַשׁ, (שה"ש ז) "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים". מַה יֶרֶךְ – בַּסֵּתֶר אַף דִּבְרֵי תוֹרָה – בַּסֵּתֶר. יָצָא רַבִּי חִיָּא וְשָׁנָה לִשְׁנֵי בְנֵי אֶחָיו בַּשּׁוּק – לְרַב, ולרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, שָׁמַע רַבִּי – אִקְּפַד. אֲתָא רַבִּי חִיָּא לְאִיתְחַזוֹיֵי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, "עִיָּיא, רְאֵה מִי קוֹרֵא לְךָ מִבַּחוּץ. יְדַע דְּנָקֵיט מִילְּתָא בְדַעְתֵּיהּ – נְהַג נְזִיפוּתָא בְנַפְשֵׁיהּ תְּלָתִין יוֹמִין".
תרגום ופירוש: אמר לו רבי: חייא, ראה מי קורא לך בחוץ. כמובן שאף אחד לא קרא לו, והבין רבי חייא שרבי נוזף בו בעדינות. נהג רבי חייא "נזיפה" בעצמו שלושים יום. מסבירה הגמרא שלמרות שנזיפה סתם היא שבעה ימים, כאן נהג רבי חייא נזיפה שלושים היום, בגלל שהנוזף היה רבי שהיה הנשיא (הרוצה להרחיב בזה, יסתכל בגמרא מועד קטן טז. ובשו"ע יו"ד של"ד ונו"כ שם). ועל זה אומר הזוהר כי האדם הנזוף בארץ מפי חכם – נזוף גם בשמים. ובמקרה של רבי חייא מספרת הגמרא שמשמים גלגלו לרבי חייא שיתירו את נזיפתו קודם הזמן. וראה בזה רבי אות משמים שהתירו לו משמים את הנזיפה. וקרא עליו "ברצות ה' דרכי איש – גם אויביו ישלים אתו".
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (710)
הרב שמואל אליהו
143 - מי שחייב נידוי בארץ – מנודה בשמים
144 - מה בין נזיפה, חרם ונידוי
145 - גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף
טען עוד
מנודה הוא חמור יותר מנזוף. כתב ה"שולחן ערוך": אין יושבין בד' אמותיו, חוץ מאשתו ובניו. ואין אוכלין ושותין עמו, ואין מזמנין עליו. ואין כוללין אותו לכל דבר שצריך עשרה. ואפילו מנודה ממש שאין מצרפין אותו למנין, מכל מקום מותר להתפלל בעודו בבית הכנסת. הוא רק לא נמנה בתוך העשרה. וכתב הרשב"א כי מה שנהגו לגרשו מבית הכנסת – זה כדי שלא ידחוק את המתפללים שצריכים להתרחק מארבע אמותיו.
ואסור בתכבוסת ובתספורת ובנעילת הסנדל כאבל. ומותר בדברי תורה. שונה, ושונין לו. נשכר, ונשכרין לו. ומותר לו לדבר עם אחרים ובלבד שלא יעמוד בארבע אמותיהם. ואסור ליכנס לביתו, דהוי כד' אמותיו, ואין חילוק בין עומד ליושב (שו"ע יו"ד של"ד ב').
יש 24 דברים שבגללם אדם חייב נידוי. ויכול כל אדם לנדות על כך, בין איש ובין אשה. בין תלמיד חכם ובין כל אדם. "מי שנידוהו על שאר דברים שחייב עליהם נידוי, אפילו נידהו קטן שבישראל, חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי, עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו ויתירו לו" (שם י"ז).
סתם נידוי הוא לשלושים יום. אבל אפשר להתיר לו במהלך הימים אם חזר בו מקלקולו. ואם אינו חוזר בו – מנדים אותו שוב פעם שלושים יום, ואם אחרי הימים הללו גם לא חזר בו לפעמים גם מחרימים אותו כדלקמן (שם א י"ג).
– יש מנודה למחצה, והוא לא על אחד מ-24 דברים שבית-דין מנדה עליהם, אלא נידוי על פגיעה בתלמיד חכם שפגעו בכבודו. במקרה זה הנידוי הוא לא לכולם, אלא רק לתלמידיו של אותו חכם שביזוהו. ויש אומרים שגם שאר החכמים שהם חבריו של זה שביזוהו ינהגו נידוי באותו אחד שביזה ונידוהו. יש עוד נידוי למחצה והוא ה"מנודה לעירו – מנודה לעיר אחרת. מנודה לעיר אחרת – אינו מנודה לעירו, אבל מנודה לשאר העיירות כיוצא בעיר שנידוהו".
כל מנודה למחצה אינו אסור בכל דין המנודה שמנוי לעיל, אלא שבני-אדם מרחיקין אותו כדי לביישו, אבל אבלות אין עליו ומותר בתכבוסת ותספורת ובנעילת הסנדל. וכתב הש"ך (ס"ק לג) "נראה דלצירוף זימון ומנין מכל מקום אסור אם נתנדה מחמת עבירה".
נידוי חל רק כשברור כי מי שנידה פועל לכבוד ה' ולא לכבוד עצמו, להפיק מהנידוי נקמה או שנאה או רווח אחר. לכן חכם שגנבו לו או שלא החזירו לו את החוב, ילך ויתבע בבית-דין את חובו ולא ינדה את בעל חובו, ואם נידה – אין נידויו נידוי. בגמרא מובא מעשה על חכם אחד שגנבו לו תאנים מגינתו ונידה את הגנבים, ואמרו חכמים שאין נידויו נידוי. "דאם ממון נתחייב לו – לא נתחייב לו נידוי".
בספר "תרומת הדשן" (סימן רע"ד) הביא שאלה על חכם אחד שהיה שונא לבעל הבית מאוד, ונכשל אותו בעל הבית במילתא דחייב עליה נידוי כהלכה, וקפץ אותו חכם ונידהו כהלכה. אבל הכול מכירים ומרגישים שלא נידה אותו רק מחמת שנאה, כי היו אחרים שנכשלו גם כן באותו ענין ולא אשגח בהון לנדותן.
ענה "תרומת הדשן" ואמר שהנידוי לא נידוי. "דמה לי מכוין להשתכר בהתרתו ממון, ומה לי אם מכוין כדי לנקום ממנו ולהכניע שונאו. גם זה שכרו לעשות נחת רוח ליצרו. דנראה טעם הדבר שצריך המנדה שיתכוין לשם שמים כדי לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה, ולא יכווין כלל לעצמו לשום הנאה ותועלת. ואם לא כן – אין ממש באותו נידוי".
חרם
חרם הוא חמור הרבה יותר מנידוי. הוא חל על העובר על איסור חמור שחכמים קבעו שחל עליו חרם. וכן מי שעבר על דבר איסור ונידו אותו שלשים יום, אם אינו חוזר בו – שונים לנדותו לאחר שלושים יום פעם נוספת. אם אינו חוזר בו – ממתינים לו עוד שלושים ומחרימין אותו.
המוחרם, לא שונה ולא שונין לו; לא נשכר ולא נשכרין לו; וכן אסור להנותו יותר מכדי חייו. אבל שונה הוא לעצמו, שלא ישכח תלמודו, ועושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו.
הגמרא (מועד קטן ט"ז) שואלת: מנין לנו שמותר לנדות אדם מישראל ולקללו ב"ארור"? מדבורה הנביאה שכתוב בשירת דבורה (שופטים ה) "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים". הגמרא אומרת שמֵרוֹז היה אדם חשוב, ודבורה קיללה אותו כי הוא לא בא להילחם ביחד אתה בסיסרא שר צבא יבין מלך חצור. ולא עוד, אלא שהחרימה אותו שנאמר "אוֹרוּ אָרוֹר", כפל ארור יש בו. ולא עוד אלא שקיללו את מי שיהיה לו עסק עמהם שיאכל אתו או יעמוד בארבע אמותיו שנאמר "אוֹרוּ אָרוֹר יוֹשְׁבֶיהָ".
וְאָמַר עוּלָא, בְּאַרְבָּעָה מֵאָה שִׁפּוּרֵי, שַׁמְּתֵיהּ בָּרָק לְמֵרוֹז. אִכָּא דְּאָמְרִי, גַּבְרָא רַבָּה הֲוָה, וְאִכָּא דְּאָמְרִי, כּוֹכָבָא הֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר, "מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים". תרגום: ב-400 שופרות נידה ברק את מרוז. יש אומרים שמרוז היה איש חשוב שלא בא לעזור במלחמה החשובה. ויש אומרים שמרוז הוא כוכב שלא סייע להם במלחמה מן השמים כמו שאר הכוכבים שנאמר "מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים", וברק בן אבינועם קילל אותו על כך שלא עזר להם במלחמה.
ב"שולחן ערוך" (יורה דעה הלכות נידוי וחרם סימן שלד א') מובא כי בארץ ישראל היו מקֵלים בהלכה זו. והיו אומרים כי נידוי של ארץ ישראל אינו שלושים יום כמו בחו"ל, אלא רק שבעה ימים. ונזיפה שבכל העולם היא שבעה ימים – בארץ ישראל היא רק יום אחד.
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
בצלאל ואהליאב - חיבור של קצוות
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
איך מותר להכין קפה בשבת?
האם מותר לפנות למקובלים?
אי אפשר לבד!
הלכות שטיפת כלים בשבת
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
מה מברכים על פיצה?
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
