(כ: במשנה למטה – כב. באמצע)

פטור בעל קרי

א. המשנה

עזרא תיקן טבילה לבעל קרי לפני לימוד תורה (על בסיס "אל תגשו אל אישה" בהר סיני (להלן סעיף ד). הברייתא בכב. מגבילה את זה דווקא לבעל קרי (ופולטת) אך לא לשאר הטומאות).

ולכן:

• ברכות ק"ש, ברכה שלפני המזון – לא אומרים כלל (ר"י – אומר לפני המזון),
  וכן במשנה (כב:) לגבי תפילה (שלא יתחיל, ואם התחיל ונזכר – יקצר).
• ק"ש וברכהמ"ז מהרהר.

מה ההבדל?
1. בפשטות – דאורייתא מהרהר ודרבנן לא,
2. לר"י שק"ש מדרבנן, מהרהר כי יש בה עומ"ש.

ב. משמעות ההרהור

מצד אחד – מהרהר, מצד שני – לא אומר בפה?
רבינא – הרהור כדיבור, אך רק לקולא (יוצא ידי חובה, אך לא נאסר כי בסיני היה דיבור).
רב חסדא – לאו כדיבור (ורק מהרהר כדי לא להיות שונה מכולם).

ולמה בתפילה לא מהרהר?
לרבינא זה מובן, כי יש משמעות להרהור, אז מהרהר רק כשזה חשוב כנ"ל,
אך לרב חסדא – תמיד טוב שלא יהיה שונה מכולם!

תשובה – גם לרב חסדא – הצורך לא להיות שונה הוא
רק בדאורייתא/עומ"ש.

(לכאורה לרב חסדא מותר לו להרהר אם רוצה).

ג. רמת החיוב של האמירות השונות – דאורייתא או דרבנן (דעות ומקורות)
נפק"מ – 1. האם בע"ק מהרהר או לא. 2. אם מסופק אם אמר – האם חוזר.

1. ברכהמ"ז דאורייתא – מקור: ואכלת ושבעת וברכת.
2. ברכות התורה – מקורות:
   לפני – כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו,
   אחרי – רי"ח - קל וחומר מברכהמ"ז,

שבמזון אין לפני ויש אחרי, קל וחומר לתורה שיש לפני – שיהיה אחרי.
דחייה – מה למזון שכן נהנה.

[רי"ח גם עשה קל וחומר הפוך –
שהברכה שלפני המזון מהתורה, קל וחומר מברכת התורה.
דחייה – 1. מה לתורה שכן חיי עוה"ב. 2. זה נגד ת"ק במשנה (שלא מהרהר). (3. עוד תמיהה – איך אפשר לעשות שני קל וחומר הפוכים זה מזה)].

1. קריאת שמע -
   ר' אלעזר (וכן בפשטות לפי הנ"ל) – מדאורייתא (לכן מהרהר, ואם מסופק אם אמר – חוזר ואומר).

רב יהודה – דרבנן (ובכל זאת מהרהר כי זה עומ"ש, ואם מסופק אינו חוזר).

קשה - רב יוסף - ובשכבך ובקומך.
תשובת אביי – זה בדברי תורה.

1. D. אמת ויציב

רב יהודה – דאורייתא (יציאת מצרים), ובספק – חוזר.

קשה ממשנתנו – שבעל קרי לא מהרהר?
תשובה – אם אמר ציצית אז כבר יצא בהזכרת מצרים, ואמת ויציב דרבנן.
(ומה שר"י אמר שחוזר, זה כשמסופק לגבי ציצית + אמת, וחוזר ואומר את שניהם (תוס' 2)).

1. E. תפילה - דרבנן

בעל קרי – (בתחילת העמוד) – לא יתחיל, ואם התחיל  ונזכר שהוא בע"ק – מקצר.

בספק אם התפלל – ר"א – לא יחזור, רי"ח – יחזור (אפילו שזה דרבנן, ולואי יתפלל כל היום).

(כא. 8-)

ד. אגב, מצבים שיש חידוש שאינו מתפלל שוב:

1. A. מתפלל ותוך כדי נזכר שכבר התפלל – ר"י-שמואל – יפסיק באמצע.

חידוש – אפילו שכבר התחיל.

ולמה כשאמר ברכה של חול בשבת מסיים הברכה?

כי שם עקרונית חייב אלא שרבנן לא הטריחוהו לומר גם של חול.

1. B. התפלל לבד ואח"כ הגיע לתפילה בציבור – ר"י-שמואל – לא יתפלל שוב, אא"כ יכול לחדש בה דבר.

חידוש – אפילו שהתפלל רק ביחיד. 

[C. אגב, אמירות עם הציבור והפסקה לאמירות -
a. הקדמות:

1. הפסקה בתפילה-
לקדושה ומודים - ברור לגמרא שלא מפסיקים,
ליהא שמיה רבה – תלמידי רי"ח – מפסיקים, הלכתא – לא מפסיקים.

2. האם יחיד אומר קדושה –
ריב"ל – לא נלמד מ"ונקדשתי בתוך בני ישראל" – "היבדלו מתוך העדה הזאת",
רב הונא – כן.

b. ממילא, איחר לתפילה, לא יתחיל בעצמו אם לא יספיק להיות עם הציבור ב:

1.מודים (שלא כולם ישתחוו והוא לא).

2.ריב"ל – גם קדושה (כי יחיד לא אומר קדושה)
רב הונא – לא צריך (כי יחיד יכול לומר קדושה ביחיד).

[למעשה – תוס' אומרים שהמנהג הוא ששותק ומקשיב וכך שומע כעונה, אך לא לכתחילה].

ה. המקור לאיסור + שיטת ר"י

A. המקור (ריב"ל) -
בהר סיני – "אל תגשו אל אישה",
ויש הקש ("סמוכים") בין תורה להר סיני –
דברים ד – "והודעתם לבניך (תורה)... יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב (סיני)".

B. שיטת ר"י – (שמברך לפני המזון).
והרי אסור כנ"ל?
1. ר"י חולק על כל האיסור

ומה עושה עם הלימוד?
a. ר"י לא דורש סמוכים.
דחייה – אמנם בכל התורה אינו דורש, אך במשנה תורה דורש.

[בכל התורה אינו דורש – שלא לומד שמכשפה בסקילה מהסמיכות לשוכב עם בהמה אלא ממקור אחר.
במשנה תורה דורש – שלומד שאדם אסור באנוסת אביו מסמיכות].

b. הלימוד תפוס ללימוד אחר – שהמלמד בנו תורה כאילו קיבלה בסיני.

דחייה – במשנה בכו. ר"י פוטר רק מי שיש לו עוד טומאה (כמו זיבה), משמע שבעל קרי עצמו מצריך טבילה.

אפשרות דחייה – אולי בכל מקרה פוטר, ורק דיבר על בע"ק שראה זב לחדש שאפילו בזה רבנן מחייבים טבילה.
דחיית הדחייה – באותה משנה בדברי רבנן שמחייבים יש את שני הכיוונים:
גם שקודם היתה עוד טומאה ואז טומאת הקרי (זב-קרי, נדה-פולטת),
וגם (פחות מחודש לרבנן) – קודם קרי (=משמשת) ואז עוד טומאה (=נידה).
למה צריך את הסיפא? הרי לרבנן ברור שחייבם טבילה, אלא לחדש שגם בזה ר"י פוטר, ואם ר"י פוטר גם בבעל קרי עצמו, אין כאן שום חידוש, אלא שבעל קרי חייב.

2. הכוונה שמהרהר את הברכה.

דחייה – ברייתא מפורשת שאומר בפה.
(ועוד קשה, למה דווקא את זה מהרהר, הרי לעיל (ב) ראינו שמהרהר רק כשזה מהתורה/עול מלכות שמיים).

3. ר"נ בי"צ - ברכה אינה תורה אלא "הלכות דרך ארץ".

[יש ברייתא עם דעות שונות מה בכל זאת מותר לבעל קרי ללמוד -
רי"ס = רגיליות (לשנן מה שרגיל בו)
ר' יונתן בן יוסף – יכול גם להציע (לתת טעמים) את המשנה (אך לא גמרא)
ר' נתן בן אבישלום – מציע גם את הגמרא (אך לא יזכיר פסוקים),
ר' יוחנן הסנדלר – לא יכנס למדרש (לא יציע כלום) – אך יכול להקשיב לאחרים,

גירסה שנייה - לבית המדרש (הכי מחמיר).

ר"י – שונה בהלכות דרך ארץ (אמרות מוסריות וכד', וכן ברכות נחשב כדרך ארץ) (ומסופר שכלפי עצמו ר"י החמיר לטבול גם לזה).