ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- ברכות
ביחס לתפילת ערבית מבררת הגמ' (כז, ב) האם היא חובה או רשות:
אלא מאי אין לה קבע? כמאן דאמר: תפלת ערבית רשות. דאמר רב יהודה אמר שמואל: תפלת ערבית, רבן גמליאל אומר: חובה, רבי יהושע אומר: רשות. אמר אביי: הלכה כדברי האומר חובה. ורבא אמר: הלכה כדברי האומר רשות.
מה המקור לכך שהיא רשות או חובה? בכלל, יש לחזור לברייתא המבררת את יסודה של תפילת ערבית. למ"ד אבות תקנום, למדנו מערבית. ולמ"ד כנגד תמידין תקנום:
ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע - שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה.
בבא זו נשתנה ללא חולק. וצריך להתבונן כיצד שני הצדדים מבארים את אותו המקור. וחשבתי שאפשר לבאר כך: הרי איברים ופדרים אין חובה להקריב, שהרי אם היה שהות ביום לכל הקרבנות אין מביאים קרבן נוסף בכדי שיהיו איברים ופדרים. אלא שיש מצווה בדבר, שאם ישנן או"פ יעלה אותם למזבח. ומכאן למד מ"ד ערבית רשות את דינו, שאין קרבן זה חיובי כקרבנות התמיד.
ואילו מ"ד ערבית חובה יבאר, שלמדנו את זמני התפילה מאו"פ אך לא את מהותה ותוקפה.
קביעה כרשות
אמנם הראשונים, ככלל, פוסקים שהלכה כמד"א ערבית רשות משום שבמחלוקת אביי ורבא הלכה כרבא. ואמנם יש גורסים רב ולא רבא ועדיין, הלכה כמותו, וכדכתב הרשב"א (כז, ב ד"ה ערבית):
ופסקו הגאונים ז"ל דהלכה כמ"ד רשות, דתפלה כאיסורי נינהו וקיי"ל כרב באיסורי, ועוד דתפלה דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל.
אך בהבנת המושג של 'רשות' נחלקו. שאלה יסודית בדיני תשלומין מובאת ע"י הראשונים והתירוצים השונים שלה מהווים כיוונים לזיהוי השיטות השונות.
שואלים הראשונים (תוס' כו, א ד"ה טעה; רשב"א הנ"ל; תר"י יח, א ד"ה טעה ולא התפלל ערבית) מדוע אם לא התפלל ערבית חובה להשלים אותה ע"י שחרית שתיים, והרי ערבית גופא היא רשות? ומביאים הראשונים שני תירוצים:
א. שיטת בעל הלכות גדולות
כתב בה"ג (סימן א, ברכות פרק רביעי):
וכי קאמרינן דתפלת ערבית רשות הני מילי היכא דלא קבעי לצלויי כלל אבל אי צלי או קבלה עליה שויה עליה כחובה והדר מצלי.
דהיינו ערבית הינה תפילת רשות כל עוד לא התפללו אותה, אך לאחר שכבר התפללו, אזי הופכת לחובה. וצריך לברר מתי נהפכת התפילה לחובה?
הרשב"א (הנ"ל) מביא את דברי בה"ג האומר שאפילו התפלל פעם אחת בלבד כבר התחייב בערבית. הרשב"א מקשה על כך שלא מסתבר לומר שכל המושגים והקולות של רשות מתייחסות למי שלא התפלל כלל, ולא התכוון להתחיל להתפלל בקביעות תפילות ערבית. ולכן נראה שנוקט כהסבר התוס' לקמן.
אפשרות שניה מוזכרת ברא"ש והיא שאם התפלל אדם כמה פעמים ערבית הרי זה הפך את הערבית מרשות לחובה עבורו.
הסברה נוספת בדברי הבה"ג מצאנו והיא שכוונתו שההחלטה להתפלל יוצרת חיוב דווקא על אותו לילה (תוס' חגיגה ד"ה או; ויש המבינים כך גם ברא"ש ברכות ב, ד בהסבר הראשון).
ב. שיטת תוס'
מחמת הקושיות המובאות בראשונים על שיטת בה"ג (עיין רא"ש ורשב"א הנ"ל) מבארים בעלי התוס' את 'רשות' של ערבית באופן אחר. וכך כותבים (ברכות כו, א ד"ה טעה):
וי"ל הא דאמרינן דתפלת ערבית רשות היינו לגבי מצוה אחרת והיא עוברת דאז אמרינן תדחה תפלת ערבית מפניה אבל לחנם אין לו לבטלה.
כלומר תפילת ערבית היא חובה כמו שחרית ומנחה, אך שונה היא ברמת חיובה, ועל כן ביחס לשתי התפילות הקודמות הרי היא רשות. . אולי אפשר לומר כאן את סברת 'אפושי פלוגתא לא מפשינן' – לקרב את מ"ד חובה למ"ד רשות.
השוואת השיטות
הרווח בשיטת בה"ג היא לשמר את לשון חז"ל 'רשות' כפשוטו, ואת כל הגמרות הקשות על כך נבאר שעוסקות לאחר שקיבל עליו כחובה.
לעומת זאת, לתוס' ודעימיה, כל הגמ' הדנות בערבית כחיוב מובנות, אך לשון 'רשות' דחוקה ומבארים אותה ביחס לתפילות המחויבות לגמרי.
מח' רמב"ם ראב"ד
כתב הרמב"ם ביחס לתפילת ערבית (א, ו):
וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו' כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.
בקריאה פשוטה נראה שדעת הרמב"ם שמנהג ישראל להתפלל הפך את תפילת ערבית לחובה גמורה, כשחרית ומנחה. אך עתה נראה, שהזכיר הרמב"ם בכמה הלכות שתפילת ערבית היא רשות, ויש לזה משמעות אע"פ שכבר קבלו עליהם כחובה. ונלך לפי סדר הפרקים:
דין הראשון נוגע לזמן תפילת ערבית והקדמתה, והוא נתון מחלוקת בין רמב"ם לראב"ד (ג, ו-ז):
תפלת הערב אף ע"פ שאינה חובה, המתפלל אותה זמנה מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר, ותפלת נעילה זמנה כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה. המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה, ואם התפלל תפלת שחרית בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר יצא, ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא ק"ש בזמנה אחר צאת הכוכבים.
וכתב הראב"ד:
ויש לו להתפלל וכו'. כתב הראב"ד ז"ל אין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה והלא צריך לסמוך גאולה לתפלה.
דין שני נוגע לחזרת הש"ץ (ט, ט):
ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו.
הדין האחרון שנביא הוא ביחס למי שנזכר באמצע עמידה שכבר התפלל את אותה התפילה. על זה פסק הרמב"ם (י, ו):
מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה.
והשיג הראב"ד במקום: "כתב הראב"ד ז"ל אין כאן נחת רוח עכ"ל. "
ויש לעיין בשורשי הויכוח בין הרמב"ם והראב"ד.
שורש המחלוקת
כתב הכס"מ על הדין האחרון:
נראה שטעמו (של הראב"ד) שאף על פי שתפלת ערבית היתה רשות עכשיו כבר קבעוה חובה כדאמרינן בפ"א. ואין זה דבר מוכרח ויש מקום לדברי רבינו מאחר שמתחלתה היתה רשות:
כלומר, לפי הראב"ד כיון שקבעוה לערבית הרי היא חובה גמורה, וממילא צריך לפסוק גם באמצע ערבית אם נזכר שכבר התפלל. אך לפי הרמב"ם, כיון שמיסודה של ערבית היא רשות, עדיין הדין של ממשיך קיים. ולכאורה שיטת הראב"ד מובנת יותר, שהרי מה משמעות קבלת ישראל את ערבית כחובה, אם היא רשות?
הסבר חד ובהיר לשיטת הרמב"ם מצאנו בדברי גר"ח (חי' על י, ו). תורף דבריו הוא שמהות תפילת רשות וחובה הן שונות לחלוטין ולכן א"א להתחיל על דעת חובה והמשיך על דעת רשות כיון שהן כמו שתי תפילות שלא שייכות זו לזו. ולי נראה להסביר עוד את דבריו בשימוש בדוגמא מהיחס שבין שחרית למוסף. התוס' (כו, א ד"ה איבעיא) מבאר שתפילת מוסף א"א להשלים משום שעבר זמנה, ואינה דומה לתפילות חול משום שהן רחמי. משמע, שמוסף אינו רחמי כלל, אלא יותר שבח או גדר אחר. מ"מ יוצא, שיש גדרים שונים לחלוטין לתפילות שונות. ה"ה בתפילת נדבה, דקיי"ל שצריך לחדש בה דבר, ולא סגי במה שיגיד את אותו הנוסח.
ומכאן נבוא לנפק"מ היוצאות מבירור זה:
נזכר באמצע ערבית
אומר גר"ח, הרמב"ם סובר שאע"פ שקבלו עליהם להתפלל ערבית, היא נשארה בגדרה הראשוני של 'רשות'. ולכן, המתפלל ערבית ונזכר באמצע שכבר התפלל, יכול להמשיך כיון שאין כאן חצי תפילה נדבה וחצי חובה, אלא הכל הוא בגדר אחד של רשות. ומסיבה זו שערבית במהותה היא רשות, לא כתב הרמב"ם שאם התפלל פעם אחת התחייב בה, משום דא"כ משמע שלאחר התפילה הראשונה הפכה להיות כשחרית. אך לרמב"ם ערבית נשארת במהות רשות גם לאחר קבלתה כחובה ע"י עם ישראל.
אך לפי הראב"ד - ערבית, לאחר ההתחייבות בה, הופכת להיות חובה גמורה כשחרית ומנחה.
חזרת הש"ץ
וכך ניתן להסביר את הדין שאין חזרת הש"ץ בערבית (ט, ט), והיא משום שבאמת אין מי שמחוייב בה, ואין צורך להוציאו ידי חובה, וזו מטרתה העיקרית של החזרה. וכך פסק השו"ע (רלז, א). המ"ב בנימוק דין זה כותב:
שאין תפלת ערבית חובה רק מצוה ולא נתחייב בה אדם שיצטרך הש"ץ להוציאו ידי חובתו [רמב"ם] ואפילו האידנא דקבעוה חובה מ"מ לא אלים מנהגא לשויוה חובה כדי לאטרוחי צבורא להחזיר הש"ץ התפלה [ל"ח וא"ר].
הטעם הראשון, ברור כפי שיטת הרמב"ם, שאין חובה. אך הטעם השני שהביא בשם האחרונים נצרך אליבא דהראב"ד, שלכא' היא חובה גמורה, ומדוע תהיה שונה משחרית ומנחה? ולכן צריך את הטעם של לא להטריח.
הקדמת ערבית
וגם את המח' בנוגע להקדמת ערבית אפשר להסביר על פי יסוד זה. לרמב"ם, כיון שבמהותה היא רשות, אין מדקדקים בזמנה, ואין חובה לסמוך גאולה לתפילה. אך לראב"ד שהיא חובה, יש לסמוך גאולה לתפילה.
הכרזת יעלה ויבוא
כתב שו"ע (רלו, ב):
אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה, ואף הנוהגין לומר י"ח פסוקים ויראו עינינו, אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה; ומיהו מה שמכריז ש"צ ראש חדש בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק, כיון שהוא צורך התפלה; וכן יכול לומר: ברכו, להוציא מי שלא שמע, ולא הוי הפסק.
דין זה מיוסד על דברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רצג) שכיון שתפילת ערבית היא רשות אפשר להקל בה. אך הב"ח מביא דברי מהרש"ל (הגהות לטור רלז) שחולק על הרשב"א בין השאר בטענה שא"א לומר ערבית רשות כיון שכבר קבלוה עליהם כחובה. אמנם להלכה מסכים הב"ח עם הרשב"א.
ואף כאן ניתן לומר ששו"ע הולך כרמב"ם שגם לאחר הקבלה כחובה, נשארת מהות התפילה רשות. ואילו מהרש"ל סובר שהפכה חובה גמורה.
מהות ערבית
אמנם באופן כללי אין פוסקים הלכות מתוך דברי אגדה, אך כמובן שחלקי התורה השונים מאירים זה את זה. ושמחתי כשהראוני את דברי הרב זצ"ל ששופכים אור על יסוד זה שלמדנו שמהות תפילת רשות אינה כחובה. ואלו דברי הרב זצ"ל בשמונה קבצים (א, תרמז):
התפילה היא צריכה להיות כל כך נובעת מקירות לב עד שכל חיוב עושה אותה קבע וזהו יסוד שיטת הסוברים שאין לתפילה עיקר מן התורה על כן החלק המובחר ביחש לתפילה היא תפילת ערבית שגדלה היא במה שהיא רשות ותפילה נקיה מכל צד קבע נקראת פגיעה ויפגע במקום מדת יעקב שבית תפילה יקרא בית אלהיו לכל העמים ביום אשר יהפך לכל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד'.
להערות - [email protected]
מה המשמעות הנחת תפילין?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
אנחנו קודש למענך
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
איך עושים קידוש?
אוצרות בלב הים
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
"בזאת התורה" - איזו תורה?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
כיצד הצפירה מובילה לאחדות בעם?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
