ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שמונה פרקים לרמב"ם פרק רביעי – פרק חמישי ;">

בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה שמונה פרקים לרמב"ם Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

חשוון תשע"ג

שמונה פרקים לרמב"ם פרק רביעי – פרק חמישי

שבוע שני: י"ב – י"ח חשוון תשע"ג



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצוק"ל

י"ב חשון
פרק רביעי
מה עדיף, גיבור או פחדן? הרמב"ם מלמדנו שדרך האמצע היא הקו המאזן בין שני קצוות; הקצה האחד הוא הוספה, והשני – חוסר. שניהם כאחד מבטאים חוסר איזון הדורש תיקון.
פֶּרֶק רְבִיעִי
בִּרְפוּאַת חֳלָיֵי הַנֶּפֶשׁ
הַפְּעֻלּוֹת אֲשֶׁר הֵן טוֹבוֹת, הֵן הַפְּעֻלּוֹת הַשָּׁווֹת, הַמְמֻצָּעוֹת בֵּין שְׁנֵי קְצָווֹת, שֶׁשְּׁנֵיהֶם רָע, הָאֶחָד מֵהֶם יִתּוּר, וְהָאַחֵר חִסּוּר. וְהַמַּעֲלוֹת, הֵן תְּכוּנוֹת נַפְשִׁיּוֹת וְקִנְיָנִים, מְמֻצָּעִים בֵּין שְׁתֵּי תְּכוּנוֹת רָעוֹת, הָאַחַת מֵהֶן יְתֵרָה וְהָאַחֶרֶת חֲסֵרָה. וּמִן הַתְּכוּנוֹת הָאֵלֶּה יִתְחַיְּבוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן. מְשַׁל זֶה: הַזְּהִירוּת, שֶׁהִיא מִדָּה מְמֻצַּעַת בֵּין רֹב הַתַּאֲוָה וּבֵין הֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה. וְהַזְּהִירוּת הִיא מִפְּעֻלּוֹת הַטּוֹב, וּתְכוּנַת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּתְחַיֵּב מִמֶּנָּה הַזְּהִירוּת הִיא מַעֲלָה מִמַּעֲלוֹת הַמִּדּוֹת. אָמְנָם רֹב הַתַּאֲוָה הוּא הַקָּצֶה הָרִאשׁוֹן, וְהֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה לְגַמְרֵי - הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן, וּשְׁנֵיהֶם רָע גָּמוּר. וּשְׁתֵּי תְּכוּנוֹת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר מֵהֶן יִתְחַיְּבוּ רֹב הַתַּאֲוָה, וְהִיא הַתְּכוּנָה הַיְתֵרָה, וְהֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה, וְהִיא הַתְּכוּנָה הַחֲסֵרָה, שְׁתֵּיהֶן פְּחִיתֻיּוֹת מִפְּחִיתֻיּוֹת הַמִּדּוֹת. וְכֵן הָעַיִן הַיָּפָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַקַּמְּצָנוּת וְהַבִּזְבּוּז. וְהַגְּבוּרָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַמְּסִירָה לַסַּכָּנוֹת וְרֹך הַלֵּבָב. וְהַבְּדִיחוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַהוֹלֵלוּת וְהַקֵּהוּת. וְהָעֲנָוָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַגַּאֲוָה וְשִׁפְלוּת הָרוּחַ. וְהַנְּדִיבוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַפַּזְּרָנוּת וְהַכִּילוּת. וְהַהִסְתַּפְּקוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין אַהֲבַת הַמָּמוֹן וְהָעַצְלוּת. וְהַסַּבְלָנוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַכַּעַס וְהֶעְדֵּר הַרְגָּשַׁת הַבִּזָּיוֹן. וּבֹשֶׁת פָּנִים, מְמֻצַּעַת בֵּין הָעַזּוּת וְהַבַּיְּשָׁנוּת. וְכֵן שְׁאָר הַמִּדּוֹת. וְלֹא יִצְטָרְכוּ לְשֵׁמוֹת מֻנָּחִים לָהֶן דַּוְקָא, אִם יִהְיוּ הָעִנְיָנִים מֻשָּׂגִים וּמוּבָנִים.
וּפְעָמִים יִטְעוּ בְּנֵי אָדָם בְּאֵלּוּ הַפְּעֻלּוֹת, וְיַחְשְׁבוּ אֶחָד מִשְּׁנֵי הַקְּצָווֹת טוֹב, וּמַעֲלָה מִמַּעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ. פְּעָמִים יַחְשְׁבוּ הַקָּצֶה הָרִאשׁוֹן טוֹב, כְּמוֹ שֶׁיַּחְשְׁבוּ הַמְּסִירָה לַסַּכָּנוֹת מַעֲלָה, וְיִקְרְאוּ הַמּוֹסְרִים עַצְמָם לַסַּכָּנוֹת: גִּבּוֹרִים, וּכְשֶׁיִּרְאוּ מִי שֶׁהוּא בְּתַכְלִית הַהִסְתַּכְּנוּת וְשִׂימַת נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ, וּמַפִּיל עַצְמוֹ לְמִיתָה בְּכַוָּנָה, וּפְעָמִים שֶׁיִּנָּצֵל בְּמִקְרֶה - יְשַׁבְּחוּהוּ בָּזֶה, וְיֹאמְרוּ: זֶה גִּבּוֹר. וּפְעָמִים יַחְשְׁבוּ הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן טוֹב, וְיֹאמְרוּ עַל נֶעְדַּר הַרְגָּשַׁת הַבִּזָּיוֹן - סַבְלָן, וְעַל הֶעָצֵל - מִסְתַּפֵּק בְּחֶלְקוֹ, וְעַל נֶעְדָּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאוֹת לָעֳבִי טִבְעוֹ - נִזְהָר. וְעַל זֶה הָאֹפֶן מִן הַטָּעוּת יַחְשְׁבוּ גַּם כֵּן הַבִּזְבּוּז וְהַפַּזְּרָנוּת מִן הַפְּעֻלּוֹת הַמְשֻׁבָּחוֹת. וְזֶה כֻּלּוֹ טָעוּת, וְאָמְנָם יְשֻׁבַּח בֶּאֱמֶת הַמִּצּוּעַ, וְאֵלָיו רָאוּי לָאָדָם לְכַוֵּן, וְיִשְׁקֹל פְּעֻלּוֹתָיו כֻּלָּן תָּמִיד אֶל זֶה הַמִּצּוּעַ.
___________________________
השוות – המאוזנות. המעלות – המידות הטובות. קניינים – קניינים נפשיים. פחיתויות – חסרונות. עין יפה – רוחב לב (במידה לא מופרזת). המסירה לסכנות – הסתכנות יתרה. רך הלבב – פחדנות. הקהות – עצבות, כבדות. הכילות – קמצנות. הסתפקות – המשתדל ושמח בחלקו. העדר הרגשת . הבזיון – אדישות. הבישנות – ביישנות יתירה. לשמות מונחים – לכינוי מוגדר. המיצוע – המידה ממוצעת והמאוזנת.


ביאורים
מהי פעולה טובה? מה מגדיר דבר בתור דבר "טוב"? הרמב"ם נותן לנו פירוש מפתיע: דבר טוב זה דבר מאוזן. פעולה טובה או מידה טובה – היא מידה שממוצעת בין שני קצוות.
למה הרמב"ם הגדיר זאת כך? בסוף כל יום בבריאת העולם ראה הקב"ה את אשר עשה ואמר "כי טוב". המציאות יכולה להתקיים. יש בה מערכות חיים המאזנות זה את זה. לעומת זאת, מציאות שהיא רעה זו מציאות שאין לה איזונים ולכן אין לה קיום לאורך זמן. המילה 'רע' היא מלשון 'רעוע', אינו יציב, נוטה ליפול. כך גם אדם שעושה רע – אינו מתחבר לקב"ה, נשמתו אינה נקשרת לצרור החיים והוא נאבד מן העולם.
האדם מורכב מכוחות שונים המתרוצצים בקרבו; חומר ורוח, רגש ושכל. היכולת של האדם להמשיך ולהתקיים ולא ליפול לחולי או למצב רוח שפל הוא כאשר כל כוח מקבל את המינון הנכון. כאשר ישנה סטיה או הליכה קיצונית רק עם כוח אחד – שאר הכוחות נזנחים ואינם ממלאים את תפקידם. הגוף נפגע ותפקודו נחלש. לכן מידה טובה היא מידה מאוזנת. לאחר שהבנו שנפש האדם היא אחת, וממנה נובעים כל הכוחות וכל המידות, אנו יכולים להבין שיש בנפש מידות שונות שצריכות לבוא לידי ביטוי. מהותה של הנפש תתגלה כאשר כל כוח ימצא את הביטוי המיוחד לו במערכת הכללית. הדבר דומה לתזמורת. כל כלי צריך להופיע במקום מסוים ורק אז מתקבלת יצירה מוזיקלית. אם כלי אחד יחרוג מתפקידו הוא יאפיל על שאר הכלים והיצירה תישמע חד-גונית ומשעממת. רק מיקום מדויק של כל כלי נותן לנו מוזיקה איכותית. בשביל זה צריך מנצח גדול, וזה האדם בעצמו.

הרחבות
1. מה זה "מדות טובות"?
המונחים 'מידות טובות' ו'מידות רעות', לא מתארים שתי רשימות של דפוסי התנהגות. 'מידה' כשמה כן היא: כמות, מינון. מידות טובות = מינון מדויק של כוחות הנפש, ואילו מידות רעות = הפרת האיזון של כוחות הנפש,
2. למה חייבים ללכת בדרך האמצע בכל דבר?
הרעיון שעומד ביסוד הדרכת הרמב"ם הוא, שאין שום כח חיים שנברא לבטלה. לכל נטיה יש תפקיד חיובי, בנקודה מסוימת על ציר הנפש. זוהי משמעות נוספת להכרזה של הרמב"ם ש"נפש האדם אחת", שלא סובלת שלילה של חלקים ממנה. האתגר בעבודת ה', איננו 'חיסול האויב', אלא ניהול מאוזן שיוצר התאמה והרמוניה בין כל הפרטים.
רעיון זה מבואר היטב בדבריו של ריה"ל בספר הכוזרי: "התורה האלוהית לא העבידתנו בסיגופים, כי אם למדתנו את המדה הנכונה בצוותה עלינו לתת לכל כח מכוחות הנפש והגוף את החלק המגיע לו בצדק ".( כוזרי ב, נ). "החסיד הוא הוא המושל, שהרי כל חושיו וכוחותיו, הנפשיים והגופניים, סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמה שנאמר 'ומושל ברוחו מלוכד עיר' (משלי טז, לב). והוא האיש הראוי לשלוט, כי אלו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק, כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו. הוא חוסם את הכוחות המתאוים ומונע אותם מעבור גבולם, לאחר שנתן להם חלקם וספק להם כל מה שממלא חסרונם" (כוזרי, ג ה).

שאלות לדיון
כיצד יכול האדם לברר לעצמו האם הוא עצלן או מסתפק בחלקו?
חייל שמתנדב לצאת למשימה מסוכנת מאוד – האם הוא מוסר עצמו לסכנה או גיבור? האם מידותיו מתוקנות?




י"ג חשון
פרק רביעי
היום נלמד שההרגל כובל אותנו. לכן, למרות שסטיה מאיזון היא בעיה, לחזור לאיזון לא יפתור את הבעיה. כדי להשתחרר מההרגל הכובל עלינו לעשות ממש הפוך, עד לחזרה לאיזון. כמובן, הרגל רוחני מוקצן כובל אותנו פחות מהרגל גשמי-אגואיסטי מוקצן.
וְדַע, כִּי אֵלּוּ הַמַּעֲלוֹת וְהַפְּחִיתֻיּוֹת אֲשֶׁר לַמִּדּוֹת, אָמְנָם יִקָּנוּ וְיִתְיַשְּׁבוּ בַּנֶּפֶשׁ, בַּחֲזָרָה עַל הַפְּעֻלּוֹת הַהֹווֹת מִזּוֹ הַמִּדָּה פְּעָמִים רַבּוֹת בִּזְמָן אָרֹך, וְהִתְרַגְּלֵנוּ אֲלֵיהֶן. וְאִם יִהְיוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן טוֹבוֹת - יִהְיֶה הַנִּקְנֶה לָנוּ מַעֲלָה, וְאִם יִהְיוּ רָעוֹת - יִהְיֶה הַנִּקְנֶה לָנוּ פְּחִיתוּת. וּמִפְּנֵי שֶׁהָאָדָם בְּטִבְעוֹ, מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, אֵינוֹ לֹא בַּעַל מַעֲלָה וְלֹא בַּעַל חֶסְרוֹן, כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר בַּפֶּרֶק הַשְּׁמִינִי, וְהוּא יִתְרַגֵּל בְּלֹא סָפֵק לִפְעֻלּוֹת מִקַּטְנוּתוֹ, כְּפִי מִנְהַג קְרוֹבָיו וְאַנְשֵׁי מְדִינָתוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת מְמֻצָּעוֹת, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ מוֹתִירוֹת אוֹ מְחַסְּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁסִּפַּרְנוּ, וְיִהְיֶה הָאִישׁ הַזֶּה כְּבָר חָלְתָה נַפְשׁוֹ - צָרִיך שֶׁיִּנְהֲגוּ בִּרְפוּאָתוֹ כְּדֶרֶך רְפוּאַת הַגּוּפוֹת בְּשָׁוֶה. וּכְמוֹ שֶׁהַגּוּף, כַּאֲשֶׁר יֵצֵא מִשִּׁוּוּיוֹ, נִרְאֶה אֶל אֵיזֶה צַד נָטָה וְיָצָא, וְנַעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ בְּהֶפְכּוֹ, עַד שֶׁיָּשׁוּב אֶל הַשִּׁוּוּי; וּכְשֶׁיִּשְׁתַּוֶּה, נְסַלֵּק יָדֵינוּ מֵאוֹתוֹ הַהֵפֶך, וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת לוֹ מַה שֶּׁיַּשְׁאִירֵהוּ עַל שִׁוּוּיוֹ - כֵּן נַעֲשֶׂה בַּמִּדּוֹת בְּשָׁוֶה. מְשַׁל זֶה: אִם נִרְאֶה אָדָם שֶׁנִּקְנְתָה לוֹ תְּכוּנָה בְּנַפְשׁוֹ, יְקַמֵּץ בַּעֲבוּרָהּ עִם עַצְמוֹ, וְזוֹהִי פְּחִיתוּת מִפְּחִיתֻיּוֹת הַנֶּפֶשׁ, וְהַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֵׂהוּ מִפְּעֻלּוֹת הָרָע, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק. הִנֵּה כַּאֲשֶׁר נִרְצֶה לְרַפֵּא זֶה הַחֹלִי, לֹא נְצַוֵּהוּ בְּעַיִן יָפָה, שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁיְּרַפֵּא מִי שֶׁגָּבַר עָלָיו הַחֹם בַּדָּבָר הַשָּׁוֶה, וְזֶה לֹא יַבְרִיאֵהוּ מֵחָלְיוֹ. וְאָמְנָם רָאוּי לַהֲנִיעוֹ לַעֲשׂוֹת פְּעֻלַּת הַבִּזְבּוּז פַּעַם אַחַר פַּעַם, וְתִכָּפֵל עָלָיו פְּעֻלַּת הַבִּזְבּוּז כַּמָּה פְּעָמִים, עַד שֶׁתָּסוּר מִנַּפְשׁוֹ הַתְּכוּנָה הַמְחַיֶּבֶת הַקַּמְּצָנוּת, וְכִמְעַט שֶׁתִּקָּנֶה לוֹ תְּכוּנַת הַבִּזְבּוּז, אוֹ יִהְיֶה קָרוֹב אֵלֶיהָ; וְאָז נְסַלֵּק מִמֶּנּוּ פְּעֻלּוֹת הַבִּזְבּוּז, וּנְצַוֵּהוּ לְהַתְמִיד עַל פְּעֻלּוֹת הָעַיִן הַיָּפָה, וִיקַבְּלֵן עַל עַצְמוֹ לְעוֹלָם, וְלֹא יוֹתִיר וְלֹא יְחַסֵּר. וְכֵן אִם רְאִינוּהוּ מְבַזְבֵּז, נְצַוֵּהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה פְּעֻלּוֹת הַקַּמְּצָנוּת וְיִשְׁנֵן. אֲבָל לֹא נִכְפֹּל עָלָיו פֹּעַל הַקַּמְּצָנוּת פְּעָמִים הַרְבֵּה כְּמוֹ שֶׁכָּפַלְנוּ עָלָיו פֹּעַל הַבִּזְבּוּז. וְזֶה הַחִדּוּשׁ הוּא חֹק הָרִפּוּי וְסוֹדוֹ, וְהוּא, שֶׁשּׁוּב הָאָדָם מִן הַבִּזְבּוּז לָעַיִן הַיָּפָה, יוֹתֵר קַל וְיוֹתֵר קָרוֹב מִשּׁוּבוֹ מִן הַקַּמְּצָנוּת לָעַיִן הַיָּפָה. וְכֵן שׁוּב נֶעְדַּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה נִזְהָר, יוֹתֵר קַל וְיוֹתֵר קָרוֹב מִשּׁוּב בַּעַל הַתַּאֲוָה נִזְהָר. וְלָזֶה נִכְפֹּל עַל בַּעַל הַתַּאֲוָה פְּעֻלּוֹת הֶעְדֵּר הַהֲנָאָה, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנִּכְפֹּל עַל נֶעְדַּר הַהַרְגָּשָׁה פְּעֻלּוֹת הַתַּאֲוָה. וּנְחַיֵּב אֶת רַך הַלֵּבָב בַּמְּסִירָה לַסַּכָּנוֹת, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנְּחַיֵּב הַמּוֹסֵר עַצְמוֹ לַסַּכָּנוֹת בְּרֹך הַלֵּבָב. וְנַרְגִּיל הַכִּילַי בַּפַּזְּרָנוּת, יוֹתֵר מִשֶּׁנַּרְגִּיל הַפַּזְּרָן בַּכִּילוּת. וְזֶה הוּא חֹק רְפוּאַת הַמִּדּוֹת, וְזָכְרֵהוּ.
___________________________
ההוות – הנובעות. בזמן ארוך – לאורך זמן. בשווה – באופן דומה (מדובר בשיטה רפואית לפיה הבריאות מושגת באמצעות טיפול המביא את הגוף מקיצוניות לאיזון על ידי הליכה לקצה השני). להניעו – לדרבן אותו. שוב האדם – תשובת האדם. יותר קרוב – יותר מהיר. כילי – קמצן.


ביאורים
הרמב"ם מתווה לנו דרך לתיקון המידות. אם אדם נוטה באופן קיצוני למידה אחת – יעשה פעולות רבות לכיוון המידה השניה וכך יטה לכיוון האמצע. במבט ראשון נראה שהדרך הזאת היא דרך פעולה מאוד טכנית. שאין בה שום יומרה לשנות את טבעו הפנימי של האדם אלא את דפוס ההתנהגות שלו. אבל באמת אם נתבונן לעומק נראה שזו הדרך היחידה לשינוי הנפש פנימה.
הימשכותו של האדם למידה קיצונית מעידה על נפש חולה. נפש שיצאה מדרך האמצע שעליו נבראה ונטתה הצידה לאחד מן הקצוות. הביטוי של חולי הנפש הוא בגילוי המידה המקולקלת. לפעמים אדם כל כך אחוז באותה מידה קיצונית עד שהוא לא מודע לכך שאפשר לחיות אחרת. שאפשר להביט על העולם בעינים אחרות ולהמשיך ולחיות ואפילו יותר טוב. למשל: אדם שהוא קמצן גדול לא יכול להבין איך הוא ימשיך להתקיים אם יפזר את כספו. הוא מדמיין שאם יתן מכספו לצדקה מהר מאוד ישחרו העניים לפתח ביתו ולא ישאר לו כסף. דרך תיקונו של אדם שכל נפשו שקועה עמוק עמוק בתפיסת עולם מקולקלת היא "לזרוק" אותו לכיוון השני. לומר לו לפזר את כספו. פתאום האדם מגלה שיש עולם אחר. שאפשר לפזר את הכסף והחיים עדיין יפים ומאירים. הפעולה המעשית מעוררת את הנפש למחשבה. זו אינה רק מחשבה תיאורטית אלא הוא חווה את זה שיש אפשרות לחיים אחרים. הנפש משתחררת מהשיעבוד למידה הקיצונית ויכולה להגיע לאיזון העדין. עכשיו היא יכולה גם לעזוב את הקיצוניות שבה נהג באופן זמני ולהישאר בדרך האמצע.

הרחבות
1.איך מתקנים את המידות?
הרמב"ם מדריך אותנו לשנות את המדות על ידי המעשים, ובזה הוא הקדים את ספר החינוך, באמרתו המפורסמת "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (מצוה טז). כאן מתגלה לנו סוד הקשר בין הגוף והנפש, כשמעשים גשמיים מסוגלים לעצב את האישיות הרוחנית , ולחולל בה שינויים.
2.מה היחס בין המדות למעשים?
הרמב"ם פתח את הפרק בתיאור המעשים שנובעים מהמדות, וכאן הוא סגר את המעגל, בתיאור המדות שנובעות מהמעשים. חיי האדם מצויים במסלול התעלות תמידי שמזין את עצמו: מידות => מעשים => מידות, וחוזר חלילה.
3.איך לקיים את המצוות נכון?
המשנה במסכת אבות אומרת: "והכל לפי רוב המעשה" (ג, טו), וכתב על כך הרמב"ם בפירושו: "שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה, אבל לפי רוב מספר המעשים. והוא, שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות, ועם זה יושג קנין חזק (=מדה קבועה בנפש), לא כשיעשה אדם פועל אחד גדול... והמשל בו, כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד, ולאיש אחר לא נתן כלום, לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים". חשיבות המעשה נמדדת לפי מידת השפעתו על הנפש והמידות, ולא לפי הרושם החיצוני או הסיפוק הרוחני.

שאלות לדיון
מהיכן ולמה מניח הרמב"ם כי ניתן ללמוד מדרך רפואת הגוף לדרך רפואת הנפש?
למה קל יותר לבזבזן להגיע לאיזון המידה (=עין טובה) מאשר לקמצן להגיע לאיזון?
כיצד יוכל לדעת האדם שהלך לקיצוניות, על מנת לרפא מידותיו, שהוא יכול
להפסיק וכי הוא כבר הגיע לאיזון?



י"ד חשון
פרק רביעי
איך לא נצא מאיזון? הרמב"ם מלמדנו שכדי לשמור על איזון צריך להטות מעט לצד הרוחני. אבל רק מעט. עזיבת הגוף לחלוטין שראינו אצל גדולי ישראל היתה רק הוראת שעה כדי לרפא מצבי חולי. חיקוי הנהגה זו דומה לנטילת תרופות על ידי אדם בריא.
וּלְזֶה הָעִנְיָן לֹא הָיוּ הַחֲסִידִים מַנִּיחִים תְּכוּנוֹת נַפְשׁוֹתֵיהֶם עַל הַתְּכוּנָה הַמְמֻצַּעַת בְּשָׁוֶה, אֶלָּא נָטוּ נְטִיָּה מְעַטָּה אֶל הַתּוֹסֶפֶת וְהַחֶסְרוֹן, עַל דֶּרֶך הַסְּיָג. רְצוֹנִי לוֹמַר, שֶׁהֵם, לְמָשָׁל, נָטוּ מִן הַזְּהִירוּת אֶל הֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה מְעַט, וּמִן הַגְּבוּרָה אֶל הַמְּסִירָה לַסַּכָּנוֹת מְעַט, וּמִן הַנְּדִיבוּת אֶל הַפַּזְּרָנוּת מְעַט, וּמִן הָעֲנָוָה אֶל שִׁפְלוּת הָרוּחַ מְעַט, וְכֵן בִּשְׁאָר הַמִּדּוֹת. וְזֶה הָעִנְיָן נִרְמָז בְּאָמְרָם: "לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין" (ברכות ז ע"א).
וְאוּלָם מַה שֶּׁעָשׂוּ הַחֲסִידִים בִּקְצָת הַזְּמַנִּים, וּקְצָת אֲנָשִׁים מֵהֶם גַּם כֵּן, מִן הַנְּטִיָּה אֶל הַקָּצֶה הָאֶחָד, כְּמוֹ הַצּוֹם, וְהַקִּימָה בַּלַּיְלָה, וְהַנָּחַת אֲכִילַת הַבָּשָׂר וּשְׁתִיַּת הַיַּיִן, וְהַרְחָקַת הַנָּשִׁים, וּלְבִישַׁת הַצֶּמֶר וְהַשֵּׂעָר, וְהַשְּׁכִינָה בֶּהָרִים, וְהַהִתְבּוֹדְדוּת בַּמִּדְבָּרוֹת - לֹא עָשׂוּ דָּבָר מֵאֵלֶּה אֶלָּא עַל דֶּרֶך הָרְפוּאָה, כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ, וּלְהֶפְסֵד אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה גַּם כֵּן; כַּאֲשֶׁר רָאוּ שֶׁהֵם נִפְסָדִים בִּפְגִישָׁתָם וּרְאִיַּת מַעֲשֵׂיהֶם, וְחָשְׁשׁוּ מֵהֶפְסֵד מִדּוֹתֵיהֶם בְּחֶבְרָתָם - הָלְכוּ מֵאִתָּם לַמִּדְבָּרוֹת, וּלְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם רַע, עַל דֶּרֶך מַאֲמַר הַנָּבִיא: "מִי יִתְּנֵנִי בַּמִּדְבָּר" (ירמיה ט, א) וְכוּ'. וְכַאֲשֶׁר רָאוּ הַסְּכָלִים שֶׁאוֹתָם הַחֲסִידִים עָשׂוּ אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים, וְלֹא יָדְעוּ כַּוָּנָתָם - חֲשָׁבוּם טוֹבוֹת, וְכִוְּנוּ אֲלֵיהֶם, בְּחָשְׁבָם שֶׁיִּהְיוּ כְּמוֹתָם, וְהִתְחִילוּ לְעַנּוֹת גּוּפוֹתֵיהֶם בְּכָל מִינֵי עִנּוּי, וְחָשְׁבוּ שֶׁהֵם קָנוּ לְעַצְמָם מַעֲלָה, וְעָשׂוּ טוֹב, וְשֶׁבָּזֶה יִתְקָרֵב הָאָדָם לה'; כְּאִלּוּ ה' שׂוֹנֵא אֶת הַגּוּף, וְרוֹצֶה לַהֲמִיתוֹ וּלְאַבְּדוֹ. וְהֵם לֹא יָדְעוּ שֶׁאֵלּוּ הַפְּעֻלּוֹת רָעוֹת, וְשֶׁבָּהֶן תֻּשַּׂג פְּחִיתוּת מִפְּחִיתֻיּוֹת הַנֶּפֶשׁ. וְאֵין מְשָׁלָם אֶלָּא מְשַׁל סָכָל בִּמְלֶאכֶת הָרְפוּאָה, שֶׁרָאָה הַבְּקִיאִים מִן הָרוֹפְאִים שֶׁהִשְׁקוּ חוֹלִים נוֹטִים לָמוּת סַמִּים חֲרִיפִים, וְהִפְסִיקוּ מֵהֶם הַמָּזוֹן, וְהִבְרִיאוּ מֵחָלְיָם, וְנִצְּלוּ מִן הַמָּוֶת הַצָּלָה גְּדוֹלָה. וְאָמַר אוֹתוֹ הַסָּכָל: אִם אוֹתָם הַדְּבָרִים מַבְרִיאִים מִן הַחֹלִי, כֹּל שֶׁכֵּן שֶׁיַּעֲמִידוּ הַבָּרִיא עַל בְּרִיאוּתוֹ, אוֹ יוֹסִיפוּ בָּהּ, וְהִתְחִיל לָקַחַת אוֹתָם תָּמִיד, וּלְהִתְנַהֵג בְּהַנְהָגַת הַחוֹלִים - שֶׁהוּא יֶחֱלֶה בְּלֹא סָפֵק. כֵּן אֵלּוּ, חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת הֵם בְּלֹא סָפֵק, בְּלָקְחָם הָרְפוּאָה עַל הַבְּרִיאוּת.
___________________________
ולזה הענין – ע"פ מה שבארנו. דרך הסייג – החסידים גדרו את עצמם ונטו מעט מן האמצע, על מנת לאזן את הנטייה טבעית רעה הקיימת באדם לעבר הקצה האחר. מן הנטיה – באופן שנטו. הנחת אכילת – מניעת אכילה. ולהפסד אנשי המדינה – כדי להתרחק מהשפעה שלילית של החברה. על הבריאות – במצב בריא ומאוזן.


ביאורים
יכול לבוא מי שיקשה על כל יסודותיו של הרמב"ם: ראינו במהלך הדורות את חכמי ישראל לא מתנהגים באופן שאתה מדריך. ראינו מהם מי שהלך לדרך קיצונית. מי שפרש מהציבור והלך להתבודד במדבריות, מי שהתנזר מן היין ועוד. והרי סתירה גלויה לדבריך?!
הרמב"ם עונה על קושיה זו בדבריו. התורה מנהיגה את האדם לחיות חיים ממוצעים. אין הכוונה לחיים בינוניים אלא חיים שכל כוח מופיע בגדלות ובעוצמה אך מונח ומופיע במקומו הראוי. מה שראית חכמים שנוטים לקצוות, אין זה אלא שהם עשו כך בגלל שתי סיבות: הסיבה הראשונה היא כדי להתרפאות. חידוש נוסף מבליע כאן הרמב"ם. גם חכמים גדולים בחכמת התורה יכולים ליפול לחולי הנפש. עבודת המידות אינה שייכת רק לאנשים הקטנים אלא גם לגדולי הדור ומנהיגיו. אין זמן שבו האדם יכול לנוח על זרי הדפנה ולומר שסיים את העבודה. הסיבה השניה כדי שלא להינזק מחולאי החברה ולכן נוטים לכיוון השני השלילי כדי לשמור על האיזון בנפשם. הרמב"ם מחדש שאפילו אם החכם עשה זאת לפרק זמן ארוך בחייו אין הדבר מעיד שזו הדרך הרצויה. צריך להתבונן על הדרכת התורה ועל פיה להבין את מעשי החסידים.
זה ההבדל בין סכל ובין חכם. סכל רואה את מעשי החסידים ומחקה אותם בלי להבין את מחשבותיהם. דבר שיכול להביא לסילוף האמת ולעיוות נפשי. לעומת זאת, החכם עומד על הטעם והסיבה להתנהגותם ועל פי זה מנהיג את אורחותיו. זהו "שימוש תלמידי חכמים" אמיתי. להבין את טעם דבריו של החכם ולא רק ללמוד ממעשיו. אם נתבונן על הדרכת התורה נבין את מעשה החכמים לעומק. זוהי רק דרך רפואה ולא ההנהגה הראויה לכתחילה.

הרחבות
1.מהי הנחת היסוד הרוחנית של הפרישות?
"כאלו ה' שונא את הגוף, ורוצה להמיתו ולאבדו". כאן רומז הרמב"ם לדבריו במשנה תורה, שם הוא מתאר את דרך הפרישות כמאפיין של הכהנים של עובדי הכוכבים (הל' דעות ג, א). היחס השלילי לגוף נובע מהשקפה נוצרית, שרואה בו את הרוע בהתגלמותו. אם הגוף הוא חוטא חסר תקנה, אין מנוס מלדכא אותו בשביל להגיע לצדקות.

שאלות לדיון
מהי מידת השפעת החברה על האדם? אלו פעולות ניתן לעשות בשעה שקיימת השפעה שלילית של החברה על האדם?
כיצד האדם יכול להחליט האם הנהגה שראה אצל זולתו, מתאימה לו וראוי לאמצה או שלא מתאימה לו?



ט"ו חשון
פרק רביעי
התורה איננה דורשת מאיתנו לעזוב את הגוף. התורה רוצה שננהל את חיינו באופן מאוזן ובריא.
וְזֹאת הַתּוֹרָה הַשְּׁלֵמָה, הַמַּשְׁלֶמֶת אוֹתָנוּ, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד עָלֶיהָ יוֹדְעָהּ: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה ... מַחְכִּימַת פֶּתִי" (תהלים יט, ח) - לֹא זָכְרָה דָּבָר מִזֶּה. וְאָמְנָם כִּוְּנָה שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם טִבְעִי, הוֹלֵך בַּדֶּרֶך הָאֶמְצָעִית: יֹאכַל מַה שֶּׁמֻּתָּר לוֹ לֶאֱכֹל בְּשִׁוּוּי, וְיִשְׁתֶּה מַה שֶּׁמֻּתָּר לוֹ לִשְׁתּוֹת בְּשִׁוּוּי, וְיִבְעַל מִי שֶׁמֻּתָּר לוֹ לִבְעֹל בְּשִׁוּוּי, וִייַשֵּׁב הַמְּדִינוֹת בְּצֶדֶק וּבְיֹשֶׁר, לֹא שֶׁיִּשְׁכֹּן בַּמְּעָרוֹת וּבֶהָרִים, וְלֹא שֶׁיִּלְבַּשׁ הַשֵּׂעָר וְהַצֶּמֶר, וְלֹא שֶׁיַּטְרִיחַ הַגּוּף וִיעַנֵּהוּ. וְהִזְהִיר מִזֶּה בְּמַה שֶּׁבָּא אֵלֵינוּ בַּקַּבָּלָה. אָמַר בְּנָזִיר: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (במדבר ו, יא), וְאָמְרוּ: "וְכִי עַל אֵי זֶה נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? עַל שֶׁמָּנַע עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, אִם מִי שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן צָרִיך כַּפָּרָה, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכֹּל דָּבָר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה" (תענית יא ע"א).
וּבְמָסֹרוֹת נְבִיאֵינוּ וּמַעְתִּיקֵי תּוֹרָתֵנוּ, רְאִינוּם מְכַוְּנִים אֶל הַשִּׁוּוּי, וְאֶל שְׁמִירַת נַפְשׁוֹתֵיהֶם וְגוּפוֹתֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר תְּחַיֵּב הַתּוֹרָה. וְהֵשִׁיב ה' יִתְעַלֶּה עַל יְדֵי נְבִיאוֹ, לְמִי שֶׁשָּׁאַל עַל צוֹם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה, הַאִם יַתְמִיד בָּזֶה אוֹ לֹא, וְהוּא אָמְרָם לִזְכַרְיָה: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִֹיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים" (זכריה ז, ג), וֶהֱשִׁיבָם: "כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי [וְ]זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי, וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ, הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים" (שם שם, ה-ו). אַחַר כָּך צִוָּם בְּצֶדֶק וּבְמַעֲלָה בִּלְבָד, לֹא בְּצוֹם, וְהוּא אָמְרוֹ לָהֶם: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר, מִשְׁפָּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (שם שם, ט) וְכוּ'. וְאָמַר אַחֲרֵי כֵן: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִֹירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (שם ח, יט). וְדַע, כִּי 'אֱמֶת' - הֵן הַמַּעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת, לְפִי שֶׁהֵן אֲמִתִּיּוֹת, לֹא יִשְׁתַּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ בַּפֶּרֶק הַשֵּׁנִי; וְ'הַשָּׁלוֹם' - מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת, אֲשֶׁר בָּהֶן יִהְיֶה הַשָּׁלוֹם בָּעוֹלָם.
___________________________
המשלמת אותנו – המביאה אותנו לשלימות. בשיווי – באופן מאוזן. בקבלה – בדברי חז"ל. למי ששאל – יהודי גלות בבל בתחילת ימי בית שני, שאלו האם להמשיך בצומות החורבן. במעלה – מעלות המידות.


ביאורים
הרבה ספרים נכתבו על תיקון המידות. הרמב"ם מחדש לנו שהספר היסודי והבסיסי ביותר הוא התורה בעצמה ! היא זו שמתווה לנו את הדרך לתיקון הנפש. ובכך נותן פרשנות חדשה לפסוק: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ " (תהלים יט, ח). הספר היחידי שהוא משיב את הנפש, דהיינו שמדריך אותה איך לשוב לישרות ולטבע שלה – הוא התורה. הסיבה לכך היא בגלל שהתורה היא תמימה, שלמה, ולא החסירה שום פרט בצמיחתו הנפשית של האדם. ולכן אם התורה לא אמרה להתנזר מפרט מסוים אין להתנזר ממנו.
הרמב"ם אומר שהיחס של התורה לנזיר שהזיר את עצמו מן היין הוא שלילי, "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ " (במדבר ו, יא). הכהן צריך לכפר על האדם שהתנזר מהנאות החיים ובראשם מהיין המשמח לבב אנוש. התורה אומרת שהוא נטה והתרחק ממה שראוי לנפש. הוא עשה מעשה שהשפיע לרעה על הנפש והסיט אותה מהישרות הבסיסית שלה. הרמב"ם הביא דוגמא זו כי היא בדיוק הראיה כנגד ההמון החושבים שמעשי קיצוניות הם טובים. הנה אדם, שבמבט חיצוני פרש מהבלי העולם, ובוודאי הוסיף לימוד תורה ופרישות. האדם הרגיל עומד מן הצד ומביט בו בהתפעלות. הרמב"ם לא מתלהב מכך. התורה אינה מעודדת פרישות הוא טוען. לא רק שהיא לא תומכת בכך אלא היא חושבת שזה חטא . קיצוניות היא חטא ומחלה. סטיה למקום לא בריא.
התורה מדייקת בדבריה ואומרת שזה חטא "על הנפש". שלא כמו עבירה רגילה שהיא ביחס לאלוקים, סטיה מידותית היא בין האדם לעצמו. הוא לא עובר על לאו מדאורייתא אבל עושה מעשה חמור עוד יותר. הוא סר מדרכה של תורה. הוא לא עובר על מצווה נקודתית אלא בכלל אינו מבין איך התורה רוצה שאנחנו נחיה. וזה מה שהנביא זכריה עונה לאותו שואל, הקב"ה רוצה חיים ישרים ומוסריים. הוא אינו חפץ במעשים מוזרים ולא שיגרתיים. זוהי דרך התורה.

הרחבות
1.דרך האמצע – פשרה?
דרך האמצע היא הדרכה של "התורה השלמה המשלמת אותנו". התורה מכוונת אותנו להשתמש במכלול כוחות הנפש, בלי לוותר על שום ערך או צורך. בזה מבהיר הרמב"ם, שדרך האמצע איננה פשרנות או ויתור , אלא שלימות כוללת . זהו תהליך דיאלקטי של מפגש בין שתי קצוות מנוגדים 'תזה' ו'אנטיתזה' שיוצר מציאות חדשה הכוללת את שניהם יחד 'סינתזה'. לכן, בתחילת הפרק, הרמב"ם לא הסתפק ברשימה שמית של המידות הקיצוניות, אלא טרח לקרוא שם מדויק למידה האמצעית שמאזנת אותם.
2.למה פרישות נחשבת חטא?
בניגוד להשקפה הנוצרית, היהדות מביטה על הגוף והנפש כיחידה אחת, שמרכיבה את דמותו של עובד ה'. קיום המצוות בשלימות נעשה רק בשיתוף פעולה הדוק ביניהם. לכן, כשם שפגיעה בנפש היא חטא, כך הפגיעה בגוף היא חטא.
שאלות לדיון
מה דרך האמצע ביחס לאכילה – האם מותר ללכת למסעדה על מנת להתענג במאכלים ערבים? האם יש עניין להרבות בתעניות למי שגופו חזק?



ט"ז חשון
פרק רביעי
היום הרמב"ם מלמדנו מהי מטרת התורה – ליצור מערכת מצוות ואיסורים המביאים אותנו לאיזון מושלם. מן הסיבה הזאת, הוספת יתר, על בסיס קבוע למצוות התורה, הינה מיותרת ומזיקה.
וְאָשׁוּב אֶל כַּוָּנָתִי. וְאִם יֹאמְרוּ אֵלּוּ אֲשֶׁר הִדַּמּוּ לָאֻמּוֹת מֵאַנְשֵׁי תּוֹרָתֵנוּ - הוֹאִיל וּדְבָרַי אֵינָם אֶלָּא בָּהּ - שֶׁהֵם אָמְנָם יַעֲשׂוּ מַה שֶּׁיַּעֲשׂוּ, מֵהַטְרִיחַ גּוּפוֹתֵיהֶם וּמֵהַפְסִיק הֲנָאוֹתֵיהֶם, עַל דֶּרֶך הַהֶרְגֵּל לְכֹחוֹת הַגּוּף, וּכְדֵי שֶׁיִּהְיוּ נוֹטִים אֶל הַקָּצֶה הָאֶחָד מְעַט, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק שֶׁצָּרִיך שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם כֵּן - הִנֵּה זוֹ טָעוּת מֵהֶם, כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר. וְזֶה, שֶׁהַתּוֹרָה אָמְנָם אָסְרָה מַה שֶּׁאָסְרָה וְצִוְּתָה מַה שֶּׁצִּוְּתָה - מִזֹּאת הַסִּבָּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: כְּדֵי שֶׁנִּתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד יוֹתֵר עַל צַד הַהֶרְגֵּל. שֶׁאִסּוּר הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת כֻּלָּם, וְאִסּוּר הַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת, וְהָאַזְהָרָה מִן הַקְּדֵשָׁה, וְחִיּוּב כְּתֻבָּה וְקִדּוּשִׁין, וְעִם כֹּל זֶה לֹא תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת תָּמִיד, אֶלָּא תֵּאָסֵר בְּעִתּוֹת הַנִּדָּה וְהַלֵּדָה, וְעִם זֶה סִיְּגוּ חֲכָמֵינוּ לְמַעֵט הַתַּשְׁמִישׁ, וְהִזְהִירוּ מִזֶּה בַּיּוֹם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּסַנְהֶדְרִין - הִנֵּה זֶה כֻּלּוֹ אָמְנָם חִיְּבוֹ ה' כְּדֵי שֶׁנִּתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָרַע מֶרְחָק רַב, וְנֵצֵא מִן הַמִּצּוּעַ אֶל קְצֵה הֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה מְעַט, כְּדֵי שֶׁתִּקָּבַע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ תְּכוּנַת הַזְּהִירוּת. וְכֵן כֹּל מַה שֶּׁבָּא בַּתּוֹרָה מִנְּתִינַת הַמַּעְשְׂרוֹת וְהַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה וְהַפֶּרֶט וְהָעוֹלֵלוֹת, וְדִין הַשְּׁמִטָּה וְהַיּוֹבֵל, וְהַצְּדָקָה דֵּי מַחְסוֹרוֹ - אָמְנָם זֶה כֻּלּוֹ קָרוֹב לַפַּזְּרָנוּת, כְּדֵי שֶׁנִּתְרַחֵק מִקְּצֵה הַכִּילוּת מֶרְחָק רַב, וְנִתְקָרֵב לִקְצֵה הַפַּזְּרָנוּת, כְּדֵי שֶׁתִּקָּבַע בָּנוּ הַנְּדִיבוּת. וּבְזֹאת הַבְּחִינָה בְּחַן רֹב הַמִּצְווֹת, וְתִמְצָאֵן כֻּלָּן מַרְגִּילוֹת כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֶסְרוּ הַנְּקָמָה וּגְאֻלַּת הַדָּם, בְּאָמְרוֹ: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" (ויקרא יט, יח), "עָזֹב תַּעֲזֹב" (שמות כג, ה), "הָקֵם תָּקִים" (דברים כב, ד), וְכוּ', כְּדֵי שֶׁיֶּחֱלַשׁ כֹּחַ הַקִּנְאָה וְהַכַּעַס. וְכֵן: "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם" (שם שם, א), כְּדֵי שֶׁתָּסוּר תְּכוּנַת הָעַיִן הָרָעָה. וְכֵן: "מִפְּנֵי שֵׂ[י]בָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא יט, לב), "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ" (שמות כ, יא), "לֹא תָסוּר (מכל) [מִן] הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ" (דברים יז, יא), כְּדֵי שֶׁתָּסוּר תְּכוּנַת הָעַזּוּת, וְתִקָּנֶה תְּכוּנַת בֹּשֶׁת הַפָּנִים. וְשׁוּב הִרְחִיק מִן הַקָּצֶה הָאַחֵר גַּם כֵּן, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַבַּיְּשָׁנוּת, וְאָמַר: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז), "לֹא תָגוּר(ו) מִמֶּנּוּ" (דברים יח, כב), כְּדֵי שֶׁתָּסוּר הַבַּיְּשָׁנוּת גַּם כֵּן, וְנִשָּׁאֵר בַּדֶּרֶך הָאֶמְצָעִית.
וְאִם יָבוֹא הָאִישׁ הַסָּכָל, בְּלֹא סָפֵק, וְיִשְׁתַּדֵּל לְהוֹסִיף עַל אֵלֶּה הַדְּבָרִים, כְּגוֹן שֶׁיֶּאֱסֹר הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה נוֹסָף עַל מַה שֶּׁנֶּאֱסַר מִן הַמַּאֲכָלוֹת, וְיֶאֱסֹר הַזִּוּוּג נוֹסָף עַל מַה שֶּׁנֶּאֱסַר מִן הַבִּיאוֹת, וְיִתֵּן כֹּל כַּסְפּוֹ לָעֲנִיִּים אוֹ לַהֶקְדֵּשׁ, נוֹסָף עַל מַה שֶּׁבַּתּוֹרָה מִן הַצְּדָקָה וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת וְהָעֲרָכִים - יִהְיֶה זֶה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂי הָרָע וְהוּא לֹא יֵדַע, וְיַגִּיעַ אֶל הַקָּצֶה הָאֶחָד, וְיֵצֵא מִן הַמִּצּוּעַ לְגַמְרֵי. וְלַחֲכָמִים בְּזֶה הָעִנְיָן דָּבָר, לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם נִפְלָא מִמֶּנּוּ, וְהוּא בִּגְמָרָא דִּבְנֵי מַעֲרָבָא, בַּתְּשִׁיעִי מִנְּדָרִים. דִּבְּרוּ בִּגְנוּת אוֹתָם הַמְקַבְּלִים עַל עַצְמָם שְׁבוּעוֹת וּנְדָרִים, עַד שֶׁנִּשְׁאָרִים כְּעֵין אֲסִירִים, וְאָמְרוּ שָׁם זוֹ הַלָּשׁוֹן: "ר' אָדֵי בְּשֵׁם ר' יִצְחָק: לֹא דַּיָּךְ מַה שֶּׁאָסְרָה לְךָ הַתּוֹרָה, אֶלָּא שֶׁאַתָּה אוֹסֵר עָלֶיךָ דְּבָרִים אֲחֵרִים?" (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א). וְזֶה הוּא הָעִנְיָן אֲשֶׁר זְכַרְנוּהוּ בְּשָׁוֶה, בְּלֹא תּוֹסֶפֶת וּבְלֹא חֶסְרוֹן.
___________________________
אלו אשר הדמו – יהודים שהתנזרו מהחיים. אלא בה – בדעתה של תורה. ההרגל לכוחות הנפש – להרגיל את כוחות הנפש, להביאם למידות מתוקנות. שהתורה אמנם אסרה - מצוות התורה יוצרות בנפש הטיה מועטת על מנת לשמור את דרך האמצע. האיש הסכל – כסיל, טיפש. גמרא דבני מערבא – תלמוד ירושלמי. בשוה – באופן מדויק.


ביאורים
מהי מטרת המצוות? הרמב"ם מחדש כאן חידוש עצום. אין מטרת המצוות תיקון החברה או התקרבות לפני הקב"ה. מטרת רוב המצוות היא תיקון נפש האדם. המצוות באות כדי ליישר את הנפש. מצוות הצדקה למשל, אין עיקר תפקידה תיקון החברה ועזרה לחלש אלא תיקון הנפש של נותן הצדקה. בדרך זו העולם יתמלא באנשים בריאים נפשית ומתוקנים. הרמב"ם לא מסתפק בכך. הוא מוסיף ואומר שהמצוות הן לא דרך הישר. המצוות נוטות קצת לאחד מן הקצוות. אם אנו נקיים את המצוות קלה כבחמורה הנפש שלנו תגיע לדרך האמצע. אבל המצוות עצמן הן אינן המעשים הממוצעים!
יבוא מי שיטען כנגד הרמב"ם: "אני מסכים שאין לחקות את מעשי החכמים ללא כל הבנה. אני מבין שהדרך הטובה היא לחיות חיים של מיצוע. אבל מעשי הפרישות שלי באים כדי ליישר את את הנפש שלי!"
נגד טענה זו יוצא הרמב"ם. הוא סובר שאין צורך לחיות חיי פרישות כדי ליישר את המידות. מצוות התורה מכוונות בדיוק למען מטרה זו. יתכן שצריך באופן נקודתי ליטות לאיזה צד כדי לתקן איזו מידה. אך כדרך חיים, כהנהגה קבועה אין שום מקום לפרישות ולהתנזרות אלא קיום תורה ומצוות יביא אותנו אל תיקון הנפש. רק יוצר האדם יודע את המינון המדויק כמה האדם צריך ליטות הצדדים לצד הקיצוני כדי להתיישר. האדם לא מספיק מכיר את נטיותיו לעומק. אם הוא יעשה זאת – הוא יכול ליטות לאחד מן הקצוות ולא להגיע לאיזון. בשביל זה יש תורה. תורת אמת ויושר.

הרחבות
1.מהן מטרות המצוות?
במורה נבוכים (ג, כז) הגדיר הרמב"ם את תיקון המדות כאחת מתוך שלושת המטרות של המצוות: "כוונת כלל התורה שני דברים, והם תקון הנפש ותקון הגוף: אמנם תקון הנפש הוא שינתנו להמון דעות אמתיות כפי יכלתם... ואמנם תקון הגוף יהיה כתקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם, וזה הענין ישלם בשני דברים: האחד מהם להסיר החמס מביניהם... והשני ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בהכרח עד שיסודר ענין המדינה'.
לסיכום, ג' המטרות של המצוות הן: דעות נכונות, מידות טובות, תיקון החברה.


שאלות לדיון
מתי תוספת על האמור בתורה היא חיובית ומתי היא שלילית?
כיצד מתיישבת קביעת הרמב"ם עם העובדה שבנושאים רבים עם ישראל מחמיר יותר מהכתוב בתורה, (למשל בעניין דם ההרחקות הרבות בין בשר וחלב)?



י"ז חשון
פרק רביעי
עבודת המידות דורשת ערנות מתמדת: בחינת מידותינו ותיקונם יום-יום. מדוע? כי בני אדם אינם מושלמים - אפילו הגדול בנביאים נכשל בחוסר איזון מידותי. עבודת המידות מביאה לשלימות, לקרבת ה'.
הִנֵּה כְּבָר הִתְבָּאֵר מִכֹּל מַה שֶּׁזְּכַרְנוּהוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק, שֶׁרָאוּי לְכַוֵּן אֶל הַפְּעֻלּוֹת הַמְמֻצָּעוֹת, וְשֶׁאֵין לָצֵאת מֵהֶן אֶל קָצֶה מִשְּׁנֵי הַקְּצָווֹת אֶלָּא עַל צַד הָרְפוּאָה וְהָעֲמִידָה כְּנֶגֶד בַּהֵפֶך. וּכְמוֹ שֶׁהָאָדָם הַיּוֹדֵעַ בִּמְלֶאכֶת הָרְפוּאָה, אִם יִרְאֶה שֶׁמִּזְגּוֹ הִשְׁתַּנָּה שִׁנּוּי מֻעָט, לֹא יַזְנִיחַ, וְלֹא יַנִּיחַ הַחֹלִי לְהִתְחַזֵּק עַד שֶׁיִּצְטָרֵך לִרְפוּאָה חֲזָקָה בְּתַכְלִית, וְאִם יֵדַע שֶׁאֵיבָר מֵאֵיבְרֵי גּוּפוֹ חַלָּשׁ, יִשְׁמְרֵהוּ תָּמִיד, וְיִתְרַחֵק מִן הַדְּבָרִים הַמַּזִּיקִים לוֹ, וִיכַוֵּן לְמַה שֶּׁיּוֹעִילֵהוּ, כְּדֵי שֶׁיַּבְרִיא זֶה הָאֵיבָר, אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיף חֻלְשָׁה - כֵּן הָאָדָם הַשָּׁלֵם, רָאוּי לוֹ שֶׁיְּבַקֵּר מִדּוֹתָיו תָּמִיד, וְיִשְׁקֹל פְּעֻלּוֹתָיו, וְיִבְחַן תְּכוּנוֹת נַפְשׁוֹ יוֹם יוֹם, וְכֹל שֶׁיִּרְאֶה נַפְשׁוֹ נוֹטָה לְקָצֶה מִן הַקְּצָווֹת - יְמַהֵר בָּרִפּוּי, וְלֹא יַנִּיחַ הַתְּכוּנוֹת הָרָעוֹת לְהִתְחַזֵּק בִּכְפִילַת פֹּעַל הָרָע, כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ. וְכֵן יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו הַמִּדָּה הַפְּחוּתָה אֲשֶׁר לוֹ, וְיִשְׁתַּדֵּל לְרַפְּאָהּ תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁהִקְדַּמְנוּ, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם מִבְּלִי חֶסְרוֹנוֹת. לְפִי שֶׁהַפִילוֹסוֹפִים כְּבָר אָמְרוּ: קָשֶׁה וְרָחוֹק שֶׁיִּמָּצֵא מִי שֶׁהוּא מוּכָן בַּטֶּבַע לַמַּעֲלוֹת כֻּלָּן, הַמִּדּוֹתִיּוֹת וְהַשִּׂכְלִיּוֹת. אָמְנָם סִפְרֵי הַנְּבִיאִים - נִמְצָא זֶה בָּהֶם הַרְבֵּה, אָמַר: "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִ[י]ן" (איוב ד, יח) וְכוּ', "וּמַה יִּצְדַּק... יְלוּד אִשָּׁה" (שם כה, ד). וּשְׁלֹמֹה אָמַר בִּסְתָם: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ).
וְאַתָּה יוֹדֵעַ, כִּי אֲדוֹן הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, כְּבָר אָמַר לוֹ יִתְעַלֶּה: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" (במדבר כ, יב), "עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם" (שם שם, כד), "עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם" (דברים לב, נא) - כֹּל זֶה. וְחֶטְאוֹ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה, שֶׁנָּטָה אֶל אֶחָד מִשְּׁנֵי הַקְּצָווֹת בְּמַעֲלָה מִמַּעֲלוֹת הַמִּדּוֹת, וְהִיא הַסַּבְלָנוּת, כַּאֲשֶׁר נָטָה אֶל הַכַּעַס, בְּאָמְרוֹ: "שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים" (במדבר כ, י). דִּקְדֵּק ה' עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה אִישׁ כָּמוֹהוּ כּוֹעֵס בִּפְנֵי קְהַל יִשְׂרָאֵל, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רָאוּי בּוֹ הַכַּעַס. וּכְגוֹן זֶה בְּחֹק הָאִישׁ הַהוּא חִלּוּל הַשֵּׁם, לְפִי שֶׁתְּנוּעוֹתָיו כֻּלָּן וְדִבּוּרָיו נִלְקָחִים לְמוֹפֵת, וּמְקַוִּים לְהַגִּיעַ בָּהֶם לְהַצְלָחַת הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵיך יֵרָאֶה מִמֶּנּוּ הַכַּעַס, וְהוּא מִפְּעֻלּוֹת הָרָע, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְלֹא יָבוֹא אֶלָּא מִתְּכוּנוֹת רָעוֹת מִתְּכוּנוֹת הַנֶּפֶשׁ? וְאָמְנָם אָמְרוֹ בָּזֶה: "מְרִיתֶם פִּי" (במדבר כז, יד) - הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר. וְזֶה, שֶׁהוּא לֹא הָיָה מְדַבֵּר עִם אֲנָשִׁים הֲמוֹנִיִּים, וְלֹא עִם מִי שֶׁאֵין לָהֶם מַעֲלָה, אֶלָּא עִם אֲנָשִׁים שֶׁהַקְּטַנָּה שֶׁבִּנְשֵׁיהֶם הָיְתָה כְּמוֹ יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי, כְּמוֹ שֶׁזָּכְרוּ הַחֲכָמִים, וְכֹל מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה אוֹ יֹאמַר - יִבְחֲנוּהוּ. וְכַאֲשֶׁר רָאוּהוּ שֶׁכָּעַס, אָמְרוּ שֶׁהוּא עָלָיו הַשָּׁלוֹם אֵינוֹ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּחִיתוּת מִדָּה, וְאִלְמָלֵא יָדַע שֶׁה' קָצַף עָלֵינוּ בְּבַקָּשַׁת הַמַּיִם, וְשֶׁאָנוּ הִכְעַסְנוּהוּ יִתְעַלֶּה - לֹא הָיָה כּוֹעֵס. וְלֹא מָצָאנוּ בְּדִבְרֵי ה' יִתְעַלֶּה אֵלָיו בְּזֶה הָעִנְיָן לֹא כַּעַס וְלֹא קֶצֶף, אֶלָּא אָמַר: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְכוּ' וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" (במדבר כ, ח). וּכְבָר יָצָאנוּ מִכַּוָּנַת הַפֶּרֶק, אֲבָל הִתַּרְנוּ סָפֵק מִסְּפֵקוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁהַרְבֵּה נֶאֱמַר בּוֹ, וְהַרְבֵּה יִשָּׁאֵל: אֵיזֶה חֵטְא חָטָא? וַעֲרֹך מַה שֶּׁאֲמַרְנוּהוּ אֲנַחְנוּ אֶל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בּוֹ, וְהָאֱמֶת תּוֹרֶה דַּרְכָּהּ.

וְאָשׁוּב אֶל כַּוָּנָתִי. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאָדָם שׁוֹקֵל פְּעֻלּוֹתָיו תָּמִיד, וּמְכַוֵּן לְאֶמְצָעָן - יִהְיֶה בַּמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה מִמַּדְרֵגוֹת בְּנֵי הָאָדָם, וּבָזֶה יִתְקָרֵב אֶל ה' וְיַשִּׂיג מַה שֶּׁאֶצְלוֹ, וְזוֹהִי הַשְּׁלֵמָה שֶׁבְּדַרְכֵי הָעֲבוֹדָה. וּכְבָר זָכְרוּ הַחֲכָמִים זֶה הָעִנְיָן, וְאָמְרוּ עָלָיו בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: "כֹּל הַשָּׁם אָרְחוֹתָיו - זוֹכֶה וְרוֹאֶה בִּישׁוּעָתוֹ שֶׁלְּהַקָּבָּ"ה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים' (תהלים נ, כג), אַל תִּקְרֵי: וְשָׂם דֶּרֶך, אֶלָּא: וְשָׁם דֶּרֶך" (מועד קטן ה ע"א). וְשׁוּמָה הִיא הַהַעֲרָכָה וְהָאֻמְדָּן. וְזֶה הוּא הָעִנְיָן אֲשֶׁר פֵּרַשְׁנוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק כֻּלּוֹ בְּשָׁוֶה. וְזֶה שֵׁעוּר מַה שֶּׁרְאִינוּהוּ נִצְרָך בְּזֶה הָעִנְיָן.
___________________________
שיבקר- שיבדוק. יתעלה – הקב"ה. בחֹק האיש ההוא – לפי מעלתו של משה רבינו. למופת – ללמוד ממעשיו. אלא עם אנשים – דור המדבר, דור דעה. ספק מספקות התורה – במה חטא משה? וערוך – עשה השוואה. מה שנאמר בו – פירושים אחרים לחטא משה.


ביאורים
זה אולי לא נעים לשמוע אבל האמת צריכה להאמר: כולנו חולי נפש! אין הכוונה שיש בנו דבר שאינו בסדר מבחינה פיסכולוגית. הכוונה היא שיש בכולנו מידות שצריכות תיקון. ובלשון הרמב"ם: "אי אפשר לאדם מבלי חסרונות ". וכמו כשהאדם מרגיש לא כל כך טוב – הוא חייב ללכת לרופא ולטפל במחלה כדי שלא תחריף, כך גם בטיפול מחלות הנפש ותיקון המידות. אנחנו צריכים לעסוק ללא הרף בתיקון מידותינו. ברגע שאנו מזהים בתוכנו מידה שאינה טובה, צריך לטפל במהירות כדי שהמידה הרעה לא תשתרש בקרבנו. אם לא נטפל בזמן – הריפוי יהיה קשה וכואב יותר.
בדרך זו עונה הרמב"ם על אחת השאלות הקשות ביותר. מה היה חטאו של משה רבנו? הרמב"ם עונה תשובה מפתיעה. הוא לא חטא בכך שהוא לא שמע לדברי ה'. חלילה לומר כך על "אדון הראשונים והאחרונים" ש"בכל ביתי נאמן הוא"?
חטאו היה קל שבקלים. הוא בסך הכל נטה אל אחת מהקצוות שבמידות, בפעם הראשונה בחייו. לא כמו שנהוג לומר בשם הרמב"ם שמשה רבינו חטא בכעס. הרמב"ם כלל לא מדבר על חומרת הכעס כשלעצמו (מה שהוא מאריך לעשות בהלכות דעות). משה רבינו היה שלם בכל. נביא וחכם, ובעל מידות טובות ומושלמות. בכל המציאות המורכבת שהיתה במדבר, במרידות הגדולות של העם ובחטאים הקשים, זו הפעם היחידה שמשה רבינו נוטה קלוֹת ויוצא מהאיזון העדין והמופלא שבמידותיו. זה היה בסך הכל חטאו. אך בגלל שזה היה חילול ה' גדול הוא נענש עונש חמור.
ללמדנו, כמה קשה לשמור על טהרת המידות, ועד כמה צריכים להיות זהירים ולשים לב על נפשנו איזון הנפש שלנו.

הרחבות
1.גם בענוה וכעס צריך ללכת בדרך האמצע?
לגבי מידות הענוה והכעס, ישנה מבוכה בדעת הרמב"ם. כאן ובהל' דעות (א, ד) הוא כלל אותם עם שאר המידות, שראוי ללכת בהם בדרך האמצע, ורק החסידים נוטים מעט לקצה. בפירוש המשנה (ד, ד) ובהל' דעות (א, ה) כתב שהחסידים נוטים עד הקצה האחרון. ואילו בהל' דעות (ב, ג) כתב, שכל אדם צריך לנטות בהם לקצה. המפרשים בהל' דעות הציעו כמה תירוצים לסתירה הזו. למשל, הלחם משנה מתרץ את הסתירה בהל' דעות (ללא התיחסות לפירוש המשנה), שגם במידות הללו שתי הקצוות צריכים לבוא לידי ביטוי, אבל לא במינון שווה כמו בשאר המידות, אלא בנטיה לקצה השולל את הגאוה והכעס.

2.במה חטא משה רבינו?
הרמב"ן (במדבר, כ ח) הקשה על פירושו של הרמב"ם:
1. שהכתוב אמר "מריתם פי" שעברו על דברו, ואמר "לא האמנתם בי" שלא האמינו בו, אין העונש בעבור שכעס...
2. והכתוב לא סיפר כלל שכעס כי "שמעו נא המורים" תוכחת, כדרך 'ממרים הייתם עם ה'' (דברים ט כד).
3. ועוד כי אהרן לא כעס מימיו, כי בשלום ובמישור הלך מעודו.
4. ועוד שאי אפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם בעשותם מריבה עם משה... ובכאן כתוב מפורש (פסוק יג) 'המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'', ומה פשע גדול מזה, 'הוי רב את יוצרו'.
5. ומשה אמר (דברים א לז) 'גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר', אם כן הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת, ולדברי הרב אין להם בכל המעשה הזה חטא ופשע כלל.
הרמב"ן עצמו מפרש, שמשה חטא בכך שהיכה את הסלע פעמיים, והסביר זאת על דרך הסוד.
אור החיים (במדבר כ ח) סיכם עשרה פרשנויות של הראשונים לחטאו של משה, והוסיף פירוש משלו.

שאלות לדיון
מה היחס בין קבלת עזרה חיצונית ברפואת הנפשות ובין רפואת הגוף? האם בתיקון המידות יש מקום לעזרה חיצונית?
האם אנו מוכנים לקבל עזרה ברפואת הנפשות כמו שאנו מוכנים לקבל עזרה ברפואת הגוף?
האם ניתן להכשיר רופא נפשות ומה הם תכונותיו והכשרתו?
למה אי אפשר שיהיה אדם בלא חסרונות?



י"ח חשון
פרק חמישי
מה התכלית? בתחילת הפרק החמישי מבאר הרמב"ם שעלינו לשאוף לכוון את כל מעשינו לתכלית אחת: ידיעת ה'. במדרגה זו, כל פעולה נעשית במחשבה וכוונה לשרת את התכלית הכללית – הדבקות בה'.
פֶּרֶק חֲמִישִׁי
בַּשִּׁמּוּשׁ בְּכֹחוֹת הַנֶּפֶשׁ לְתַכְלִית אַחַת.
רָאוּי לָאָדָם לְהַעֲבִיד כֹּחוֹת נַפְשׁוֹ כֻּלָּם לְפִי הַדַּעַת, כְּפִי שֶּׁהִקְדַּמְנוּ בַּפֶּרֶק אֲשֶׁר לִפְנֵי זֶה, וְלָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו תַּכְלִית אַחַת, וְהִיא: הַשָּׂגַת ה', יִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם, כְּפִי יְכֹלֶת הָאָדָם, רְצוֹנִי לוֹמַר: יְדִיעָתוֹ. וְיָשִׂים פְּעֻלּוֹתָיו כֻּלָּן, תְּנוּעוֹתָיו וּמְנוּחוֹתָיו וְכֹל דִּבּוּרָיו, מְבִיאִים אֶל זֹאת הַתַּכְלִית, עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּפְעֻלּוֹתָיו בְּשׁוּם פָּנִים דָּבָר מִפֹּעַל הַהֶבֶל, רְצוֹנִי לוֹמַר: פֹּעַל שֶׁלֹּא יָבִיא אֶל זֹאת הַתַּכְלִית.
מְשַׁל זֶה: שֶׁיָּשִׂים הַכַּוָּנָה בַּאֲכִילָתוֹ, וּשְׁתִיָּתוֹ, וּבְעִילָתוֹ, וּשְׁנָתוֹ, וִיקִיצָתוֹ, וּתְנוּעָתוֹ וּמְנוּחָתוֹ - בְּרִיאוּת גּוּפוֹ בִּלְבָד, וְהַכַּוָּנָה בִּבְרִיאוּת גּוּפוֹ - שֶׁתִּמְצָא הַנֶּפֶשׁ כֵּלֶיהָ בְּרִיאִים וּשְׁלֵמִים לֶאֱחֹז בַּחָכְמוֹת, וְלִקְנוֹת מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת וְהַמַּעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת, עַד שֶׁתַּגִּיעַ לְאוֹתָהּ הַתַּכְלִית. וְעַל זֶה הַהֶקֵּשׁ לֹא יְכַוֵּן אָז אֶל הַהֲנָאָה בִּלְבָד, עַד שֶׁיִּבְחַר מִן הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה הַיּוֹתֵר עָרֵב, וְכֵן בִּשְׁאָר הַהַנְהָגוֹת, אֶלָּא יְכַוֵּן אֶל הַמּוֹעִיל, וְאִם יִזְדַּמֵּן שֶׁיִּהְיֶה עָרֵב - יִהְיֶה, וְאִם יִזְדַּמֵּן שֶׁיִּהְיֶה נִמְאָס - יִהְיֶה. אוֹ שֶׁיְּכַוֵּן אֶל הֶעָרֵב לְפִי הָעִיּוּן הָרְפוּאִי, כְּגוֹן שֶׁנֶּחְלְשָׁה תַּאֲוָתוֹ לְמַאֲכָל, וִיעוֹרְרָהּ בְּמַאַכְלֵי תַּאֲוָה עֲרֵבִים וּמְתֻבָּלִים, וְכֵן אִם הִתְעוֹרְרָה עָלָיו מָרָה שְׁחוֹרָה, יְסִירָהּ בִּשְׁמִיעַת שִׁירִים וּמִינֵי נְגִינוֹת, וּבְטִיּוּל בְּגַנּוֹת וּבְבִנְיָנִים נָאִים, וּבִישִׁיבָה עִם צוּרוֹת נָאוֹת, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מִמַּה שֶּׁיַרְחִיב הַנֶּפֶשׁ, וְיָסִיר דַּאֲגַת הַמָּרָה הַשְּׁחוֹרָה מִמֶּנָּה. וְתִהְיֶה הַכַּוָּנָה בְּכֹל זֶה - שֶׁיַּבְרִיא גּוּפוֹ, וְתַכְלִית בְּרִיאוּת גּוּפוֹ - שֶׁיֵּדַע. וְכֵן כְּשֶׁיָּנוּעַ וְיִתְעַסֵּק בִּקְנִיַּת הַמָּמוֹן, תִּהְיֶה תַּכְלִיתוֹ בְּקַבְּצוֹ אוֹתוֹ - שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לַמַּעֲלוֹת, וְשֶׁיִּמְצָאֵהוּ לְקִיּוּם גּוּפוֹ וְהֶמְשֵׁך מְצִיאוּתוֹ, עַד שֶׁיַּשִּׂיג וְיֵדַע מֵה' מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְדַעְתּוֹ.
וְעַל זֶה הַהֶקֵּשׁ יִהְיֶה לִמְלֶאכֶת הָרְפוּאָה מָבוֹא גָּדוֹל מְאֹד בַּמַּעֲלוֹת, וּבִידִיעַת ה', וּבְהַשִּׂיג הַהַצְלָחָה הָאֲמִתִּית, וְיִהְיוּ לִמּוּדָהּ וּדְרִישָׁתָהּ עֲבוֹדָה מִן הָעֲבוֹדוֹת הַגְּדוֹלוֹת, וְלֹא תִּהְיֶה אָז כָּאֲרִיגָה וְכַנַּגָּרוּת. לְפִי שֶׁבָּהּ נְשַׁעֵר פְּעֻלּוֹתֵינוּ, וְיִהְיוּ פְּעֻלּוֹתֵינוּ פְּעֻלּוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת, מְבִיאוֹת אֶל הַמַּעֲלוֹת וְהָאֲמִתּוֹת. כִּי הָאָדָם, אִם יִגַּשׁ לֶאֱכֹל מַאֲכָל תַּאֲוָה, עָרֵב לַחֵך, טוֹב הָרֵיחַ, וְהוּא מַזִּיק וּמַפְסִיד, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה סִבָּה לְמַחֲלָה מְסֻכֶּנֶת אוֹ לְמִיתַת פִּתְאוֹם - הִנֵּה זֶה וְהַבְּהֵמָה שָׁוִים. וְאֵין זֶה פֹּעַל הָאָדָם מֵאֲשֶׁר הוּא אָדָם, וְאָמְנָם הוּא פֹּעַל הָאָדָם מֵאֲשֶׁר הוּא בַּעַל חַיִּים, "נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהלים מט, כא). וְאָמְנָם יִהְיֶה פֹּעַל אֱנוֹשִׁי אִם יִקַּח הַמּוֹעִיל בִּלְבָד, וּפְעָמִים שֶׁיַּנִּיחַ הַיּוֹתֵר עָרֵב וְיֹאכַל הַיּוֹתֵר נִמְאָס, לְפִי בַּקָּשַׁת הַמּוֹעִיל. וְזֶה הוּא פֹּעַל לְפִי הַדַּעַת, וּבָזֶה יִבָּדֵל הָאָדָם בִּפְעֻלּוֹתָיו מִזּוּלָתוֹ. וְכֵן אִם יִבְעַל כָּל אֵימַת שֶׁיִּתְאַוֶּה, מִבְּלִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ בַּנֵּזֶק וּבַתּוֹעֶלֶת - הִנֵּה זֶה הַפֹּעַל לוֹ מֵאֲשֶׁר הוּא בַּעַל חַיִּים, לֹא מֵאֲשֶׁר הוּא אָדָם.
___________________________
תכלית – מטרה. לאותה התכלית – שהיא יראת ה'. ההקש – עפ"י הבנה זו. הערב – הטעים. המועיל – מזון בריא. וידע – את ה'. עבודה – עבודת ה'. נשער – נחשב. מאשר הוא אדם – המגלה את הקומה האנושית שבו.
הלימוד מוקדש לעילוי נשמת ר' משה בן אלכסנדר


ביאורים
כולנו רוצים לדעת מהי התכלית לשמה אנו חיים בעולם הזה; לחיות חיים של משמעות וערך. בפרק זה,.מציג הרמב"ם בפנינו את תכנית העבודה להשגת המטרה הזאת. לאחר שלמדנו בפרק הקודם על הדרך בה מאזנים את כוחות הנפש, ומעמידים אותם על מצבם הבריא והנכון, מגיע השלב הבא – הכוונת כל כוחות החיים שלנו למען מטרה עליונה אחת . זוהי מדרגה גבוהה מאד ולא כל אחד יכול להגיע אליה, כפי שיאמר זאת הרמב"ם בהמשך הפרק, אך זוהי השאיפה של כולנו: לחיות חיים שלמים . חיים שכל פרט בהם מוביל לקשר אל ה'. רק כאשר הדעת – המחשבה , מובילה את האדם הוא מסוגל להעפיל אל גובה חיים שכזה. לא לחפש רק את מה שכיף וטעים, אלא את מה שעוזר לי להגיע אל היעד. אל התכלית. האוכל הוא המשל שבו פותח הרמב"ם להסביר את העיקרון אותו הוא בא ללמד. אדם שמכוון את החיים שלו על פי השכל – הדעת, לא יבחר לאכול מזונות מזיקים, גם אם הם טעימים יותר. לאדם הזה יש יעד – הבריאות. את המסלול אל היעד הוא יבנה לאור היעד אליו הוא שואף. עבודת ה' מכוונת אותנו לדבוק בה' בכל צעד בחיינו. את המעשים היומיומיים אנו מכוונים לאור היעד אליו אנחנו שואפים.

הרחבות
1. מדוע יש תכלית אחת לכל כוחות הנפש?
אם האדם מורכב מכמה נפשות, מסתבר שלחייו יהיו כמה מטרות, בהתאמה. אולם אם נפש האדם אחת היא, הכרחי שכולה תהיה מכוונת לתכלית אחת. ע"פ דברי הרמב"ן (הובא ב'הרחבות', פרק א, הערה 1), שנפש האדם אלוקית היא, מובן שהתכלית שלה היא דבקות בה'.
2. מהי המטרה של לימודי חול?
'האדם יפעל פעלים רבים ושונים... תכליתו פועל אחד בלבד, ושאר פעליו אמנם הם להתמדת קיומו, כדי שישלם בו אותו הפועל האחד, והוא ציור המושכלות וידיעת האמתות... וגדול שבמושכלות, השגת אחדות הבורא יתעלה וישתבח וכל הקשור בכך מן המדעים האלקיים, לפי ששאר המדעים אינם אלא כדי שיוכשר בהם עד אשר יגיע אל מדעי האלקות ' (הקדמה למשנה).

3. תיקון המדות - אמצעי או מטרה עצמית?
את הדוגמאות שמציין כאן הרמב"ם כאמצעי לתכלית, הוא מגדיר בסוף מורה הנבוכים (ג נד), ע"פ הפילוסופים, כארבעה סוגי שלמויות: ממון, בריאות, מדות, מושכלות, שכולם אמצעים להשגת ה'. כלומר, שגם המדות הן רק אמצעי להשגת החכמה, אבל אין בתיקון המוסרי ערך עצמי. אולם לבסוף הרמב"ם מסכם על פי הפס': 'כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה' - 'ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת, הוא להגיע אל השגת השם כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם, איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוין בהם תמיד לעשות חסד ומשפט וצדקה, להדמות בפעולות השם'. דהיינו, שמוסר פילוסופי חברתי הוא אכן אמצעי, אולם מוסר אלוקי הוא התוכן של השגת ה', והדביקות במדותיו של ה' היא היא התכלית. אדרבה, ידיעת ה' שאיננה מובילה לתיקון המידות, פגומה היא. (להרחבה: מאמרי הראי"ה, עמ' 108-109).

4. למה צריך להיות בריא?
כך פותח הרמב"ם את הדרכותיו הרפואיות בהל' דעות (ד א): 'הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים'. זה מסביר מדוע רבים מגדולי ישראל, והרמב"ם מכללם, היו רופאים. הרמב"ם עצמו, בנוסף לחיבוריו התורניים, הקדיש מזמנו גם לחיבור ספרות רפואית ענפה.

שאלות לדיון
מה היחס בין גישת הרמב"ם שכל פעולות האדם צריכות להיות מכוונות לתכלית (מועיל ולא ערב) ובין הגישה של 'חיים זורמים' וספונטאניים' על מנת שלא 'להלחיץ ולהעיק'?
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il