ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- ליקוטים ג
- הלכות צומח ובעלי חיים
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- צומח ובעלי חיים
דיני צער בעלי חיים
היחס בין הראוי על פי התורה לבעלי החיים, עם ההדרכה הראשונית לאדם להתנזר מאכילת בשר, לבין הדרכה המעשית המתירה שחיטת בעלי חיים ושימוש בהם לצורך האדם, עד כדי הגדרת אכילתם לעיתים כ"מצווה".
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל
אחד מן הנושאים שחשוב לברר מבחינה מוסרית, מהו היחס הראוי על פי התורה כלפי בעלי חיים. לשם כך נקדיש סדרה של הלכות, ותחילה נבאר את הכלל. היסוד הוא שיש להתייחס אל בעלי החיים ברחמנות ובהגינות, וישנו איסור מן התורה לצער בעלי חיים. ולא רק לצער אותם אסור, אלא אף מצווה לטרוח כדי להסיר מהם צער, כפי שלמדנו ממצוות פריקת החמור, שאדם הרואה חמור רובץ תחת משאו, מצווה שיפרוק המשא מעליו, כדי למנוע ממנו צער. ומכאן למדנו שבכל עת שאדם רואה חיה סובלת, וביכולתו לעזור לה, מצווה עליו לנסות להצילה ממצוקתה 1 .
לכאורה קשה, שאם כן איך אנחנו שוחטים בהמות, חיות ועופות, ואוכלים מבשרם, הלא אין לך אכזריות גדולה מזו? אלא שהכלל הוא, שכאשר ישנה התנגשות בין צורכי האדם לבעלי חיים, אזי צורכי האדם קודמים. שכשם שלבעלי החיים מותר לאכול מן הצומח, כך האדם רשאי לאכול מן החי. אבל שלא לצורך חיוני לאדם, אסור לצער בעלי חיים. ומאחר שהבשר נחוץ מאוד למזונו של האדם, התירה לנו התורה לשחוט בהמות וחיות כדי לאוכלם. בנוסף לכך, ישנו ספק מהי מידת הסבל שהשחיטה גורמת לבהמה, שיתכן ורגע השחיטה קצר כל כך עד שכמעט אינה מרגישה סבל. אמנם בדורות הראשונים נאסר על אדם הראשון לאכול בשר. ואף שנאמר: "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א, כח), הכוונה היא שלפי סדר הבריאה ראוי שבעלי החיים ישמשו את האדם, שכן האדם נזר הבריאה, אבל נאסר עליו להתאכזר כלפיהם, וכן נאסר עליו להורגם כדי לאוכלם.
אבל, בעקבות חטא אדם הראשון וחטאי דור המבול, נפל העולם כולו ממעלתו הראשונה, האנשים נעשו פחות מוסריים, טבעם של החיות הפך לאטום ואכזרי יותר והם החלו לטרוף זו את זו, ואפילו האדמה נשחתה והוציאה קוצים ודרדרים. במצב הזה, מוטלת על האדם חובה לתקן תחילה את יסודות המוסר ביחסים שבין בני האדם, שלא לגנוב ולא לעשוק, וקל וחומר שלא להרוג. ורק לאחר שמערכת המוסר הבסיסית שבין אדם לחברו תיבנה כראוי, ויחדלו מלחמות ועוולות מן הארץ, נוכל להמשיך להתעלות ביחסינו המוסריים כלפי בעלי חיים. לשם כך, היה צורך לקבוע גבול ברור בין החיות ובין האדם שנברא בצלם אלוקים, כדי להדגיש את יעודו ואחריותו של האדם, שרק עליו מוטלת המשימה לתקן העולם ולרוממו. ולכן לאחר המבול הותר לבני האדם לאכול בשר בעלי חיים, כפי שנאמר לנח: "כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט, ג; סנהדרין נט, ב).
וצריך להוסיף ולהסביר, שבעקבות חטאי אדם הראשון והדורות שקדמו למבול - הטבע עצמו השתנה. כלומר הנפילה המוסרית השפיעה על כל מערכות החיים, ובכלל זה גם על מערכת התזונה. עד דור המבול יכלו בני האדם להפיק את כל צורכי מזונם מן הצומח, ואילו לאחר החטא והתמוטטות מערכות הטבע - הצומח כבר לא הספיק לאדם, ולכן התיר הקב"ה לנח ובניו לאכול בשר בהמות, עופות, חיות ודגים. כלומר, הנפילה המוסרית של העולם יצרה מצב אקולוגי חדש לגמרי, שבו הננו מוכרחים לעשות דברים המנוגדים לאידיאל השלם. בנוסף לכך, במצב הנוכחי של העולם, אם נחדל מאכילת בשר, לא ברור שהדבר ייטיב עם אותם מינים שאנו רגילים לאכול מבשרם. מפני שאם לא נמשיך לגדלם ולהרבותם לשימושו של האדם, אזי מספרם באוכלסיית החי בעולם יקטן מאוד. שכן כיום הם מתרבים מאוד בהשגחת האדם, אבל אילו היו משחררים את כל הבהמות והתרנגולות לחופשי, תוך זמן קצר היו נשארים מהם מתי מעט.
אבל בכל זאת, הננו זוכרים כי במצב השלם, לפני החטא, נצטווה אדם הראשון שלא לאכול מן החי. ועל כן אנחנו יודעים שלעתיד לבוא, לאחר שהעולם יתוקן, השמים והארץ יתחדשו, וטבע האדם והחי ישתנה ויתרומם, ואז נחזור לאותה רגישות מוסרית עליונה, שעל פיה אסור יהיה להרוג בעלי חיים כדי לאכול מבשרם (הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום ב').
רחמנות על בעלי חיים
בתלמוד (ב"מ פה, א) מופיע סיפור מופלא שמסייע בהבנת היחס שראוי שיהיה לנו כלפי בעלי חיים. רבי יהודה הנשיא, היה אחד מגדולי הדורות. מפעלו הגדול - עריכת המשנה - הוא היסוד ללימוד תורה שבעל פה. עליו גם נאמר שזכה לתורה וגדולה במקום אחד, שהיה תלמיד חכם גדול וגם עשיר מופלג ובעל מעמד אצל מלכות רומא. פעם אחת לקחו עגל לשחיטה, ואותו העגל הרגיש בדבר, וכדי להימלט ממר גורלו, ברח והחביא ראשו בין כנפי בגדו של רבי וגעה בבכיה. אמר רבי לעגל: לך אל השוחט, כי לכך נוצרת. באותה שעה נתעורר על רבי קטרוג גדול בשמים, ואמרו, הואיל ולא ריחם על אותו עגל, יבואו עליו ייסורין קשים. וכך סבל רבי שלוש עשרה שנה מכאבי חניכיים ומכאבים בהוצאת השתן. יום אחד ניקתה שפחתו את הבית ומצאה גורים קטנים של חולדה, ועמדה לזורקם. אמר לה רבי, הניחי להם, שכן נאמר: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט). באותה שעה אמרו בשמים, הואיל ורבי גילה רחמים מרובים על בעלי חיים, ראוי שאף עליו ירחמו, ונסתלקו ממנו יסוריו.
אף שלפי ההלכה מותר לשחוט בעלי חיים כדי לאכול מבשרם, באו חכמים ללמדנו בסיפור זה, שמכל מקום ראוי להצטער מעט על כך שהננו נאלצים להורגם. כי באמת במצב האידיאלי של העולם, בני האדם היו יכולים להסתפק במזון מן הצומח. ורק לאחר שהעולם כולו ירד ממעלתו בעקבות חטא אדם הראשון וחטא המבול, גבר חוק הטבע, ובני אדם אוכלים בעלי חיים. אבל מצד האמת האידיאלית ראוי שנצטער מעט בעת שאנחנו רואים את סבלם של בעלי החיים. ולכן נענש רבינו הקדוש ביסורים כשלא ריחם על אותו עגל, כי לפי רום מעלתו וחסידותו מן הראוי היה שירחם על העגל, ויתן לו להתחבא מעט תחת כנפי בגדו, עד שיירגע ויתרצה. וכשהתעלם מצערו וגרשו, הענישוהו ביסורים. וכשחזר לגלות את רחמיו על בני החולדה הקטנים, חזרו וריחמו עליו מן השמים (ע"פ דברי הרב קוק בחזון הצמחונות והשלום א').
יש להדגיש, שדווקא מפני שרבי היה אדם גדול - דקדקו עימו יותר. שכן כל חפצו ורצונו של אדם גדול, הוא להתעלות במעלות המוסר, עד שיהיה זך ומושלם, ועל כן שמחים הצדיקים ביסורים שבאים לזככם ולטהרם. וכן מסופר שרבי יהודה הנשיא עצמו היה מבקש בתפילתו שאם מן השמיים רואים שהוא צריך להזדכך יותר, שיבואו עליו יסורים. וכיוון שיסורים אלו באו עליו לפי מעלתו המוסרית, כדי לזככו ולטהרו, אמרו חז"ל, שבמשך כל אותן שנים שהתייסר, העולם ניצל מעצירת גשמים (ב"מ שם).
לענייננו למדנו מדברי חז"ל אלו, שיש לפתח את הרגש הטבעי של הרחמנות כלפי בעלי חיים, ואף שכיום הננו רגילים לאכול מבשרם, מן הראוי לדעת שאין זה האידיאל, ויש לנסות להקל מצערם של בעלי החיים. ולעתיד לבוא, כשהעולם כולו יתוקן, נזכה להתעלות לאותה הרמה של אדם הראשון, ולא נצטרך לפגוע בבעלי חיים כדי לאכול מבשרם.
אין לחנך לצמחונות
לאחר שלמדנו כי מצד האידיאל הבראשיתי מן הראוי היה שבני האדם לא יאכלו חיות, עולה מאליה השאלה, האם ראוי לעודד אנשים להימנע מאכילת בשר מטעמי מוסר ומצפון? כתב הרב קוק, שאף שלפי האידיאל השלם לא היה ראוי שנשחוט בעלי חיים כדי לאכול מבשרם, ודבר זה אף רמוז בתורה, מדרך הצגתה את עניין אכילת הבשר כ'תאווה', שנאמר: "כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב, כ). מכל מקום, כיום ההוראה היא, שכל זמן שישנה עדיין באדם תאווה לאכול בשר, סימן הוא שעדיין לא הגענו לאותה רמה מוסרית עליונה שבה נימנע מהמתת בעלי חיים (הרב קוק בחזון הצמחונות והשלום ד'). עיקר התפקיד שלנו כיום הוא, לתקן את היחסים שבין בני האדם כדי שיהיו בשלמות מוסרית. כי ברור שהפגיעה באדם חמורה לאין ערוך מהפגיעה בבעלי חיים. האדם נברא בצלם אלוקים, ויש לו דעת ורגש, וכשמעוללים לו עוול הוא נפגע ומצטער לאין ערוך יותר מאשר בעלי החיים שאין להם דעת. וכדי להדגיש כראוי את התביעה המוסרית של "ואהבת לרעך כמוך", הורתה לנו התורה לוותר לעת עתה על התביעה המוסרית העליונה שלא לפגוע בבעלי חיים (שם ו' ז').
לכן מותר לאדם לשחוט בעלי חיים כדי לאוכלם, וכפי שאמרו חז"ל (קידושין פב, א), שכל הבריות נבראו כדי לשמש את האדם, ובמדרגה המוסרית הנוכחית של העולם, הכוונה שאפשר לאוכלם. ויותר מזה, אילו היינו מרבים לעסוק בחינוך לחמלה ואהבה כלפי בעלי החיים, הדבר היה עלול לגרום לנזק נורא ליחסים שבין בני האדם. כי אותם אנשים שהמוסר אינו מפותח אצלם כראוי היו אומרים בליבם: "הואיל וממילא איננו נזהרים מהריגת בעלי חיים ומאכילתם, אפשר שגם נהרוג את בני האדם שעומדים בדרכנו, ואולי אף נאכל מבשרם". והיו רשעים אחרים, שהיו מפנים את כל תכונתיהם הטובות כלפי בעלי חיים, שכן לכל רשע יש איזה ניצוץ של מצפון וטוב-לב, ואחר שהיו משקיטים את מצפונם, היו יכולים ללכת לגנוב, לעשוק ולהרוג בני אדם ללא כל הפרעה מצפונית, שכן בליבם היו משתבחים ברוב רחמנותם כלפי חיית המחמד שלהם (חזון הצמחונות ו' י"א). לכן הדריכה אותנו התורה שלא להימנע מאכילת בשר, וכן נוהגים כמעט כל גדולי התורה המוסר, ורק כמה אידיאליסטים קיצוניים נוהגים כיום להימנע מאכילת בשר.
אבל לעתיד לבוא, העולם כולו יתרומם, וכפי שאמרו חכמי הקבלה שבעלי החיים יתעלו במעלתם ויתפתחו עד למדרגה שיוכלו לדבר, ואף מעלתם המוסרית תשתנה לגמרי, וכדברי ישעיה הנביא (יא, ו-ט): "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטון נוהג בם. ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ואז הכל יבינו שלא שייך להרוג בעלי חיים כדי לאכול מבשרם. וכדברי הושע הנביא (ב, כ): "וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה, וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ" (חזון הצמחונות י"ב ל"ב).
הנהגות חסידות באכילת בשר
בהלכות הקודמות למדנו שמלכתחילה על פי האידיאל הבראשיתי, אסור היה לאדם להרוג בעלי חיים כדי לאוכלם, כפי שמבואר בתלמוד מסכת סנהדרין (נט, ב). ורק לאחר חטא אדם הראשון, וחטא המבול, ירד העולם ממדרגתו, ובכלל זה גם החיות נעשו מגושמות יותר, וחוק הטבע גבר, ואף החיות החלו טורפות זו את זו, ואז הותר לאדם לאכול מן החי. ובשבתות ובימים טובים אף ישנה מצווה לאכול בשר. שכן מצווה מן התורה לשמוח ביום טוב, ורוב רובם של האנשים שמחים על ידי שתיית יין ואכילת בשר (באו"ה תקכט, ב, ד"ה 'כיצד'). וכן בשבתות ישנה מצווה להתענג, והואיל ורוב בני האדם מתענגים באכילת בשר ושתיית יין, על כן ישנה מצווה לאכול בשר בשבת (שו"ע או"ח רנ, ב; מ"ב רמב, א). ובזמן שבית המקדש היה קיים, אף היתה מצווה לאכול מבשר קרבנות מסוימים.
ולכאורה יש מקום לשאול, הואיל ולמדנו שמלכתחילה אסור היה לבני האדם לאכול בשר, כיצד אכילת בשר שהיתה אסורה על פי האידיאל הראשוני הפכה כיום למצווה? התשובה הפשוטה היא, שכיוון שמצבנו המוסרי השתנה, בפועל אין כיום בעיה מוסרית באכילת בשר, ומאחר שמצווה עלינו לשמוח בשבתות וימים טובים, והבשר גורם לשמחה, ממילא מצווה לאוכלו. אבל ישנו באור מעמיק יותר של חכמי הקבלה, לפיו במצבנו המוסרי הנוכחי ישנו ערך באכילת בשר. והעניין הוא, שלפי דברי האר"י הקדוש, בעקבות החטא, כל העולם ירד ממדרגתו, הדומם, הצומח, החי והמדבר, כולם נפלו ממדרגתם ונתערב בהם רע. וכן לגבי הבהמות, נתערב בהן הרע, ועל ידי שיהודי אוכלם בקדושה - הרע שבהם נפרד מהטוב, והטוב הולך ומתעלה על ידי האדם. שכשהאדם אוכל מן הבהמה, החלק הרע שבה יוצא כפסולת בבית הכסא, והטוב שבה נספג בגופו והופך לאנרגיה הנותנת כוח לעשיית מעשים טובים, וכך הבהמה מתעלה למדרגת אדם. וכן הצומח יונק את מזונו מן הדומם, ועל ידי כך מרומם את הטוב שבדומם למדרגת צומח. וכשהבהמה ניזונה מן הצומח, היא מעלה את הטוב שבצומח למדרגת חי. וכך כאשר בני האדם אוכלים מן החי ומתנהגים במוסריות ודבקים בה', על ידי סולם המזון הם מחזירים את כל העולם אל מדרגתו הראשונה. ובמיוחד כאשר אוכלים בשר בסעודות שבת ויום טוב, או בסעודות מצווה, אז הבשר נעשה שותף לשמחה של מצווה ומסייע בקיומה. אבל בסעודות רשות, אמרו חכמי הקבלה, שלא תמיד נעשה תיקון, שכן אם האדם אינו מתנהג אח"כ כראוי, נמצא שהבשר שאכל לא היה שותף לשום תיקון והתעלות. ועל כן היו חסידים שנמנעו מאכילת בשר בסעודות רשות. שכן מגמתם היתה שכל אכילתם תהיה אך ורק למצווה, וכל זמן שלא ברור לחלוטין שהבשר מתעלה על ידי אכילתם, ממילא חוזרת למקומה הבעיה המוסרית הקיימת בעצם הריגת העופות והבהמות כדי לאוכלם.
לפי זה מובן מה שאמרו חכמים, שמצד המוסר, אסור לעם הארץ רשע לאכול בשר (פסחים מט, ב). והטעם לכך, שאדם שאין בו תורה ומידות טובות, והוא שונא תלמידי חכמים ואנשי מעלה, אינו נחשב למעולה יותר מן הבהמות, ועל כן אין לו זכות להורגם ולאוכלם. זהו באופן כללי יחס חכמים לאכילת בשר בתקופתנו. ואף-על-פי-כן ישנם יחידים, שרגש המוסר העדין נגע לליבם, וקבלו על עצמם שלא לאכול בשר כלל. ואף שלכאורה על פי דברי הקבלה, מן הראוי בסעודות מצווה לאכול בשר. מכל מקום היו מן המקובלים שלימדו עליהם זכות, וראו בזה משנת חסידים ("שדי חמד" מערכת אכילה, אכילת בשר). והרב קוק מכנה אותם אידיאליסטים קיצוניים. אבל ההדרכה הכללית, לכל החפץ להתקדש ולעבוד את ה', לעסוק בעיקר בתיקון המוסר שבין אדם לחבירו, ולאכול בשר בסעודות מצווה.
^ 1. מצוות פריקת החמור הרובץ תחת משאו נוגעת לבעלי חיים הקשורים לאדם ומסייעים לו בעבודתיו, וכיוצא בזה דעת השאלת יעב"ץ ח"א ק"י שאיסור צער בעלי חיים מן התורה נוגע לבעלי חיים מתורבתים בלבד. ונראה שככלל אפשר לומר שככל שמדובר בבהמה או חיה שקשורה יותר לאדם, כך המצווה לסייע לה מחייבת יותר. עם זאת לכל הדעות מצד המידות הטובות מצווה לסייע לכל חיה סובלת. ועיין בשיעור "יחס נאות לבעלי החיים" בפרק העוסק במצוות פריקת החמור, ובפרק העוסק בכללי איסור צער בעלי חיים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה
עולת ראיה – ברכות
עולת ראיה – ברכות
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
