ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הפונדקית הנאמנת ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה ר' עקיבא ויהושע Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשע"ג

הפונדקית הנאמנת


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
שחר מיכאל בן רעות

בסוף מסכת יבמות מובא, שחכמים הקלו להאמין לעדות של איש אחד בלבד על מיתת אדם, כדי להתיר לאשת המת להינשא לאחר. בסוגיה מבואר שבסופו של דבר הקלו להאמין גם לעדות של אשה, ואף רבי עקיבא הסכים לכך. אולם במשנה מובא דיון שהיה בשלב שרבי עקיבא התנגד לכך (יבמות דף קכב, א):
"אמרו לו: מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים, וחלה אחד מהם והביאוהו בפונדק, ובחזרתם אמרו לפונדקית: איה חברנו? נומית (אמרה) להם: מת וקברתיו, והשיאו את אשתו; ולא תהא כהנת כפונדקית? אמר להם: לכשתהא כפונדקית - נאמנת, הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וספר תורה שהיה בידו."

במעשה זה השיאו את האשה העגונה על פי דברי הפונדקית, וחכמים רצו ללמוד משם בקל-וחומר שוודאי שכהנת (=אשה ישראלית חשובה) תהא נאמנת כדי להשיא על פי דבריה. סוגית הגמרא תמהה שם מה היתה הגריעות של אותה פונדקית ותרצה: "פונדקית גויה היתה, ומסיחה לפי תומה היתה...". ומבואר במפרשים שם, שבאופן של סיפור לפי-תומו גם גויה וגם אשה ישראלית נאמנות; משום שזהו דין נאמנות מיוחד שאינו קשור לדיני עדות; ואין להוכיח משם שאם יש כוונה מפורשת לעדות – אפשר להקל להאמין גם לעדות של אשה.

האריכות ופרטי הפרטים שבמעשה מצריכים עיון:
א. התואר "עיר התמרים" מיוחד לעיר יריחו 1 . מדוע המשנה תיארה כאן באופן יוצא דופן את צוער כ"עיר התמרים"?!
ב. מדוע המעשה מאריך ומספר שאותם אנשים היו "בני לוי", מדוע אי אפשר לומר שמדובר באנשים סתם כפי שמצאנו לפני כן בסוגיה שם 2 ? מה החשיבות שבהיותם "בני לוי"?
ג. חכמים רצו להאמין לכל אשה ישראלית ואם כך מדוע הם נקטו בלשונם "כהנת"?
ד. מפשטות הסוגיה משמע שגם חכמים ידעו שהפונדקית היה "מסיחה לפי תומה". ואם כך במה נחלקו חכמים ורבי עקיבא? 3
קשיים אלו היו צריכים להיות נידונים בסוגיית הגמרא, אך הסוגיה לא דנה בם. נראה שברור היה לסוגיה שריבוי הפרטים הטפלים מלמדנו שבמעשה יש שני פנים. פן אחד גלוי שמתייחס לפן הלכתי של נאמנות כדי להתיר "אשה רגילה" להינשא. אך יש בו פן נוסף נסתר שמתייחס לפן השקפתי של נאמנות כדי להתיר "אשה סמלית" להינשא; והפרטים השוליים הרבים שהובאו במעשה נצרכים להבנת הפן הסמלי, וכדלקמן.

מעשה סמלי

בפטירת משה נאמר (דברים לד, א-ג):
"... וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן: וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר:"

חז"ל לימדונו שהקב"ה הראה למשה מאורעות שעתידים להתרחש על עם ישראל (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דעמלק, ב):
"ומנין שהראהו 'גוג וכל המונו' שנאמר'בקעת יריחו' , ולמדנו שעתידין 'גוג וכל המונו' לעלות ולנפול בבקעת יריחו."

תרגום יונתן תירגם שם את המילה "צֹעַר" לא כשם של מקום אלא כרמז לצער וצרה, וזו לשונו (בתרגום לעברית): "ואת צרת כל דור ודור... ומערכי מִלחמה של גוג ובזמן הצער הגדול ההוא מיכאל יקום בזרוע להושיע". הפן הנסתר שבמשנה מכנה את "יריחו עיר התמרים" בשם "צוער עיר התמרים" כדי לשלוח אותנו לכתוב זה ולתרגום יונתן שרמז ש" בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים" קשורה למלחמת גוג ומגוג - ולצער שקיים בכל דור ודור.

במאמר "ברור ההורות על אלדד ומידד" התבאר שתרגום יונתן וכמה ממדרשי חז"ל מרמזים שמלחמת גוג ומגוג - היא מלחמה סמלית, שמתארת את גאולת ישראל 4 ; אך זו גם מלחמה סמלית שמתרחשת אצל כל אדם ובכל דור 5 .
בתחילה, ישראל יחושו "תאווה" להיות עם "כְּכָל הַגּוֹיִם" - ולהיגאל בדרך גשמית. ישראל ייכנסו לארצם, והם ינצחו את אויביהם ויתעסקו בעניינים גשמיים. לאחר מכן, גוג והגויים שעימו - באים כדי להשתלט על ישראל ועל רכושם. אין מדובר בהשתלטות ממשית; אלא שגוג והגויים "באים" כדי לתבוע את נצחונם! האומה הישראלית שקמה בארץ ישראל דומה לגויים; והגויים תובעים "בעלות" על האומה הזו ועל נכסיה. אך הקב"ה לא יתן לגויים את משאלתם. באותה העת תחל התעוררות רוחנית אצל אנשים רבים מישראל, והם ירצו לעסוק את מירב זמנם בתורה ובתפילה. האנשים הרוחניים יגדירו אז את אחיהם מישראל שמתעסקים בעניינים הגשמיים בתור "אנשים מתים" שבוערת בהם "אש תאווה" לעסוק בגשמיות, ושהם "מתים" בתפקיד שנועד לגויים בעולם – התפקיד של 'גוג והמונו'.

תרגום יונתן מוסיף שלבסוף תהיה גם "תחיית המתים", והוא מרמז שלבסוף הקבוצה הרוחנית תתעורר לדעת שהקב"ה ברא את עולמו כדי שגם עם ישראל ישתמש בחומריות, ויעלה את ניצוצות התורה שגנוזה בחומריות. הקב"ה רצה שעם ישראל יכנס לארצו מתוך שימוש בתאוות ממון ומתוך שימוש בכלי נשק גשמיים שהגויים משתמשים בהם. מי שהשתמש בכלים האלו כדי להביא את גאולת ישראל – יחזור ויוגדר כאדם "חי"; ויחזור ויוחלט שמגיע לו שכר טוב על מעשיו החומריים והצבאיים (על "מותו" כביכול 6 ). קיים שלב ראשוני ובו יש צורך להגדיר את האנשים האלו כ"מתים" – כדי ליצור קבוצה נגדית גדולה של "עמלי תורה" שמתרחקים מהגשמיות. אולם בשלב השני, לאחר שקבוצת "עמלי התורה" תהיה גדולה ויציבה – יחזרו ויגדירו את מי שפעלו בחומריות ובצבא - בתור אנשים "חיים" שמגיע להם "שכר רוחני".

רחב ואות האמת
מלחמה סמלית זו מתרחשת בכל דור, ובספר יהושע מרומז שהיא התרחשה כבר אז. לפני כבוש יריחו שלח יהושע שני מרגלים אל העיר. הם הגיעו לבית אשה זונה ושמה רחב, ותרגום יונתן מתרגם זאת באופן הבא: "ועלו לבית אתתא פונדקיתא ושמה רחב". מלך יריחו שמע על בואם ושלח שליחים לתפוס אותם, אך רחב החביאה את המרגלים בביתה. לאחר מכן רחב באה וביקשה מהם (יהושע ב, יב): "וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת".
במאמר הקודם "רחב ואות האמת" הובאו דברי הזוהר (ויחי דף רמא, ב) שרחב ביקשה מהם סימן שמרמז לאות ו', שהיא האות שמסמלת "חיים" ו"אמת". בסופו של דבר המרגלים אמרו לרחב (יהושע ב, יח): "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ...". רש"י ביאר שם שהמלה תִּקְוַת באה מהמילה "קָו". מילה זו מסמלת בתנ"ך בעיקר את הקו הישר 7 . האות ו' נראית גם היא כמו קו ישר, והמרגלים שרצו לתת סימן שנראה כמו האות ו', בחרו ב"תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי" כסימן לקיום הבטחתם.
בזוהר מבואר שהמרגלים בחרו בצבע האדום (= שָׁנִי ) כדי לרמז לרחב שכעת יהושע מנהיג את ישראל ואילו תקופת ההנהגה של משה חלפה. התורה מציינת שעשיו נולד "אַדְמוֹנִי" - צבע שקשור ל"אדמה" ולגשמיות. ההנהגה של יהושע קשורה לאדמה וגשמיות ולכן הצבע שמתאים להנהגה של יהושע הוא אדום (שני).
המרגלים רמזו שמשה רצה שכל ישראל יתעלו לתכנית שהקב"ה ייעד להם מלכתחילה והם יהיו "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". דהיינו, שכל שבטי ישראל יהיו ה"כהנים של העולם" ויעסקו בתורה ובתפילה, ושאר אומות העולם יעסקו בגשמיות עבורם. אך רוב ישראל התקשו לרצות לחיות בהנהגה ניסית כזו. הם רצו להיות קשורים לגשמיות, והם העדיפו שקבוצה מסוימת שרוצה בכך תעסוק כל הזמן ברוחניות, ואילו שאר השבטים יעסקו בגשמיות.
בני ישראל העדיפו ששבט לוי יעסקו בתורה ויהיה ה"קו הישר" שמשפיע את הרוחניות על שאר השבטים. השילוב הזה נראה כמו "קו אדום ישר", מצד אחד עם ישראל דומה לגויים ועוסק בגשמיות והוא "אדום", אך מאידך שבט לוי שעמל בתורה וקשור ל"קו הישר" משפיע עליהם. הנהגה זו באה לידי ביטוי מעשי תחת הנהגתו של יהושע.

ותן חלקנו בתורתך
דברי המרגלים לא הניחו את דעתה של רחב, בעיניה "חיים" מצויים רק אצל אלו שעוסקים בתורה וברוחניות. היא לא הסתפקה בכך שהיא תתגייר ותעסוק בגשמיות בתוך שאר שבטי ישראל; והיא רצתה שהיא או צאצאיה יעסקו בתורה וברוחניות. במסכת מגילה (דף יד, ב) מסופר שלאחר שהיא התגיירה היא זכתה להינשא ליהושע בן נון שהיה "מוסר התורה" שבאותו הדור, ובמשך הדורות יצאו מצאצאיה שמונה נביאים שהיו גם כהנים.

אך כפי שרמז הזוהר לפי ההנהגה של יהושע בן נון לא כולם עוסקים ברוחניות. "בני לוי" זכו לקבל לידם את תפקיד ה"עוסק בתורה" של עם ישראל, ואילו שאר השבטים זכו וקיבלו לידם את תפקיד ה"עוסק בעמל הגשמי" של עם ישראל. לפי תכנית זו אם צאצאי רחב זכו לקבל לידם תפקיד "עוסק בתורה" - הוא נלקח מ"בן לוי" כלשהו. המעשה בפונדקית שהעידה על מותו של בן-לוי שהיה בידו ספר תורה מרמז - כיצד הושגה הסכמה שתפקיד "עוסק בתורה" שהיה אמור להיות אצל בן לוי מסוים יגיע לידי צאצאי רחב הזונה (= פונדקית). להשלמת הבנת המעשה צריך להעמיק גם בספר שופטים, וכדלקמן.

פסל מיכה ופילגש בגבעה
בסיום ספר שופטים מסופר על המעשים החמורים של פסל-מיכה ופלגש-בגבעה שהתרחשו בימים שבהם "אין מלך בישראל". למרות זאת תנא דבי אליהו מעיד שמעשה פלגש-בגבעה התרחש בראשית ההיאחזות של עם ישראל בארץ בזמן שיהושע היה במעמד ובתוקף של מלך 8 . במאמרים הקודמים התבאר שמעשים אלו נכתבו ברוח נבואה על ידי עתניאל וכאשר שמואל ערך את ספר שופטים הוא הכניס לתוכו גם את המעשים האלו. במרכז שני המעשים עומדים "בני לוי" תאוותניים שאינם ראויים להיות מורי התורה, ומרומז בם שאין לבחור את "נושאי דגל התורה" רק לפי ייחוס שבטי 9 .
והתבאר שבתורתו של עתניאל מודגש שלכל אדם יש שתי נשים רוחניות סמליות, אחת מושכת אותו לעמול בחלקו בתורה ואילו השניה מושכת אותו לעמול בענייני העולם הזה. ובמאמר "מלקות לאורחים מדוע?" התבאר שה"פילגש" של הלוי היתה "ספר חידושי תורה" שלו, אלא שהוא התייחס אליו כאל אשה מדרגה שניה "פילגש", ומאידך אל האכילה והשתיה הוא התייחס כאל "אשה מדרגה ראשונה".

יסודות אלו מצויים גם בעדות הפונדקית. "ספר התורה" שהיה בידי אותו "בן לוי" מסמל את "האשה הסמלית הרוחנית" שלו. הלוי נטש אותה ומבחינתה הוא "מת" והיא רוצה להינשא למישהו שמעריך ומוקיר אותה. "ספר התורה" ננטש על ידי הלוי - וה"פונדקית" (=רחב) רוצה לזכות בו. מאידך ה"המקל ותרמיל" שמוזכרים במעשה מסמלים את "האשה הסמלית הגשמית" של הלוי, והם מרמזים שהלוי העדיף אותם והעדיף לעסוק בחיי המעשה ולא בחיים הרוחניים, וכדלקמן.

גר הקל שבא במקלו ובתרמילו
במסכת שבת (דף לא, א) מסופר על גוי שרצה להתגייר כדי שיעשוהו כהן-גדול ואז יוכל ללבוש את הבגדים החשובים של הכהן-הגדול. שמאי סרב לגייר את הגוי ודחה אותו באמת הבנין שבידו, ואילו הלל היה מוכן לגייר אותו בתנאי שהגר ילמד לפני כן את דיני התורה. בסופו של דבר הגר למד את התורה והגיע לכתוב שנאמר על זר שקרב לעבודת המקדש (במדבר א, נא): "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", וכשנודע לו שהדבר נאמר גם ביחס לדויד המלך אם ירצה לעבוד במקדש, אמר אותו גר:
"ומה ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם 'בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל' - כתיב עליהם 'וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת', גר הקל שבא במקלו ובתרמילו - על אחת כמה וכמה!"

ואכן, בסופו של דבר ויתר הגר על רצונו להיות כהן-גדול. אלא שבכל אופן צריך לברר מדוע הוא אמר על עצמו "גר הקל שבא במקלו ובתרמילו", מדבריו משמע שכל גר הוא "קל" משום שהוא מביא עימו רק "מקל ותרמיל", וכי לא היו גויים עשירים שהתגיירו?!

צריך להבין את הדברים במשמעות סמלית. ה"מקל" משמש כ"כלי נשק" ובמלחמת גוג-ומגוג הוא מוזכר בין כלי המלחמה 10 ; וה"תרמיל" משמש ככלי אחסון. כאשר גוי מצטרף לעם-ישראל הוא מביא עמו את תכונות הנפש שהוא ניחן בם בהיותו גוי. תכונה אחת היא "עזות ויצר מלחמה" שאותה מייצג ה"מקל" והתכונה השניה היא "יצר איסוף הרכוש" שאותה מייצג ה"תרמיל". גם עם ישראל זקוק להשתמש ביצרים אלו כדי להתקיים, ובדרך כלל מי שהשתמש בם היו שאר השבטים; הם היו הלוחמים והם היו גם עמלים בקרקע ומפרנסים ממנה את כולם ובכלל זה את הלויים והכהנים שעסקו בתורה. "מקל ותרמיל" הם סמל שמשותף גם לגויים וגם לשבטים הרגילים של בני ישראל.
מאידך, שבט לוי והכהנים המעיטו להשתמש ביצרים אלו והם השתמשו בעיקר בנטייה לרוחניות שהיא "יצר" שקיים באופן מיוחד בעם ישראל, והסמל שמייחד אותו הוא "ספר התורה". מלך ישראל הצטווה להתבטל בפני הלויים ולקבל דווקא מידם את ספר התורה (דברים יז, יח): "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם:".

דיוק בדברי הפונדקית
במשנה נאמר: "הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וספר תורה שהיה בידו". לכאורה המשנה היתה צריכה לדייק בלשונה ולנקוט לשון רבים ולומר "שהיו", שהרי גם מקלו של אדם נמצא בידו. ומסתבר שגם ביחס לתרמיל שהיה תלוי בצווארו ניתן להשתמש בלשון מושאלת וניתן לומר שכל אלו "היו בידו" - כלומר "היו בשליטתו". ואילו המשנה משתמשת בלשון יחיד ומשמע שרק "ספר תורה" "היה" בידו. מדוע?
גם סוגיית הגמרא הבדילה בין "ספר התורה" לבין "המקל והתרמיל" וזו לשונה: "אמר רב כהנא: פונדקית גויה היתה, ומסיחה לפי תומה היתה: זה מקלו וזה תרמילו, וזה קבר שקברתיו בו". רב כהנא הוסיף את העובדה החשובה שהיא היתה גויה שהסיחה לפי תומה, אך הוא ציטט את דבריה באופן שונה. הוא השמיט מתוך דבריה את "ספר התורה" והזכיר רק את "המקל והתרמיל". מה באמת אמרה הפונדקית האם את הנוסח שמופיע במשנה? או האם את הנוסח שמופיע בדברי רב כהנא? מדוע רב כהנא אינו שומר על לשון המשנה?!

רב כהנא שינה מלשון המשנה כדי לרמז לנו שמדובר בפן רעיוני ולא מילולי. רב כהנא מלמדנו שהיא "גויה היתה" בעבר אך היא התגיירה, והיא ראתה "לוי" שנטש את "ספר התורה"; ולכן "ספר התורה" מתואר במשנה בלשון עבר כמי ש"היה" בידו אך הוא איננו שם עוד. לעומת זאת ה"לוי" נטל לידיו "מקל ותרמיל" והוא בחר לעסוק בתפקיד של "הלוחם וצובר הרכוש" - תפקיד שמשותף לגויים ולשאר שבטי ישראל. ומכיוון שבמשנה מרומז שהלוי נטש את ספר התורה והוא אוחז כעת "מקל ותרמיל" - ממשיך רב כהנא את הרעיון הזה ומשמיט את "ספר התורה" מבין הפריטים שנראו לאחרונה "ביד הלוי" והוא מזכיר דווקא את "המקל והתרמיל".

הקבורה שמוזכרת בדברי הפונדקית גם היא בעלת משמעות סמלית. בתורה מסופר פעמיים שאהרון מת ונקבר, פעם בשלב מוקדם במסעות בני ישראל במדבר ופעם לקראת סיומם והדבר לא יתכן כפשוטו. במאמר "המספד המסתורי על אהרון" התבאר שבתרגום יונתן מרומז שה"מיתה" וה"קבורה" הראשונים היו סמליים. בני ישראל הגיעו למקומות של "מים יפים" שבהם היה אוכל רגיל וטוב והם הרגישו שם שהם "מלאי חיים", אך אהרון והלויים לא אהבו את המקומות האלו והם העדיפו את המקומות השוממים והיבשים שבהם אפשר להתבודד ולעסוק ברוחניות. באותה העת בני ישראל והלויים חילקו בינם את התפקידים השונים. בני ישראל לקחו לעצמם את התפקיד הטוב מבחינתם שהוא תפקיד "הלוחם וצובר הרכוש", והם הותירו לאהרון הכהן והלויים את תפקיד "אנשי הרוח". בני ישראל "הספידו" אז את אהרון שהיה מוכן להיות "מת" ו"קבור (בחייו)" בתפקיד "איש הרוח". והתבאר שאותו יחס שחשו בני ישראל כלפי אהרון הכהן והלויים, חשו גם הלויים ואהרון הכהן כלפי בני ישראל – אך להיפך! הלויים ואהרון הכהן "הספידו" כל אחד מבני שאר השבטים על שהוא מוכן להיות "מת" ו"קבור (בחייו)" בתפקיד "לוחם וצובר ממון".
ומעתה, המשנה מרמזת שהפונדקית העידה שה"לוי" שהיא ראתה אחז בידו "מקל ותרמיל" 11 והוא התאווה להיות "קבור בחייו" בתפקיד "לוחם וצובר ממון". ואמנם המשנה קיצרה ולא הזכירה את ה"הספד", אך הוא מוזכר בסוגיית התלמוד שם: "כיון דחזיתינהו בכיא".

דעת חכמים
חכמים שבמשנה מייצגים את שיטת יהושע 12 , שבעם ישראל יש "כהנים" משני סוגים; "כהנים" שמחוברים לרוחניות ועוסקים "בתורה ובתפילה", ו"כהנים" שמחוברים לגשמיות ועוסקים "בצבא ובפרנסה". לפי שיטתם אם אחד מבני השבטים עזב את תפקידו כ"לוחם וצובר ממון" והוא עוסק בדברים אחרים (ואפילו שהוא מקדיש את כל זמנו לתורה ולתפילה) - ה"תפקיד" שלו שהוא "אשתו הסמלית" דומה ל"אשה עגונה". ואם אחד מ"הכהנים הגשמיים" ראה שחבירו חדל מלתפקד כראוי הוא יכול "להעיד" שהוא כביכול כ"מת" ולהתיר את "אשתו" (=תפקיד=כהנת) - כדי שמי שרוצה בכך "יתחתן" עם התפקיד של "לוחם וצובר ממון". חכמים שבמשנה רוצים להקל בדיני "עדות" גם עבור "כהנת" זו, כפי שמצאנו שהקלו אצל רחב הזונה (=פונדקית); אך רבי עקיבא מתנגד לכך.

אפליה מתקנת
"לומד התורה" סמוך על שולחנם של אחרים והתועלת שהוא מביא לצבור אינה גלויה לכל, ולכן אין ביקוש גדול לתפקיד זה. מאידך, פרנסתו של ה"לוחם וצובר הממון" מצויה בשפע והתועלת שהוא מביא לציבור גלויה לכל, ולכן זהו תפקיד מכובד שרבים קופצים עליו. ומכיוון של"כהנת" מסוג זה יש ביקוש גדול - לפיכך החמיר רבי עקיבא בדין זה והצריך עדות טובה. רבי עקיבא מוכן לקבל עדות גרועה רק כאשר תפקיד של "לומד תורה" מחפש מישהו שיתחתן איתו. דבר זה מרומז בדבריו: "הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וספר תורה שהיה בידו".
אם מדובר היה באשה שהסיחה לפי-תומה בענין אשה עגונה רגילה, אין צורך בהוצאת הסימנים האלו, ולכן בהלכות הרי"ף מושמטת פיסקה זו מן המשנה – משום שהרי"ף מביא מהמשנה רק את הפן ההלכתי שלה. אך כפי שהתבאר לעיל, המשנה מדברת גם בפן נוסף סמלי, והפרוט של החפצים שהראתה הפונדקית נצרך לפן הסמלי. ופיסקה זו במשנה מרמזת שרבי עקיבא מוכן להקל להשיא אשה (=תפקיד) רק בכיוון אחד. כאשר מישהו מסיח-לפי-תומו שהוא ראה אדם שבחר ליטול לידיו "מקל ותרמיל" והוא נטש את "ספר התורה" ש"היה" בידו – רק אז מתיר רבי עקיבא להזדרז ולהשיא את ה"אשה" (="ספר התורה" שהיה בידו); – אך לא להיפך.
במאמרים הבאים נאריך בעזהשי"ת בפן נוסף בתורת רבי עקיבא שמשלים את מה שאינו מוזכר במשנה זו.




^ 1.דברים לד, ג; שופטים א טז; שופטים ג, יג; דברי הימים ב כח, טו
^ 2."מעשה בישראל וגוי שהלכו בדרך, ובא עובד כוכבים ואמר: חבל על יהודי שהיה עמי בדרך, שמת בדרך וקברתיו, והשיאו אשתו. ושוב מעשה בקולר של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא, ובא גוי אחד ואמר: חבל על קולר של בני אדם, שמתו וקברתים, והשיאו את נשותיהם". וכן במקומות נוספים, ואכמ"ל.
^ 3.ועיין שם בתוספות ובאחרונים שדנו בדבריהם.
^ 4.תרגום יונתן (במדבר יא כו): "הָא מַלְכָּא סְלִיק מִן אַרְעָא דְמָגוֹג בְּסוֹף יוֹמַיָא וּמַכְנַשׁ מַלְכִין קִטְרֵי תַגִין וְאַפַרְכִין לוֹבְשֵׁי שִׂרְיוֹנִין וְכָל עַמְמַיָא יִשְׁתַּמְעוּן לֵיהּ וּמְסַדְרִין קְרָבָא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל עַל בְּנֵי גַלְוָתָא בְּרַם קִירִיס אִיטִימוֹס לְהוֹן בְשַׁעַת אֲנִיקִין וּמִקְטַל כֻּלְהוֹן בִּיקִידַת נִשְׁמָתָא בְּשַׁלְהוֹבִית אֵשָׁתָא דְנַפְקָא מִתְּחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרָא וְנָפְלִין פִּגְרֵיהוֹן עַל טַוְורַיָא דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וְיֵיתוּן כָּל חֵיוַת בָּרָא וְצִיפְרֵי שְׁמַיָא וְיֵיכְלוּן גוּשְׁמֵיהוֹן וּמִבָּתַר כְּדֵין יֵיחוֹן כָּל מֵתַיָא דְיִשְׂרָאֵל וְיִתְפַּנְקוּן מִן טַוְורָא דְאִצְטְנַע לְהוֹן מִן שֵׁירוּיָא וִיקַבְּלוּן אֲגַר עוֹבָדֵיהוֹן".
^ 5.כך מבואר בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל (גליון 'החברותא' מס' 173): "הבריאה נראית בעיני בני האדם (המוגבלים) כמבנה המורכב - מכסה את המציאות האמיתית (שהיא) 'תוהו ובוהו'... הכרת ה'תוהו ובוהו' הכרחית לתיקון הבריאה, ובה גם ענין מלחמת גוג ומגוג. רמז וסמל להתנתקות מההשפעה של הטבע החומרי, אשר הכרחית להיות לפני ביאת גואל צדק...". וכעין כך כתב גם ה"פרי צדיק" במסקנתו (פרשת שמיני - אות ט).
^ 6.על "מותו" כביכול ב"הר", וכפי שמרומז בתרגום יונתן שהובא לעיל בהערת השולים: "...וּמִבָּתַר כְּדֵין יֵיחוֹן כָּל מֵתַיָא דְיִשְׂרָאֵל וְיִתְפַּנְקוּן מִן טַוְורָא (ה"הר") דְאִצְטְנַע לְהוֹן מִן שֵׁירוּיָא וִיקַבְּלוּן אֲגַר עוֹבָדֵיהוֹן". יציאה אל ה"הר" מסמלת באגדות חז"ל התחברות לגשמיות, וכפי שהתבאר במאמר "המערה של חוני" בהסבר אגדת הירושלמי (תענית פ"ג, ה"ט) על חוני המעגל שיצא אל ה"הר" אל ה"פועלים", ונרדם ו"התעורר" לתחיה.
^ 7.מלכים ב כא, יג
^ 8.תנא דבי אליהו (אליהו רבה, איש שלום, יב): "ופילגש בגבעה בימי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם היתה?! וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל?! אלא לפי שרחמיו של הקדוש ברוך הוא מרובין על ישראל לעולם, אמר, שמא יאמרו אומות העולם, עדיין לא נכנסו ישראל בארצם אימתי קילקלו במעשיהן, לפיכך הביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל."
^ 9.וכפי שהתבאר באריכות במאמר "רש"י - והפסוק שלא קיים".
^ 10."וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד ... כִּי בַנֶּשֶׁק יְבַעֲרוּ אֵשׁ". (יחזקאל לט, ט-י)
^ 11.בחלק מהגרסאות כתוב במשנה: "הוציאה להם מקלו ותרמילו ומנעלו ואפונדתו", ואף זה רמז. "הר הבית" נחשב "מחנה לויה" והוא מקומם של הלויים, ובמשנה (ברכות, ט, ה) נאמר: "לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ וּבְמִנְעָלוֹ וּבְפֻנְדָּתוֹ...". תוספת זו מרמזת שהלוי היה "מחובר" ל"מנעלו ואפונדתו" ולכן הוא לא ראוי לתפקידו ואינו ראוי להיות ב"מחנה לויה". בכל אופן, בכל הגרסאות בדברי רב כהנא בגמרא מופיע שהפונדקית העידה נוסח אחר קצר: "זה מקלו וזה תרמילו". אולם כפי שהתבאר אין סתירה בין הנוסח שמופיע בגמרא לבין הנוסח שמופיע במשנה, משום שלא מדובר בעדות מילולית כפשוטה, אלא בעדות "סמלית". והסמל של "מקל ותרמיל" מקבילים לסמל של "מנעל ואפונדה" ולכן אין צורך לחזור עליהם.
^ 12.והיא גם שיטת אברהם אבינו וכפי שהתבאר באריכות במאמר "הניגון של אברהם אבינו".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il