ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- שער לדין
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- עסקאות, חוזים והסכמים
לבין: שמעון - הנתבע
א. עובדות
התובע ביקש להקים בשטח שבבעלותו אתר תיירות מותאם לציבור הדתי. לצורך זה פנו הוא ובנו לנתבע שהיתה לו פינת חי בביתו שבישוב סמוך. בתכנון הראשוני תוכנן להשקיע 40 א ₪ על פי הערכת עלויות שביצע הנתבע.
הצדדים הסכימו להקים את האתר בדרך של שותפות בחלקים שווים כאשר את ההשקעה הראשונית ישקיע התובע, ומהצד השני ישקיע הנתבע את הידע ואת העבודה בהקמת האתר והפעלתו.
כשבוע וחצי לפני י"ז בתמוז נכתבה טיוטת חוזה בין הצדדים. את הטיוטא כתב הנתבע בכתב ידו. ע"ג הטיוטה ישנה תוספת : בסעיף שבכתב ידו של הנתבע כתוב שהחזר ההשקעה של התובע יהיה מן הרווחים, נוספו על ידי בן התובע שהיה עימו המילים: "גם במידה ולא יהיה" (רווחים)
התובע הסביר שההוספה נועדה להתייחס למצב בו אין רווחים, שגם אז תוחזר השקעת התובע על ידי הנתבע.
כל המעורבים, עסקו בהקמת האתר במרץ רב, כאשר הנתבע הוא שניצח על המלאכה. לדעת כולם, הוקף אתר יפה ואיכותי, בו היו בעלי חיים ומשחקים שונים, והוא היה מותאם לצרכי הציבור החרדי והדתי.
בפועל בהקמת האתר הושקעו כ80 אלף ₪, השאיפה שהתוצר יהיה איכותי, יפה ובטיחותי גררה הוצאות מרובות. בנוסף, היו הוצאות ומאמצים רבים בהנפקת אישורים להפעלת העסק בתקופה המדוברת.
בסופו של דבר, ההשקעה ירדה לטמיון.
ב. טענות ותביעות התובע
התובע, תובע מהנתבע סכום השווה למחצית ההשקעה שלא הוחזרה.
ג. טענות הנתבע ותביעתו
הנתבע טוען שהמשפטים שנוספו לטיוטת ההסכם נוספו שלא בידיעתו, ולא היה מודע להם עד שהטיוטא הוגשה לו בדיון ביניהם. הוא מודה שבעל פה נשאל: "מה יקרה במצב של מלחמה?" ועל כך השיב "על כך יש פיצוי של המדינה".
לטענתו ברור היה שההשקעה תוחזר רק מהרווחים ובשום מצב לא יזדקק להשיב את ההלוואה מכספו.
הנתבע מבסס את טענתו על כך שהתובע ידע שמצבו הכלכלי בעייתי – נכסיו מעוקלים, והוא חי באופן ישיר מהמשכורות, ללא רזרבות. על כן הוא פטור מהשבת ההשקעה גם אם העסק לא צלח.
הנתבע מלין על כך שהתובע סגר את העסק, ולא השקיע עוד מעט כספים שיכולים היו להעמיד את העסק על הרגליים.
דיון
ד. הבנת בית הדין את ההסכמה בין הצדדים
כדרכם של צדדים המתכננים הקמת עסק משותף, דומה שגם בנדון דידן, שמו הצדדים את עיקר דעתם על צד הרווח, ולא על אפשרות ההפסד. אמנם לטענת בנו של התובע, הוא כן הכניס את הנושא לטיוטת ההסכם, בידיעת התובע, אך אין לדבר ראיה, ולהלן נדון בטענה זו.
על בית הדין, להכריע כיצד יש להתייחס למצב זה, בו לא דברו באופן מפורט על אפשרות ההפסדים.
לדעת בית הדין, בנדון דידן, אומד הדעת הוא, שהצדדים לא התכוונו שהנתבע יוציא כספים אישיים שלו, בכל מצב, גם במצב של הפסד, וכפי שנבהיר להלן.
עם זאת, שלא כטענת הנתבע, לדעת בית הדין, רשאי היה התובע לסגור את העסק בשעה שעשה זאת.
ה. חלוקת הפסדים בשותפות – כשהשקיעו סכומים שונים זה מזה.
כתב הטור (חו"מ סימן קע"ו):
שנים שנשתתפו יחד ונתן זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ולא לפי המעות וכן ההפסד אם הפסידו הוא לאמצע
וכתב הרמ"ה ז"ל ה"מ בגוף ממון שנשתתפו אבל להשתעבד לשלם מביתו ההפסד לא כגון אם נשתתפו זה מנה וזה מאתים ונפסד הכל לא אמרינן שישלם בעל המנה לבעל המאתים חמשים מביתו
והוסיף הבית יוסף (שם) מקור נוסף לדין זה:
בתשובות (המיוחסות) להרמב"ן סימן כ' כתוב שאם הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ועמד עליו גייס וטרפו ונטלו ממנו הכל לא יאמר בעל המאתים לבעל המנה שלם לי נזק המנה המיותר לי בשיתוף:
וכן פסק בשו"ע שם סעיף ו:
יש מי שאומר דה"מ בגוף הממון שנשתתפו, אבל להשתעבד לשלם מביתו, לא כגון אם נשתתפו זה במנה וזה במאתים, ונפסד הכל, לא אמרינן שישלם בעל המנה לבעל המאתים חמשים מביתו.
והנה, מצאנו שהרמב"ם לכאורה חולק על שיטה, זו, שכתב הלכות שלוחין ושותפין פרק י הלכה ה':
ראובן שהטיל לכיס ארבע מאות דינרים והטיל שמעון מאתים ונשתתפו ונשאו ונתנו ביחד והרי הממון כולו ביד ראובן וטען ראובן שפחת מן הקרן חמש מאות דינרין אין אומרים ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו כך וישלם שמעון חמשים מביתו אלא ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו וילך במנה שבידו בלבד ולא ישלם שמעון כלום, טען ראובן ששמעון יודע בודאי בפחת זו שפחתו יגלגל על שמעון שאינו יודע בודאי סכום הפחת הזה
מדבריו משמע, שמי שהשקיע ועסק בכסף, אינו נאמן להוציא ממי שהשקיע פחות בשבועה, אך אם מברר הדבר בראיה, ודאי על "המשקיע הקטן" לשלם מביתו.
השו"ע, הביא את דברי הרמב"ם בסימן צ"ג סעיף יג. מפרשי השו"ע עמדו על סתירה זו, ונתנו תשובות שונות לדבר.
יש מן המפרשים, שסברו שאכן הראשונים חלוקים, ואין ליישב שיטותיהם זו עם זו. כן כתב הגר"א בסימן קע"ו ס"ק ל"ב:" ועיין לעיל סימן צג סי"ג דהרמב"ם חולק על זה". גם הט"ז הבין שאין ליישב בין דעות הראשונים, ולבאר את מה שהביא השו"ע את שתי דעות סותרות כתב:
מ"מ לא קשה מידיה עליה, דלעיל לא בא רק ללמד דעכ"פ אין כח בשבועה להוציא ממון, וכאן דהוה עיקר הדין כ' דעת הרמ"ה לעניין החיוב, וראיתי מי שמחלק בדבר, ואין טעם לחילוקו.
נמצא לדידו, הכריע המחבר הלכה כרמ"ה, אך שיטת הרמב"ם חולקת.
ובב"ח כתב לחלק בין אם הופסד דרך משא ומתן, שאז חולקים בשווה (רמב"ם), ובין אם הופסד בדרך של אונס גוי וכד', שאז אין צריך להוציא מביתו.
ובנתיבות המשפט (ביאורים ס"ק יא) תירץ, שבסימן צ"ג מדובר שכבר הרוויחו בעבר כפי ערך השקעתם. במקרה כזה, אם אירע הפסד לקרן, השותף צריך להשיב מרווחים שכבר גבה, אך לעולם לא ישלם יתר על מה שהשקיע.
ו. יש מצבים בהם גם לדעת הרמ"ה חייב לשלם מביתו
מצאנו בכמה פוסקים, תנאים שונים בהם לא מתקיימת הלכתו של הרמ"ה. נציין כמושכל ראשון, שכאשר התנו השותפים ביניהם, הכל לפי תנאם, ופרק הבא נדון בתנאי השותפות שהוסכמו בנדון דידן.
בשו"ת שבות יעקב חלק ג סימן קסז, כתב, שכל מה שאמר הרמ"ה הוא באופן שכל השותפים השקיעו כסף, אך כל אחד בהיקף שונה. אך כאשר אחד השותפים לא השקיע כלל, ודאי גם הוא נושא בנטל ההפסדים של הקרן, וז"ל:
ונ"ל דאף הרמ"ה לא קאמר אלא בנשתתפו תרווייהו במעות דאז יכולין לומר שלא יפסיד בעל המנה רק מה שהניח תוך השותפות אבל אם לא הניח כלום רק בשביל שמתעסק נוטל חצי הריווח ודאי כן הוא ג"כ לענין הפחת ואם יודע שמעון שנפחת כ"כ צריך לשלם החצי מביתו כנ"ל פשוט
וכן כתב גם בשו"ת פנ"י חו"מ סימן ג'. ובנוסף כתב, שאם הטילו לכיס סכום מסויים, ולאחר מכן הוסיף אחד על הסכום, בממון הנוסף, חולקים גם בהפסד.
להלן נבהיר, האם הסתייגויות אלו שייכות בנדון דידן.
ז. דינה של טיוטת ההסכם, והיוצא ממנה
כל מה שהקדמנו בדין שותפים שנתן זה מנה וזה מאתיים, אינו אמור אלא כשלא התנו ביניהם. בנדון דידן, לכאורה התנו הצדדים ביניהם, כפי המפורט בטיוטת ההסכם.
אומנם, הצדדים לא חתמו על הטיוטא, אך עדיין יש לטיוטא זו נפא מינא הלכתית. טיוטת ההסכם, יכולה להוות ראיה וגילוי מילתא לדברים שדברו הצדדים ביניהם, ולאופן בו תפסו את השותפות עליה הסכימו.
ח. סיכום והכרעה בעניין חובו של הנתבע כלפי התובע
כפי שראינו בשיטת הרמ"ה שנפסקה בשו"ע, כאשר שותפים השקיעו סכומים שונים, והכספים אבדו אין חובה על מי שהשקיע פחות לשלם ולהיות שותף בהשקעה. לכאורה הרמב"ם חולק על שיטה זו. בנוסף, מצאנו באחרונים כמה מקרים בהם אין להחיל את דין הרמ"ה, וחולקים אף בהפסדים. המקרים בהם אין להחיל את דין הרמ"ה, מתאימים לחלק מן ההיבטים של נדון דידן. בכל אופן, מדברי הרמ"ה למדנו, שאין זה נכון לקבוע, שבאופן חד משמעי, כיוון ששותפים שותפים לרווחים באופן שווה, מתחייב מן הדין שהם ישאו בהפסדים באופן שווה. להפך – ישנם מצבים בהם ניתן להעריך שהצדדים לא התכוונו לשאת בנטל האחריות הכלכלית להשקעה באופן שווה.
אין חולק, שכאשר הצדדים התנו במפורש – יש ללכת אחר תנאם. בנדון דידן, אין התניה מלאה עליה הביעו הצדדים את הסכמתם – שכן ההסכם לא נחתם. בלשון טיוטת ההסכם בגרסה עליה אין חולק יש חוסר בהירות – מחד נרשם שהצדדים שותפים בהוצאות ובהכנסות שווה בשווה. מאידך – נזכר שהתובע יקבל השקעתו מהרווחים. בנו של התובע ביקש להוסיף התחייבות גם במקרה שלא יהיו רווחים, אך אין כל ראיה לכך שהנתבע הסכים לכך.
מן העובדה שאם התנו – הכל לפי תנאם – יש להסיק, שהדין בעניינו יכול להחתך גם על פי אומד דעת הצדדים. על כן, גם האחרונים שסייגו את דינו של הרמ"ה, לא דברו אלא במקום שאין להכריע מן העובדות הידועות, מה היתה דעתם של השותפים בעת השותפות, אך במקום שביד בית הדין להכריע, יש לדון על דעת הצדדים.
להערכת בית הדין בשעת ההסכמה על השותפות ובמשך כל התהליך, אומד דעת הצדדים, גם התובע עצמו (למרות שבנו ביקש לשנות את המצב) ואין צריך לומר הנתבע היה שכיוון שלנתבע אין כל יכולות כלכליות, הוא לא יישא באחריות על הפסדים. אילו היה הנתבע מעלה על דעתו שהוא יצטרך לשאת באחריות על הפסדים – לא היה נכנס לשותפות, ובוודאי שהיה מצמצם את העלויות עד כמה שניתן. אילו התובע היה מניח שהנתבע גם הוא יישא בהפסדים אם יקרו – לא היה נמנע מלהזכיר זאת לנתבע במהלך ההשקעות הגדלות והולכות, להן התנגד מפעם לפעם. חזקתו של אדם – במקרה זה התובע - שאינו מלווה למי שהוא חדל פירעון. אלא שגם התובע, שם את כל יהבו על הרווחים בלבד, ולא על הנתבע – כפי שאכן נכתב בטיוטת ההסכם.
יש לציין, שאמנם הנתבע לא סיכן כספים באופן ישיר, אך הוא כן סיכן חודשיים של עבודה מאומצת שירדו לטימיון, ובהם גם לא עבד בעבודתו הקבועה, ולא קיבל עליה שכר.
ט. סיכום
כאשר שני שותפים משקיעים סכומים שונים של כסף בשותפות, והפסידו את כל הכסף, לא מוטלת על מי שהשקיע סכום נמוך, לפצות את מי שהשקיע סכום גבוה יותר.
ישנם מצבים החורגים מן הכלל האמור, כמפורט לעיל.
בנדון דידן עולה גם ששני הצדדים הבינו ששמעון לא יישא בהפסדים, בין היתר משום שמצבו הכלכלי קשה, וכלל לא מאפשר זאת.
י. החלטה
1. הנתבע אינו חייב בהשבת כספי ההשקעה של הנתבע.
2. כל הרכוש שבאתר – בבעלותו של התובע, לבד מחפצים או חומרי בניה שהביא הנתבע מביתו.
3. זכותו המלאה של התובע היתה לסגור את האתר לאחר בין הזמנים תש"ע, ואין כלפיו כל תביעה כספית או מוסרית בעניין זה.
4. פסק הדין ניתן ביום יא באדר שני תשע"א, 17 במרץ 2011.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
