^ 1.סוגי הוירוסים
^ 2.) 1. ישנם וירוסים שנועדו להציק למשתמש ולהפחית ביעילותו של המחשב, למשל על ידי האטת פעולת העיבוד שלו, צריכת זיכרון מחשב, הצגת הודעות מטרידות על הצג או שינוי הגדרות.
2. וירוסים אחרים נועדו ליצור נזקים ממשיים, כגון מחיקת קובצי נתונים, פגיעה במערכת ההפעלה, פירמוט הדיסק הקשיח של המחשב או גרימת בעיות חומרה שונות.
3. ישנם וירוסים שנועדו להעביר מסרים אישיים או פוליטיים.
לעתים, הפעילות החבלנית של הווירוסים מורדמת כדי שיוכלו לצבור מסה קריטית של מחשבים נגועים ובתאריך מסוים להתעורר לפעולה ולתקוף את המחשב. ישנם וירוסים שמבצעים את הפעילות החבלנית שלהם ביום מסוים מדי שנה.
כיום מסתובבים בעולם אלפי וירוסים ורובם חודרים למחשבים דרך רשת האינטרנט, בדרך כלל דרך קבלת דואר אלקטרוני או באתרי שיתוף קבצים.
כיום ישנם בשוק הרבה תוכנות אנטי וירוס והם בדרך כלל מנטרלות את הוירוס באופן אוטומטי, וכן ישנה תוכנת חומת אש (FireWall) להגנה על המחשב מפני ניסיונות חדירה והשתלטות מרשת האינטרנט (מתוך ויקפדיה).
^ 3.) דין בור המתגלגל מקורו בגמרא ב"ק ו ע"א, וכך פסק השו"ע (חו"מ תיא, ג):
"תולדות הבור, אבנו, סכינו ומשאו וכיוצא בהן... אם הניחם ברשות הרבים, ולא הזיקו במקומם, אלא נתגלגלו למקום אחר על ידי רגלי אדם או רגלי בהמה, אם הזיקו דרך הלוכן על ידי רגלי אדם חייב המגלגל הכל, שהוא פושע בהיזק זה, ובעל התקלה פטור".
הסיבה לכך שהמגלגל חייב על כל הנזק היא משום שעליו לשים לב בהליכתו לא להתיז כלי ממקומו ולפגוע באחרים. אמנם אם הגלגול לא נעשה על ידי אדם בר דעת אלא על ידי בהמה, בעל התקלה ובעל הבהמה מתחלקים בתשלום הנזק. ומבאר התוספות (ד"ה לאתויי) את דינו של בעל הבור שהתגלגל וכותב כך: "בעל התקלה נמי אין לחייבו מטעם אדם המזיק אלא משום דחשיב כרוח מצויה והוי אשו", כלומר מדין אש.
הגרש"ז אוירבעך במנחת שלמה על ב"ק (שם) רצה לחייב חנווני שהחליף את תכולת כדי המלח והסוכר ואשת הקונה הכניסה מלח לתבשיל השבת במקום סוכר ונהרס התבשיל. וביאר שם, שאין כאן דין 'גרמא' אלא דין בור המתגלגל מאחר והנזק נגרם ע"י כח היזק הגלום ב'מזיק' עצמו. גם בוירוס יש כח היזק גלום מצד עצמו, ולכן יש להקיש את עיקרון דין המנחת שלמה לנידון שלנו. לפי שיטה זו מתחייב בעל התקלה (שולח הוירוס) בין בשוגג בין במזיד, ואפילו אם הוירוס לא השתחרר באופן ישיר אלא רק על ידי פעולת פתיחה של הנמען.
^ 4.) הרה"ג שלמה דיכובסקי ("האינטרנט בהלכה", תחומין כב תשס"ב עמ' 325-329): "לא נראה להגדיר את הוירוס כ"בור", ולראות אותו כבור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה (ב"ק ו, א). ראשית, משום שבור הוא מזיק פסיבי, ואין הוא הולך ומזיק, ואילו וירוס הוא מזיק אקטיבי שתוקף את הניזק במקום המצאו. ועוד: הוירוס, כוח אחר מעורב בו - באמצעות הטלפון והחשמל - ואילו בבור, אין כוח אחר מעורב". ניתן להוסיף על דבריו חילוק נוסף: בור הוא מזיק בעצם מהותו גם שנשאר מקומו הוא 'בור', אולם הוירוס כל שנשאר במקומו אינו מזיק כלל אלא רק לאחר שנשלח ונפתח ע"י הנמען. לכן, אין נכון להגדיר את הוירוס כ'בור'. מאותה הסיבה, גם החידוש של המנחת שלמה הוא קשה, שלדעתו יש להגדיר את המלח כ'בור' המתגלגל, אבל באמת המלח במהותו אינו תקלה ואינו בור אלא תבלין.
^ 5.) דעת הגר"ש דיכובסקי היא להשוות את שולח הוירוס למדליק אש, וכותב כך: "מבין אבות הנזיקין דומה נזק זה ל"אש". כשם שבאש נאמר "כי תצא אש ומצאה קוצים" (שמות כב, ה), כך בוירוס יוצר אדם את המזיק בחצרו (במחשבו) ומשלח אותו אל ממונו של חברו. נמצא שהדין "שלם ישלם המבעיר את הבערה" אמור להתקיים גם במשלחו של הוירוס. כשם שאש מזיקה ע"י "כח אחר מעורב בו" (ב"ק ג, ב), כך הוירוס מתפשט ע"י החשמל והמודם ובאמצעות קווי הטלפון".
הגמרא בב"ק (ג ע"ב) מגדירה את האש כנזק שכח אחר מעורב בו, הוא ממונך ושמירתו עליך. באופן פשוט גם הוירוס עונה על ההגדרה הזו, הוא שלך ויש כח אחר מעורב בו כי הוא מגיע לרשות הניזק על ידי רשת האינטרנט, ולכן הוא יהיה כמו מדליק אש ברשותו והרוח העבירה אותה לרשות הניזק.
אם נגדיר את שולח הוירוס כמזיק מדין אש הרי המזיק חייב רק על נזקים ישירים (תיקון המחשב) ולא על נזקים עקיפים (השבתת המחשב), וכן חייב על הגלוי ופטור על הטמון, וצריך לדון האם לקבצים השמורים בזיכרון הקשיח של המחשב יש דין טמון.
^ 6.) ישנם כמה חילוקים מהותיים בין נזק האש לנזק הוירוס:
א. בנזק האש ההיזק קיים והכח האחר רק מקרב אותו לניזק, ואילו בוירוס כל עוד לא נשלח הוא לא עושה דבר ורק לאחר שמגיע לניזק והניזק מפעיל אותו הוא מתחיל להזיק, וממילא הכח האחר הוא חלק מיצירת ההיזק, ולכן השולח פטור. הרא"ה (שטמ"ק ס' ע"ב) מבאר שיש חילוק בין רקתא (נעורת הפשתן) המזיקה על ידי הרוח ופטור, לבין אבנו סכינו ומשאו שנפלו מהגג וחייב. הוא כותב כך: "ולא דמי לאש כלל, דשאני אש דמעיקר כך הוא דכח אחר מעורב בו ואין הרוח גם כן עושה בו אלא שמוליכו וכיון שהכי אורחיה חשבינן ליה מעשה הבעלים, אבל כאן מחמת כח הרוח באבן הנזק מתרבה ואסתלקו ליה מעשה ראשון".
ב. יש שני סוגים של נזק על ידי אש:
הסוג הראשון, האש של המזיק הולכת לרשות הניזק ושורפת את רכושו, ואז חייב מטעם אש. להלכה, אשו חייב 'משום חציו' והיחס למדליק האש הוא כמעט כמו אדם המזיק, לרמב"ם פטור בטמון, ולשו"ע (תיח סע' יג) חייב (ויעוין בגר"א ס"ק ל"ג).
הסוג השני, אדם השורף בידים חפץ של חברו וחייב מדין אדם המזיק, ובאדם המזיק יש דיון לגבי גרמא וגרמי, אך ברור שחייב בין על רכוש גלוי ובין על טמון.
לכאורה שליחת וירוס יותר דומה לסוג השני של אדם המזיק, וזאת משום שהוירוס אינו דבר עצמאי הנמצא ברשותו אלא הוא כלי שדרכו המזיק מכה את הניזק. וכשם שאדם השובר את מחשב חברו עם פטיש לא יחשב כנזקי ממון אלא כאדם המזיק, כך גם הכאה על ידי תוכנה היא אדם המזיק ולא נזקי ממון. דוגמא טובה לכך היא בנזק על ידי חשמל, אם אדם מחבר מכשיר למתח גבוה מדי ועל ידי כך המכשיר נשרף, האם נאמר שזה אש שעוברת מהשקע שברשותו למכשיר?? הרי ברור שזהו אדם המזיק בידים ומחשמל כלי של חברו!
ג. בנזק האש התורה חייבה רק בנזק ולא בשאר דברים, והגמרא אומרת שמדובר דווקא אם כלו לו חיציו, כלומר הדליק אש בחצרו ולפתע קרה דבר בלתי צפוי ונפלה המחיצה שהפסיקה בין חצרו לרשות חברו והאש עברה לשם ושרפה את רכוש חברו. אולם במקום שלא כלו לו חיציו, כלומר שהיה יכול לצפות שהמחיצה תיפול, הוא נחשב כאדם המזיק וחייב בנוסף לנזק בארבעה דברים ׁׁׁ(צער, ריפוי, בושת, ושבת). ואם נכנס והזיק בתוך חצר חברו הוא חייב גם בטמון וגם בדבר שלא ידוע שהיה שם (ש"ך תיח ס"ק ו' בשם מהרש"ל, וחזון-איש ב"ק ו, ח).
אם כן, בנידון שלנו - שולח וירוס, שבוודאי ידע שהאש תתפשט מעבר ל'מחיצת חברו' נחשב שלא כלו לו חציו וחייב בד' דברים כאדם המזיק, וממילא אין נפקא מינה אם נחייב מדין אדם המזיק או מדין אש. (להוציא שיטת הרמב"ם שלא נפסקה בשולחן ערוך שגם במקום שלא כלו חיציו יש פטור של טמון. אמנם הגר"א בתי"ח ס"ק לג כתב שנראים דברי הרמב"ם).
^ 7.) מן הנראה עד עתה עולה שנכון להגדיר את שולח הוירוס כדין 'אדם המזיק' ולא כדין 'אש'.
כעת, צריך לדון האם שליחת וירוס זה נזק רגיל, גרמא או גרמי?
לגבי החילוקים בין גרמא לגרמי כבר נחלקו הראשונים והאחרונים בדבר, ולמסקנה ישנן שלוש שיטות עיקריות:
א. שיטת הרמב"ם והשו"ע (חו"מ שפו, א): כל גרמא חייב ואין חילוק בין גרמא לגרמי. כך הבינו בו הסמ"ע בסימן שפו ס"ק א', והש"ך מסכם זאת בסימן תיח ס"ק ז'. לכן השורף שטר חייב וכן המסלק כרים וכו'.
ב. שיטת הרא"ש, הרמב"ן, מהרש"ל והרמ"א (בשם וי"א קמא): בגרמא פטור ובגרמי חייב וצריך לחלק בין המקרים, ולמסקנה אם ברי היזקא ועושה מעשה בגוף החפץ או שהנזק קורה בשעת מעשה נקרא גרמי וחייב, ואם לא ברי היזקא או לא עושה כלום בגוף החפץ והנזק לא קורה בשעת המעשה, הרי זה גרמא ופטור, לכן מסלק כרים או משסה נחש פטור.
ג. שיטת הריצב"א והש"ך והרמ"א (בשם י"א בתרא): גרמי זה מדרבנן, וחכמים קנסו במקום שהיה נראה להם שכיח ורגיל, אבל מן התורה פטור בכל נזק שלא עושה בידים.
וירוס אינו נחשב 'מזיק בידיים'
במקרה של וירוס הנפתח על ידי הנמען קשה להגדיר את שולח הוירוס כ'מזיק בידים' רגיל, מפני שהנזק לא מתחיל עד שהניזק לא פותח את הקובץ או את המייל.
ישנם מקרים של נזקים עקיפים שאף הרמב"ם פסק לפטור, ובכדי ליישב את שיטתו ביארו לחלק בדין גרמא בין מתכוון להזיק במזיד שחייב, לבין מזיק בשוגג שפטור (מאירי ב"ק נה, גר"א חו"מ שצו ס"ק ח). חילוק זה בין מתכוון להזיק ללא מתכוון מוכח גם בדעת מרן השו"ע בכמה מקומות בחושן המשפט: 1. סימן סו סעיף כג, ובש"ך ס"ק פא. 2. סימן כה סעיף א, וגר"א ס"ק ז. 3. סימן שפו סעיף ד, וגר"א שם. [ולא כבית יהודה עייאש (ב, כז ד"ה והנה) שהעלה שדעת מרן כריצב"א]. ובספר באר לחי רואי (נזקי ממון ד, ב) נתן טעם לחילוק בין מתכוון להזיק לאינו מתכוון שבעצם כל נזק שאינו בידיים נחשב כנעשה מאליו, אולם אם נעשה במזיד נידון כאילו עשאו בידיים. אולם הסמ"ע סובר בדעת הרמב"ם שאין חילוק ואפילו לא התכוון להזיק חייב.
לכן, לשיטת הרמב"ם והשו"ע נראה ששולח הוירוס חייב על נזקי הוירוס משום שבוודאי התכוון להזיק.
אף לשיטת הרמ"א (וי"א קמא) לכאורה חייב, משום שעושה מעשה בגוף החפץ וברי היזקא. אמנם היום שיש לרוב העולם תוכנות אנטי וירוס פעילות ואנשים נזהרים מקבלת מייל לא מזוהה, קשה להגדיר בוודאות ששליחת וירוס היא ברי היזקא ולכן ייתכן שפטור, והוי ספק. למרות שמבחינת המזיק הנזק הוא ברי, בפועל לא ברור שיקרה נזק וזה דומה לזורק כלים והיו שם כרים שמונעים את הנזק ואז גם אם בסוף הוא לקח את הכרים הזורק פטור.
לשיטת הש"ך (ס"ק כד, ורמ"א בשם י"א בתרא) גרמי הוא מקרה שכיח שחכמים קנסו בו לחייב את המזיק, ויש לדון האם שליחת וירוס היא מקרה שכיח היום. אך ממילא לדעת הש"ך אין אנו רשאים להוסיף מקרים של גרמי מעבר למה שהזכירו חז"ל כי אין בסמכותנו להוסיף קנסות מדעתנו ולכן פטור.
לכן להלכה נראה ששולח וירוס לחברו פטור מדיני אדם ואי אפשר להוציא ממנו ממון כיוון שלשיטת הש"ך ויתכן שאף לשיטת הרמ"א פטור מלשלם. (אמנם בשולח וירוס ספרדי וניזק ספרדי יש לחייב על פי הכלל שהספרדים קבלו את הוראות מרן בדיני ממונות באופן מוחלט ואף המוחזק אינו יכול לומר קים לי נגדו. אור לציון ח"ב, וביביע אומר בכמה מקומות: חו"מ ג, ד ויו"ד ו, כו. ובתובע ספרדי ונתבע אשכנזי חו"מ ז, ב).
^ 8.) הרב אהרון בק, "הפצת וירוס מחשבים", תחומין כרך כד.
חיוב בידי שמים
^ 9.) על נזקים בדרך 'גרמא' יש חיוב תשלום בדיני שמים. ויש לדעת שחיוב בדיני שמים הוא חוב גמור, ולמרות שלא ניתן לתובעו בבית דין ולהוציאו בדיינים, מכל מקום חובה גמורה על המזיק לשלם. ונחלקו האחרונים האם הניזק יכול לתפוס מה שחייבים לו בדיני שמים: הש"ך (סימן כח' ס"ק ב') וקצות החושן (שם ס"ק א') כתבו שאינו יכול לתפוס ואם תפס מפקינן מיניה, אך רע"א מביא מהרשב"א והר"ן שיכול לתפוס ואין מוציאין ממנו.
כתב הכנסת הגדולה בהגהות הטור (סימן כ"ח אות כ"ג): כל מי שהוא חייב בדיני שמים אין כופין לו לשלם כדי לצאת ידי שמים, אמנם צריך להודיעו דרך תוכחה ומוסר ועצה טובה בינו לבינו שיצא ידי חובה. אם יקבל מוטב, ואם לא, יאמר הדיין איך שרוצים עליו להכריז בבית הכנסת על ידי שליח ציבור בלשון זה: שמעוני רבותי האי גברא פלוני חייב בידי שמים מחמת שגרם הפסד ממון לפלוני לכן צריך לפלוני שיסיר מעליו חיוב זה ועונש מדיני שמים וירצה לפלוני מחמת שגרם לו היזק. ובאות כ"ד שם כתב שמי שחייב בדיני שמים ולא פרע מותר לקרותו רשע. והמאירי בפרק הכונס (ב"ק נו ע"א) כותב שמי שלא שילם את חובו בידי שמים פסול לעדות.
^ 10.) הרב אהרון בק (שם):
"נותר לנו לדון על המשך התפשטותו של הווירוס, לאחר שנוצר כבר במחשבו של הנמען הראשון והפך שם לבור. המשך ההתפשטות של הווירוס נעשה אף הוא ע"י קו הטלפון, אולם לא נוכל לייחס את ההתפשטות הזו למעשיו של המזיק הראשון, שהרי אין הדבר תלוי בו ולא נעשה על-ידו. מעתה הווירוס קיבל יישות עצמאית, והוא הולך ומזיק מעצמו.
לאור זאת, נראה להגדיר את המשך ההתפשטות כ"רוח מצויה", המסייעת למזיק להתפשט הלאה. המקרה הדומה לכך בגמרא הוא, אם כן, "בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה" (ו, א). נראה לעניות דעתי שדווקא מקרה זה מאפיין במדוייק את המשך הנזק. כאן מדובר על בור, שעובר ממקום למקום ע"י התגלגלותו ברגלי ההולכים ושבים ברחוב. הגמרא אומרת, שלא ניתן לחייב במקרה זה רק מתוך השוואתו לאב הנזיקין בור, כיון שבור "מעשיו גרמו לו", כלומר: בעל הבור הוא זה שכרה את הבור; מה שאין כן בבור המתגלגל, ש"מעשיו של זה לא הזיקו, אלא רגלי אדם ובהמה שגלגלוהו" (לשון רש"י שם), על כן נצרכת הגמרא ללמוד לחייב במקרה זה גם ע"י השוואה לאב הנזיקין רגל (עיין שם). כך נבאר גם אצלנו, שהחיוב על הנזק לנמענים האחרים נלמד מהצד השווה של בור ורגל". (אמנם הגר"ש דיכובסקי חולק, עיין שם).
^ 11.) שפטור בטמון (שו"ע תיח, א), הגר"ש דיכובסקי (שם).
^ 12.) הרב אהרון בק (שם).
^ 13.) איתא במשנה בב"ק יד ע"א שאדם חייב לעולם בין בשוגג בין במזיד בין באונס ברצון, לכן בפשטות היינו מחייבים את שולח הוירוס בשוגג מדין אדם שמזיק באונס. אך חלק מהראשונים כבר העירו שאם הזיק באונס גמור פטור, והתוספות (ב"ק דף כז ע"ב) מביאים דוגמא של יתומים ששחטו פרה שאולה שהניח להם אביהם או אדם ישן שהניחו בסמוך לו כלים ושברם תוך כדי השינה, בשני המקרים המזיקים היא אנוסים גמורים ופטורים מהנזק. ולכאורה שליחת וירוס בשוגג היא כמו נזק תוך כדי שינה כי אדם לא יודע מה טמון בדואר האלקטרוני שהוא שולח.
אך באמת ידועה שיטת הרמב"ן (ב"מ פב ע"ב) החולק על התוספות וסובר שאדם המזיק חייב אף באונס גמור, וכל המקרים בגמרא שפטור באונס מדובר באדם שהיה לו רשות להתעסק כגון אומן שקבל שטעה במלאכתו וקלקל, שדינו כדיני שומר שכר שפטור על אונס.
לכן, לכאורה דין שולח וירוס בשוגג תלוי במחלוקת זו שגם נחלקו בה השו"ע והרמ"א בחו"מ סימן שעח.
אך באמת בנידון שלנו אין מחלוקת וכו"ע מודים שחייב, מאחר שיש חיוב על האדם ליזהר לפני ששולח מייל ואם לא בדק מה הוא שולח אינו יכול לפטור עצמו בטענת אונס, ולכן נראה שחייב למרות שעשה זאת בשוגג.
אמנם כפי שהעלינו לעיל לרוב השיטות שליחת וירוס הוא רק גרמא ולכן אין חיוב בדיני אדם, ולכאורה נשאר רק החיוב לצאת ידי שמים. וכבר נחלקו הראשונים האם יש חיוב לצאת ידי שמים במזיק בשוגג:
התוספות (ב"ק נ"ו ע"א) כותבים כך: "ולרב אשי דאמר נמי טמון באש איתמר מהו דתימא אנא כסוויי כסיתיה ניהלך ובדיני שמים נמי לא נחייב קמ"ל. ואם תאמר גלוי וידוע למקום למה נתכוין אם לטובה אם לרעה. ותירצו אפילו במתכוין לטובה שלא ימהר לשרוף ויוכל להציל בעל הבית בתוך כך מכל מקום בדיני שמים חייב דאיבעי ליה לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבוא הפסד בכך". מדברי התוספות מתבאר שאף על פי שלא התכוין להזיק צריך לשלם כדי לצאת ידי שמים.
אולם הרא"ה פירש "אף על פי שכוונתו להזיק, אין מלאכה זו כדאי להתחייב עליה לשלם ואפילו בדיני שמים" .
מחלוקת זו מובאת גם בשיטה מקובצת (שם) בין המאירי לתלמידו של רבנו פרץ. וזו לשונו: "מדברי הרב המאירי ז"ל משמע דסבירא ליה כפירוש הרא"ה ז"ל שכתב וז"ל: הייתה דלקה מתפשטת ובאה וטמן קמתו של חבירו ונעשית טמון באש ונפטר בעל הדליקה מתשלומיה, הרי יכול לומר שלטובה נתכוין שלא יבער האש כל כך, ונמצא שאין כאן כוונה להזיק פטור מדיני אדם ומכל מקום חייב בדיני שמים אם היתה כוונתו להפקיע את התשלומין". ומבואר בדבריו שאם לא התכוון להפקיע את התשלומין פטור אף בדיני שמים.
אבל תלמיד רבנו פרץ ז"ל כתב בפירוש התוספות דאפילו נתכוין לטובה חייב בדיני שמים דהיה לו להיזהר שלא יבוא לחבירו הפסד בכך דהצלה מועטת נמי לא חשיבא".
לכן להלכה אי אפשר לחייבו לצאת ידי שמים ואולי יש בזה מידת חסידות.
פותח הוירוס – אדם המזיק את עצמו
לכאורה במקרה של וירוס יש עוד צד לפטור את השולח כי הניזק שהחליט לפתוח את המייל הזיק את עצמו, כמו שכותב הרמב"ן (ב"מ עו ע"ב) לגבי אדם שהכניסו לו כלים תוך כדי השינה, שהישן פטור כי האדם שהכניס את הכלים לשם הוא הזיק את עצמו:
"סמכו אותה מן הירושלמי (ב"ק פ"ב ה"ח, שאמרו בישן ובא חבירו וישן אצלו הוא המועד, ואי אפשי להעמידה דהתם משום דשני פשע בעצמו, וכן מה שאמרו באם היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון וכולה מתניתין, וכן מה שאמרו לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, כולם כשהם אדם המזיק משום פשיעה דניזק פטרו בהם ...".
אמנם כאן לא שייך פשיעה של הניזק כי זה הוא לא עשה זאת בפשיעה אלא בשוגג גמור, אך עדיין אי אפשר לחייב את המזיק במקום שהניזק עשה זאת בעצמו. (ויתכן כי אפילו לדעת הרמב"ם שחייב בגרמא כאן יהיה פטור משום שלא התכוון להזיק.) ואפשר לדמות זאת למניח סם המוות בפני בהמת חברו שפטור כיוון שהיה לה שלא תאכל, וגם כאן נאמר שהיה לו שלא יפתח את המייל כי כל אדם צריך להיזהר שהוא פותח את המייל שלו, ולכן בכל מקרה אין פה חיוב בידי אדם וחייב רק בדיני שמים וצ"ע.
^ 14.) הגר"ש דיכובסקי.
^ 15.) ישנה תופעת "הצפת" אתרי אינטרנט באלפי פניות בעת ובעונה אחת, המביאה להתמוטטות האתר ולקריסתו. אלא שבנושא זה יש מקום לברר מיהו האדם המזיק. הרי זה כ"חמשה שישבו על כסא אחד", שלגביהם נפסק בשו"ע (חו"מ שפא, א), שהאחרון שבא וישב על ידם ונסמך עליהם ולא הניחם לעמוד, ובעטיו נשבר הכסא - הוא חייב. ואם ישבו כאחד ונשבר - כולם חייבים. הרמ"א הוסיף שם, ש"סתם ספסל היא שאולה לסתם בני אדם, ואם נשברה תחתיהן הוי כמתה מחמת מלאכה ופטורים מלשלם ".
משום כך, אדם שנכנס באופן תמים לאתר, ונתברר שכניסה זו הציפה את האתר וגרמה להתמוטטותו - הרי זה כמתה מחמת מלאכה, ופטור. אבל אם נעשתה הכניסה באופן זדוני, הרי שיש לחייב את כל אלה שנכנסו בבת אחת וגרמו להתמוטטות האתר, או את האחרון שבהם. יתר על כן: גם בחמשה שישבו על ספסל, שרק האחרון הוא שגרם להתמוטטותו, החמשה פטורים רק אם האחרון נסמך עליהם ולא הניח להם לעמוד ממקומם. אבל אם לכתחילה ישיבתם שם היתה באופן שמאוחר יותר לא תועיל להם קימתם, או לא יוכלו עוד לקום - בוודאי שאף הם חייבים כמו האחרון (הגר"ש דיכובסקי).
^ 16.) הגר"ש דיכובסקי (שם) מדמה נזק הוירוס לדין היזק שאינו ניכר שחכמים קנסו את המזיק במזיד למרות שפטור מדין התורה. והוסיף:
"אולם, גם ללא תקנה מיוחדת ניתן לומר בזה דינא דמלכותא דינא. הארכתי בנושא זה במאמרי "הלכות השיתוף - האם דינא דמלכותא" (תחומין יח עמ' 26), ומתוך דבריי שם אציין במיוחד את דברי חתם-סופר (שו"ת חו"מ סי' מד), שנתן תוקף הלכתי לחוק מלכותי שנעשה למנוע תחרות בין סרסורי היינות בעיר טוקאי בהונגריה: "התיקון שתקנו שרי הקומודאט, שאיננו נגד דין תורה אלא כתורה עשוי, ואילו באו לפנינו, היינו גם כן מתקנים כן, דלא יתרבו הסרסורים יותר מדאי ". כך כתב גם הרב מאיר אריק (שו"ת אמרי-יושר ח"ב סי' קנב, ב) לגבי חוק שבא למנוע מן המשכיר מלפנות את השוכר מן הדירה לאחר תום תקופת השכירות: "שידוע שהתקנה גדולה מאוד בזמנינו, שלא יהיו בני אדם מושלכים בחוצות... מחמת גודל הדחק בדירות, שפיר דינא דמלכותא דינא לענין שלא יוכל המשכיר להוציאו ". אינטרנט ומחשבים הם כיום נשמת אפה של כל מדינה ועסק. הרבה דברים שכרוכים בפקוח נפש תלויים בהם. ולכן, יש מקום לאותה קביעה, ולפסוק כדינא דמלכותא".