(כא: 4- עד כג. 1+)

חלק א – חלוקת הפסוקים בין העולים כשיש מעט פסוקים

א. הקדמות:

1. כל עולה קורא לפחות 3.
2. 2.(ברייתא ("מיתיבי" כב. מעל האמצע) - סיום והתחלת עלייה פחות משלושה פסוקים סמוך לתחילת או סוף פרשייה:

סמוך להתחלה –

אחרים – לא, גזירה משום הנכנסים (שיחשבו שהקודם קרא רק שניים)
ות"ק – לא חושש, כי מי שהגיע מאוחר ישאל את מי ששם ולא יטעה.

סמוך לסוף – לפי כולם לא:
            ת"ק – לא, משום היוצאים (שיחשבו שהקורא הבא יקרא רק שניים).
            (איך יודעים שת"ק סובר כך - שהרי אמר שבפרשייה של 5 פסוקים, העולה קורא את כולה

אחרים – ריב"ל – גם כאן סוברים שלא.

פשיטא, הרי בזה אפילו ת"ק מודה!
תשובה - "יוצאים" זה פחות שכיח, אז אולי לא גזרו, קמ"ל.

ב. איך מחלקים את הפסוקים בפרשיות קצרות?

A. ראש חודש (במדבר כח, א-טו: שלוש פרשיות של 8, 2, 5), ויש ארבעה עולים –
שאל עולא את רבא -
אם יקראו 3,3, הרי זה סמוך 2 לסוף.
אם יקראו 4,4, אם הבא בתור יקרא 3 – זה יוצא סמוך 1 להתחלה, ואם יקרא 5, זה יוצא סמוך 2 לסוף + לאחרון ישארו רק 2.
עונה רבא – נלמד מהמקרה הבא -

B. (כב. 4+)קריאת התורה של מעמד ביום הראשון (בראשית, א, א-ז: שתי פרשיות של 5, 3) –

רב – דולג(הראשון קורא א-ג, והשני קורא ג-ה), וכן פסק רב יוסף -

                ושמואל - גזירה משום הנכנסים והיוצאים, שלא ידעו שדילג, ויחשבו שאפשר פחות מ2.
                ורב – אין ברירה, וזה עדיף מאשר לחלק פסוק לשניים.

שמואל – פוסק(הראשון קורא א-אמצע ג, השני קורא אמצע ג עד ה).

ורב – לא פוסקים איפה שלא פסק משה.
ושמואל – איפה שאין ברירה מותר, כפי שר' חנינא הגדול התיר רק בשביל לקרוא לתינוקות כי אין ברירה כדי להקל הלימוד.

(כב. באמצע – "מיתיבי") -
קשה על שתי השיטות מהברייתא שהזכרנו בהקדמה (מסורת הש"ס) -
אם יש 5 פרשיות, לא מתחלקים בהם, אלא הראשון יקרא כל ה5,
ולה לא עושים "דולג" או "פוסק"?
תשובה – כי שם יכולים לקרוא גם מהפרשייה הבאה, אז אין צורך.

C. וכעת נחזור לר"ח –
הראשון והשני יקרא את 5 הפסוקים הראשונים על ידי דולג או פוסק.

הרמב"ן שואל – בקריאה בבראשית אין ברירה אלא לדלג, כי אין מספיק פסוקים ל3 עולים,
אך בר"ח, הבעיה לא במספר הפסוקים, אלא בגזירת "הנכנסים והיוצאים", והרי בדולג עדיין יש את אותה בעיה! הרי כל הבעיה זה הנכנסים והיוצאים, אך ע"י דולג עדיין יש את אותה בעיה!

(כב. רבע תחתון)

חלק ב - כמה עולין בתענית ציבור?

מצד אחד יש בו תוספת בתפילה (שגם זה מראה על מעלה מיוחדת של היום), מצד שני אין לו מוסף.

ראיות:

ממשנתנו -

1. ניסיון לדייק ממשנתנו שזה 3 -
   מצד אחד – לא הוזכר באלה של ה4, מכאן שזה 3.
   אך מצד שני דחייה – לא הוזכר באלה של ה3, מכאן שזה 4.

(כב: 5+)

1. 2.רב אשי – עוד ראיה ממשנתנו שזה 4 -
   מכך שהמשנה הוסיפה "זה הכלל, כל יום שיש בו מוסף ואינו יו"ט קורין 4" – לאתויי תענית.

דחייה – לא בא לרבות, אלא לתת סימן – שככל שהיום קדוש יותר יש בו עולה נוסף.

מאמורא(כב. 8-)-

1. 3.ראיה מהסיפור של רב שזה 4-
   עלה לתורה בתענית, וברך לפני ולא אחרי.
   הראיה – רב הוא ישראל, וכיון שלא ברך אחרי, כנראה שעלה שלישי ויש עוד רביעי אחריו.

(וזה שברך לפני, זה אחרי התקנה, אך במקומו חששו רק לנכנסים ולא ליוצאים).

דחייה – רב עלה ראשון, ואפילו שאינו כהן, כיון שהוא חשוב מהכהנים של דורו (אפילו משמואל שהיה כהן, וזה שכיבד את שמואל זה כי פעם רב קיללו שלא יזכה בבנים וכדי לפייסו כבידו בפניו (רש"י ב"ק פ:).

ראיות מברייתות שזה 3 -

(כב: 1+)

1. 4.בתענית ציבור ותשעה באב קורין 3, כיון שיש ביטול מלאכה.
2. 5.ברייתא עם מחלוקת -
   רי"ס – רק עולה אחדקורא הכל + הפטרה.
   ת"ק – 3 עולים (שאחד מהם גם קורא הפטרה).
3. היתה שם רצפת אבן.

מהלך הגמרא –

            הגמרא מביאה את ברייתא א (3)
            אך רב אשי עונה – משנתנו חולקת על הברייתא (4).
            הגמרא מביאה את ברייתא ב (3 לת"ק, 1 לרי"ס),
            כאן כבר לא אומרים שזה מחלוקת תנאים אלא דוחים את רב אשי.

(כב: באמצע – "גופא")

חלק ג - למה רב לא נפל על פניו?

וכל השאר נפלו כי:

1. רצפת האבן היתה רק לפני רב (ולא רצה לעבור למקום אחר כדי שלא יצטרכו לעמוד בשבילו).
2. רק הוא נפל בפישוט ידיים ורגליים (ולא רצה לשנות ממנהגו).
3. אדם חשוב לא נופל על פניו אא"כ בטוח שיענה.

אגב,
קידה – כיפוף הפנים למטה,
כריעה – כיפוף הברכיים,
השתחוויה – פישוט ידיים ורגליים.