פתיחת הסליחות

אמש התחלנו לומר סליחות. לפני שהתחלנו לומר את הסליחות עצמן פתחנו את הדברים בשרשרת פסוקים, ויש צורך לעשות קצת סדר בפסוקים ולהבין את משמעותם. אנחנו פותחים בשרשרת של פסוקים שסובבים סביב המילה 'לבוא' : "שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ", "יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַיךָ", "יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ ה'", "נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו", "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה", "נָבוֹא בֵיתֶךָ נִשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ". אם כן הקריאה הראשונה היא - לצאת מהשגרה, כי זה כוחה של התשובה לבוא ולהתקרב אל ה'.

ולאחר שאנחנו מתקרבים לה' בא הביטוי של השתחוויה, השתחוויה - היא ביטול היישות לפני הרוממות הא-לוהית ולכן נראה קבוצה שנייה של פסוקים שמדברת על 'רוממות ה'': "וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו", "רוֹמְמוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", "הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ", "נִשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ". מנינו סדרה שלמה של השתחוויות וזהו ביטול היישות לקראת הא-לוהים.
לאחר מכן אנו באים ורואים את גדולתו של ה' ומבינים לפני מי אנו מתבטלים זה לא בשר ודם, זה לא מעשה אנוש: "מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָ-הּ", "כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַה'", "כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת", "כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ", "כִּי גָדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד", "כִּי אֵ-ל גָּדוֹל ה' וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱ-לֹהִים", "אֲשֶׁר מִי אֵ-ל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ". אנו רואים את הרוממות הא-לוהית ואת הגדולה שכדאי להתקרב אליה להשתחוות לפניה ולהכנע ואנחנו מתארים את הא-לוהים בגבורתו ובמעשיו הגדולים: "מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה", "מֵאֵין כָּמוֹךָ ה' גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה", "לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה", "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ". אם כן קבוצה נוספת של פסוקים סביב הגדולה והגבורה הא-לוהית.

אחרי שהתנשאנו להכיר את גדולתו של ה' אנו מסוגלים לפתוח בשיחה ישירה ואינטימית. ביטלנו את היישות, באנו אליו, השתחווינו לפניו, ראינו את גדלותו וגבורתו ואז באה שיחה ישירה עם הא-לוהים:"אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ", "אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן", "אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן", "אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם", "אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם". שורה של פסוקים שמושא פנייתם הוא 'אתה' שנוכחנו לבוא ולהיפגש 'איתך' באופן ישיר, כמו שבכל ברכה אנו מבקשים - 'ברוך אתה ה'' לראות את המציאות הא-לוהית קרובה אלינו "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל, יד).

והסיכום : "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱ-לֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ", "אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ", "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי", "הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף פָּעֳלָךְ חוּסָה עַל עֲמָלָךְ". אלה הם הפסוקים המסיימים והמסכמים את כל מה שאמרנו כאן. מה התברר לנו? לא אמרנו גיבוב של פסוקים ללא סדר וללא היגיון סדרת הפסוקים של פתיחת הסליחות בנויה להפליא - עלינו לבוא לפני ה', להשתחוות לפניו לראות את גדולתו וגבורתו להיפגש עמו כנוכח - 'אתה', לדעת שה' קרוב אלינו מאוד, ומכאן המסקנה - לבקש מלפניו את הרחמים והסליחות "הנשמה לך והגוף פעלך - חוסה על עמלך".