^ 1. ראשית נברר את דינו של המכשיר הסלולארי לעניין מוקצה. המכשיר משמש בראש ובראשונה לניהול שיחות טלפון, האסורות בשבת. על כן לכאורה יש להגדירו ככלי שמלאכתו לאיסור. היה מקום לומר שהיות שעלות המכשיר יקרה, ייתכן שאנשים מקפידים שלא להשתמש בו לכל שימוש אחר, לכן הוא יוגדר כמוקצה מחמת חסרון כיס. שבפועל רוב האנשים אינם מקפידים על כך, ולכן הוא לא יוגדר כמוקצה מחמת חסרון כיס, שאסור בטלטול כל. כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו (ראה שו"ע או"ח סי' שח סע' א-ג). זו גם דעתו של מו"ר הגרז"נ גולדברג. לדעתו של הרב ישראל רוזן יש להגדיר את המכשיר ככלי שמלאכתו להיתר ולאיסור, שדינו ככלי שמלאכתו להיתר ("משנה ברורה" שם ס"ק כ), משום שבמכשירים של היום יש גם שעון, שמשתמשים בו כדי לדעת מה השעה, דבר המותר בשבת. להלכה נקטנו כדעת הגרז"נ, כיוון שברור לכל שעניינו העיקרי של המכשיר הוא שיחות הטלפון, אף אם משתמשים בו כשעון באופן תדיר, שימוש זה הוא רק נספח לשימוש העיקרי.
לאחר שהגדרנו את המכשיר הסלולארי ככלי שמלאכתו לאיסור, עלינו לדון אם מותר לטלטלו על מנת ללכת לבית הכנסת. לכאורה הטלטול כאן הוא לצורך גופו, כלומר לצורך שימוש המותר בשבת, שהרי מטרתו של הטלטול היא מענה לשיחה שיש בה חשש פיקוח נפש, דבר המותר בשבת. אלא שמצאנו דיון כזה בשאלת טלטולו של כלי נשק בשבת, שם נחלקו הפוסקים אם הוא נחשב ככלי שמלאכתו להיתר או לאיסור, ואף המתירים התירו רק משום שטענו שעיקר שימושו של הנשק הוא לצורך הרתעה, ולא לצורך ירייה, ולכן טלטולו מותר (עיין על כך בהרחבה בשו"ת "במראה הבזק" ו תשובה לז הערה 2). ואמנם, דעת הרב הראשי לישראל הגר"ש גורן ("משיב מלחמה" ב סי' סא) היא שעצם השימוש בכלי הנשק לצורכי פיקוח נפש נחשב כשימוש של היתר, אך המעיין בתשובתו שם יראה שדווקא בנשק של חיילים אמור דין זה, שכן במלחמה יש דין של "עד רדתה", האומר שהשבת הותרה מכללה לעניין זה; לעומת פיקוח נפש רגיל, שבו שבת נחשבת כדחויה ולא הותרה, ולכן המעשה נחשב כמעשה אסור לעניין שבת, ואינו יכול להגדיר את הטלטול כטלטול לצורך דבר המותר. כן מוכח מדבריו של הגר"י אריאל ("אהלה של תורה" ב סי' לב), שלאחר שהוא מגדיר את הנשק ככלי שמלאכתו לאיסור, הוא מתיר לטלטלו רק לצורך פיקוח נפש.
ויש לדון, שהיות והטלטול הוא לצורך פיקוח נפש הוא יהיה מותר, וכשם שמצאנו בשו"ת "אגרות משה" (ד סי' פא) שהתיר לחברי "הצלה" לצאת עם מכשיר קשר (שם מדובר לעניין טלטול במקום שאין עירוב, וכל שכן לעניין מוקצה), ועל-פי זה נפסק להיתר בשו"ת "במראה הבזק" (ד תשובה מה) להתיר לקצין ביטחון בחו"ל לצאת מביתו בשבת עם מכשיר סלולרי, אלא ששני הנימוקים שהובאו ב"אגרות משה" להיתר – שעבור איש "הצלה" מכשיר קשר הוא בגדר תכשיט, ושאם לא נתיר להם לצאת ויצטרכו לשבת בביתם כל היום לא יהיו אנשים שיסכימו להתנדב לארגון, ו"נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" – לא שייכים כאן כלל, שכן מדובר באדם פרטי ולא באיש מקצוע שהמכשיר הוא לו כתכשיט, או שיעזוב את תפקידו אם לא נתיר לו לטלטל.
היה מקום לדון להיתר, כיוון שמדובר כאן בטלטול לצורך מצווה של הליכה לבית כנסת, אלא שלא מצאנו שהתירו לעבור על איסורי דרבנן לצורך מצווה, ורק במקרה שבו יש "תרי דרבנן" הותר טלטול לצורך מצווה. עיינו ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק מ סע' ז), שהתיר (לעניין טלטול מרשות לרשות) לחולה לטלטל איתו את תרופותיו לכל מקום שאליו ילך, לצאת לצורך מצווה כאשר ההוצאה היא כלאחר יד ואין מדובר ברשות הרבים גמורה, ואם כן יש כאן "תרי דרבנן".
לפי האמור לעיל נראה שאין להקל ולטלטל את מכשיר הטלפון בצורה ישירה כדי ללכת לבית הכנסת.
מו"ר הגרז"נ גולדברג פסק שניתן לשים את מכשיר הטלפון לפני החג בכיס הבגד שאיתו רוצים ללכת לבית הכנסת, ועל-ידי כך יהיה הדבר מותר. ונראה לומר בסיבת ההיתר שכן יהיה כאן טלטול מן הצד שהוא גם לצורך הבגד עצמו שמותר (שו"ע או"ח סי' שיא סע' ח), ואף שבמקום שניתן יש להסיר את המוקצה (שם סי' שט סע' ג-ד), נראה שלצורך מצווה ניתן להקל, ועוד אין הטלטול בידו ממש אלא בגופו, ומותר לטלטל מוקצה בגופו אפילו לצורך המוקצה (שם סי' שיא סע' ח). נוסף לכך כתב "שמירת שבת כהלכתה" (פרק כ' סע' מז) שאם צריך את המוקצה במקום אחר (והטלטול נעשה לצורך דבר המותר וכדלעיל) אין צורך להסירו. אלא שלכאורה יש בעיה אחרת, שכן ברגע שהניחו את המכשיר בכיס הבגד על דעת להשאירו שם כל החג (וכמו בנדון דידן, שרוצים לצאת איתו גם למחרת), הבגד הופך לבסיס לדבר האסור, ונעשה מוקצה גם הוא (שם סי' שט סע' ד). אלא שהרמ"א (סי' שי סע' ז) התיר לטלטל בגד שבכיסו יש מעות, אף אם הניח אותם בכוונה לפני שבת (אמנם הרמ"א כתב "שכח", אך עיין ב"משנה ברורה" (שם ס"ק כט) שהוא הדין אם הניח בכוונה, ואף שללובשו התיר הרמ"א רק במקרה שהמעות אינן בתוכו, אך זה רק מחמת שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים, דבר שאינו שייך בנידון דידן, שבו יש עירוב, וכמבואר בסוף ההערה), ואף שה"משנה ברורה" (ס"ק כ"ט) מוסיף שאם אפשר ינער ממנו המעות – זה רק לכתחילה, ובנדון דידן, לצורך מצווה יהיה מותר אף לכתחילה. סיבת ההיתר בבגד עם כיס היא שהכיס הוא הבסיס למעות, והבגד כבר אינו בסיס, ולכן יהיה מותר. ויש להזהירה שלא להכניס את היד לכיס זה אלא אם כן המכשיר מצלצל מבית החולים.
אלא שעיין ב"משנה ברורה" (שם ס"ק ל), שכתב שכל זה אמור כשהכיס תפור לבגד בשפתו העליונה בלבד, אך אם כולו תפור בבגד (וכעין כיס של חולצה) הכיס עצמו הופך להיות בסיס לדבר האסור. וניתן להקל מצד אחר, והוא שב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק כ סי' מח) הובא ספק אם כלי שמלאכתו לאיסור שהונח על כלי שמלאכתו להיתר הופך אותו לבסיס לדבר האסור. והנה, אם נחמיר בדבר עדיין יהיה הבגד מותר בטלטול לצורך גופו ומקומו, וכאן מדובר שמטלטלים את הבגד לצורך ההליכה לבית הכנסת, שזה צורך גופו ולא צורך הבגד, אלא שאז יש להיזהר שלא לטלטל את הבגד לצורך הבגד, כגון לשמור עליו וכד'. ונראה שאין להחמיר בדבר, שכן יש מתירים לגמרי, וניתן כאן לצרף את העובדה שהדבר נעשה לצורך מצווה, ושיש דעה שהטלפון אינו מוקצה כלל. כאמור לעיל, אם ישימו את המכשיר בכיס מבד ויתפרוהו לבגד במקום פנימי לפני החג – הדבר עדיף.
כל הדיון בשאלה נגע אך ורק בהלכות מוקצה, שכן מדובר במקום שבו קיים עירוב. אם יש צורך לטלטל במקום שאין עירוב, יש להבדיל בין יום טוב, שבו הותרה הוצאה לצורך, לבין שבת ויום הכיפורים, שבהם כפי שכתבנו לעיל הותרה נשיאה כזו רק בתרי דרבנן, כלומר רק בשינוי ובמקום שאיננו רשות הרבים גמורה.