שמיטה - שבת לה'
ממשיך הרב ואומר:
אֶת אוֹתָהּ הַפְּעוּלָה, שֶהַשַּׁבָּת פּוֹעֶלֶת עַל כָּל יָחִיד, פּוֹעֶלֶת הִיא הַשְּׁמִטָּה עַל הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ.
במבט חיצוני נראה שהשבת מגבילה. מונעת מהאדם הופעות של עשייה ושל יצירה, ואפילו יצירה של קודש – אי אפשר לכתוב דברי תורה, אי אפשר לצייר ציורים שיש בהם משמעויות רוחניות, אי אפשר לנסוע לירושלים עיר הקודש. אבל באמת המבט צריך להיות הפוך: איסורי שבת באו למנוע מהאדם את ההשתעבדות למלאכה. כל מלאכת יצירה מעשית, אנושית - לא מקובלת בשבת, כי בשבת אדם מתעלה מהמדרגה האנושית שלו ומקבל נשמה יתירה. בשבת הוא נשמתי, לא גשמי. בשבת האדם כאילו מוּצָא מכל המסגרת של החיים המעשיים, שבה כל פעולת יצירה היא פעולה מוגבלת, כיון שהיא גשמית. האדם משתחרר, מתרומם לעולם רוחני ונשמתי.
נחזור שוב על דברי הרב:
אֶת אוֹתָהּ הַפְּעוּלָה, שֶהַשַּׁבָּת פּוֹעֶלֶת עַל כָּל יָחִיד, פּוֹעֶלֶת הִיא הַשְּׁמִטָּה עַל הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ. צֹרֶךְ מְיֻחַד הוּא לְאֻמָּה זוֹ, שֶׁהַיְצִירָה הָאֱלֹהִית נְטוּעָה בְּקִרְבָּה בְּאֹפֶן בּוֹלֵט וְנִצְחִי, כִּי מִזְּמַן לִזְמַן יִתְגַּלֶּה בְּתוֹכָהּ הַמָּאוֹר הָאֱלֹהִי שֶׁלָּהּ בְּכָל מְלֹא זָהֳרוֹ, אֲשֶׁר לֹא יַשְׁבִּיתוּהוּ חַיֵּי־הַחֶבְרָה־שֶׁל־חוֹל עִם הֶעָמָל וְהַדְּאָגָה, הַזַּעַף וְהַתַּחֲרוּת אֲשֶׁר להֵם, לְמַעַן תּוּכַל לְהִתְַגלֹּות בְּקְִרבָּהּ פְִּנימָה טָהֳרַת נִשְׁמַתהּ בִּכְלָלוּתָהּ כְּמוֹ־שֶׁהִיא.
השבת מיועדת בעיקר ליחידים. השבת היא גם כלל־ישראלית כמובן, אבל האומה כאומה צריכה תקופה ארוכה יותר של שחרור ציבורי מהמסגרות המגושמות המגבילות.
וְאִם אוֹתָהּ הָאַבִּירִיּוּת, הַמֻּכְרַחַת לְהִתְלַוּוֹת עִם כָּל סֵדֶר שֶׁל חַיֵּי־צִבּוּר קְבוּעִים, גוֹרֶמֶת לְהַקְּטִין אֶת עֲדִינוּת־הַחַיִּים הַמּוּסָרִית, וְהַנִגּוּד הַמַּתְמִיד שֶׁבֵּין הַשְּׁמִיעָה הָאִידֵיאָלִית לַהַכְרָזָה שֶׁל חֶסֶד וֶאֱמֶת, חֶמְלָה וְרַחֲמִים, לְבֵין הַנְּגִישָׂה וְהַכְּפִיָּה וְלַחַץ הַקְּפָּדָה שֶׁל קִנְיָן וּרְכוּשׁ, הַמֻּכְרָחִים לְהֵרָאוֹת בָּעוֹלָם הַמַּעֲשִׂי, גּוֹרֵם הַרְחָקָה לָאוֹר הָאֱלֹהִי מִתְּכוּנַת הַכָּרָתָהּ הַצִּבּוּרִית שֶׁל הָאֻמָּה, שֶׁהַרְחָקָה זוֹ מְפַעְפַּעַת כְּאֶרֶס גַּם בְּמוּסָרָם שֶׁל הַיְּחִידִים, – הִנֵּה הַפְסָקָת הַסֵדֶר הַחֶבְרָתִי בִּצְדָדִים יְדוּעִים, מִתְּקוּפָה לִתְקוּפָה, מְבִיאָה לְאֻמָּה זוֹ, כְּשֶׁהִיא מְסֻדֶּרֶת, עַל מְכוֹנָהּ, לִידֵי עֲלִיָתָּהּ הָעַצְמִית לִמְרוֹמֵי הַתְּכוּנוֹת הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁבַּחַיִּים הַמּוּסָרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, מִצַּד הַתֹּכֶן הָאֱלֹהִי שֶׁבָּהֵם, הָעוֹמֵד לְמַעֲלָה־לְמַעֲלָה מִכָּל תַּכְסִיס וְסֵדֶר חֶבְרָתִי, וְהוּא מְעַבֵּד וּמַעֲלֶה אֶת הַסְּדָרִים הַחֶבְרָתִיִּים וְנוֹתֵן לָהֵם אֶת שְׁלֵמוּתָם.
את אותו הסבר שהרב הסביר לנו על עניינה של השבת, הוא מסביר כעת, עם מעט יותר הרחבה, על עניינה של השמיטה. הבעלות הפרטית שיש לכל אחד ואחד על החלק שלו, מפרידה, יוצרת תחרות והקפדות. אמנם בשמיטה הקרקע והעצים נשארים בבעלותו של כל אחד ואחד, אבל גידולי הקרקע יוצאים מהפרטיות של האדם ונעשים שייכים לכלל כולו וגם לבעלי החיים.

ושבתה הארץ
וּכְשֵם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבָּת בְּרֵאשִׁית שַׁבָּת לַד', כָּךְ נֶאֱמַר בַּשְׁבִיעִית שַׁבָּת לַד'. סְגֻלַּת הָאָרֶץ וסְגֻלַּת הָאֻמָּה מַתְאִימוֹת יַחַד. כְּשֶׁם שֶׁהָאֻמָּה הִיא מְיֻחֶדֶת לְהָרוֹמְמוּת הָאֱלֹהִית בְּמַעֲמָקֵי חַיֶּיהָ, כָּך הָאֶָרץ, אֶרֶץ ד', הִיא מַכְשִׁירָה אֶת הָעַם הַיּוֹשֵב עָלֶיהָ בְּנַחֲלַת עוֹלָמִים, הַבָּאָה בִּבְרִית וּבִשְׁבוּעָה בְּבִטְחוֹן נֶצַח יִשְׂרָאֵל, הַמְּיֻסָּד עַל הַטֶּבַע הָאֱלֹהִי הַקָּבוּעַ בְּמַטְבֵּעַ אֶרֶץ־חֶמְדָּה נִפְלָאָה זוֹ, הַמְּזֻוֶּגֶת לְעַם זֶה אֲשֶׁר בָּחָר לוֹ יָהּ לִסְגֻלַּתוֹ.
הרב מדגיש כעת שלא רק שאנחנו לא עושים מלאכות בקרקע בשביעית, אלא גם הארץ שובתת. כשם שנאמר "שַׁבָּת לַה'" (שמות כ, י) בשבת בראשית, והכוונה לא רק שאנחנו שובתים, אלא גם שהיום שובת, כך נאמר על השביעית – "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, ב). לא נאמר לנו רק לשבות באותה שנה מעבודת הארץ, אלא הארץ היא זו ששובתת משום שקיימת בה 'סגולת הארץ', כלשון הרב.
'סגולת הארץ וסגולת האומה מתאימות יחד'. האומה מתאימה לרוממות האלוקית במעמקי חייה, וגם הארץ היא ארץ ה'. ארץ ישראל היא ארץ שיש בה מעלות רוחניות עליונות. היא 'מכשירה את העם היושב עליה' – עם ישראל מתעלה על ידה למדרגה עליונה. 'בנחלת עולמים, הבאה בברית ובשבועה בבטחון נצח ישראל'. הקשר של עם־ישראל וארץ־ישראל הוא על ידי ברית, שבועה והבטחה בכל שלושת המובנים: הקב"ה הבטיח לנו את הארץ, נשבע לתת לנו את הארץ, וכרת ברית איתנו על הארץ – "וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי" (נחמיה ט, ח). 'המיוסד על הטבע האלוהי הקבוע במטבע ארץ־חמדה נפלאה זו'. יש סגולה של טבע אלוקי בארץ, ש'מְזוּוֶגֶת לעם אשר בחר לו י־ה לסגולתו'.
נִשְׁמַת הָאֻמָּה וְהָאָרֶץ יַחְדָּו פּוֹעֲלוֹת אֶת יְסוֹד הֲוָיָתָן, תּוֹבְעוֹת אֶת תַּפְקִידָן, לְהוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל אֶת עֲרִיגַת קְדֻשָּׁתָן, בִּשְׁנַת־שַׁבָּתוֹן. הָעַם פּוֹעֵל בְּכֹחוֹ הַנַּפְשִׁי עַל הָאָרֶץ, זְרוֹעַ ד' מִתְגַלָּה עַל־יְדֵי הַשְׁפַּעֲתוֹ הָרוּחָנִית, וְהָאָרֶץ פּוֹעֶלֶת עַל הָעַם, לְהַכְשִׁיר אֶת תְּכוּנָתוֹ לְפִי חֵפֶץ חַיִּים אֱלֹהִיים שְׁלֵמִים בְּתְַּבְנִיתָם.
הרב מחדש לנו שיש מושג שנקרא 'נשמת הארץ'. גם לארץ יש תוכן עליון ואלוקי, יש לה נשמה. צריך לדעת שלכל דבר בעולם יש משהו אלוקי שמקיים אותו. כמו שהנשמה היא זו שמחייה את האדם, וכשהיא מסתלקת מן האדם - חייו פוסקים, כך זה אצל כל בעלי החיים, וכך יש כוח שמקיים כל דבר ודבר מהצומח, ויש גם כוח קיום המקיים את הדומם. ברגע שהקב"ה יחליט להסיר את השפע מאותו דבר, הוא לא יהיה. יש בזה מדרגות של תוכן נשמתי: יש דברים של חול, שאור הנשמה מצומצם, ויש דברים שהם קודש, בהם אור הנשמה גדול יותר.
בארץ־ישראל יש מהות רוחנית מיוחדת במינה. כמובן שהגילוי של המהות מתגלה על ידי היושבים עליה. נוסף לכך, הוא יכול להתגלות בצומח, ואולי באופן נסתר גם באוויר. כל המציאות של ארץ-ישראל מגלה את הנשמה של הארץ, שהיא נשמה אלוקית. בארץ יש מציאות עליונה אלוקית של קדושה. עם־ישראל לבדו בלי ארץ־ישראל, לא יכול להוציא את כוחותיו מן הכוח אל הפועל, עִם כל המעלה הנשמתית האלוקית המיוחדת שלו. ארץ ישראל יחד עִם קדושתו של עם־ישראל, יכולים להוציא את המעלה הרוחנית הפנימית שלהם מן הכוח אל הפועל. 'נשמת האמה והארץ יחדיו פועלות את יסוד הווייתן, תובעות את תפקידן, להוציא אל הפעל את עריגת קדושתן, בשנת־שבתון'. נשמת הארץ רוצה להתגלות. בשנת השמיטה, שנת שבתון, הארץ והעם יחדיו מוציאים אל הפועל את הכוח האלוקי הטמון בהם. עם־ישראל הוא זה שמגלה בפועל את הכוח הזה, אך הוא יונק את כוחו מהיותו יושב בארץ המיוחדת הזאת, ורק על־ידה הוא יכול לגלות את כוחו.

שמיטה - פיקוח נפש!
שְׁנַת שַׁבָּתוֹן מֻכְרַחַת הִיא לָאֻמָּה וְלָאָרֶץ!
כל המצוות הן הכרחיות, כי האדם צריך להוציא את הכוחות שלו מן הכוח אל הפועל ולהגיע דווקא על ידן אל מדרגתו. כמו שהרב במאמרו על שיר השירים (עולת ראיה ב, עמ' ג-ד, ד"ה שיר השירים) אומר שם שהתפקיד של הסִפְרוּת הוא לגלות את הרגשות העמוקים והעדינים, החוויות והרעיונות הפנימיים שבתוך האדם. לא ייתכן, אומר הרב, שלא יהיה איזה מקום שבו תתגלה אהבת כנסת ישראל לריבונו של עולם. הרי אהבת ישראל לריבונו של עולם היא דבר עצום, מרכזי וחשוב, ואם כן לא יכול להיות שהיא לא תופיע. כולם שואלים מה המשמעות של שיר השירים, אך הרב אומר שלא יכול להיות שלא יהיה שיר השירים! הייתכן שלא יהיה ביטוי לערגה, לקשר, ולאהבה שיש בין עם ישראל ולקב"ה? לדוֹד ולרעיה?
גם כאן הרב מתבטא בביטוי הזה - 'שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ!'. זה פשוט פיקוח נפש, זה הכרחי. אין צורך לשאול בשביל מה השמיטה, או מה זה נותן לנו, אלא להיפך, האם יש איזה דרך לגלות את הסגולה והקדושה של עם ישראל ושל הארץ בלי שנת השבתון? שנת השבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ.

'רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל'
שְׁנַת שֶׁקֶט וְשָׁלְוָה, בְּאֵין נוֹגֵשׂ וְרוֹדֶה, "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַד'" (דברים טו, ב), שְׁנַת שִׁוְיוֹן וּמַרְגֹעַ, הִתְפַּשְּטוּת הַנְּשָׁמָה בְּהַרְחָבָתָהּ אֶל הַישֶֹּׁר הָאֱלֹהִי הַמְּכַלְכֵּל חַיִיּם בְּחֶסֶד, אֵין רְכוּשׁ פְּרָטִי מְסֻיָּם וְלֹא זְכוּת קַפְּדָנִית, וְשָׁלוֹם אֱלֹהִי שׂוֹרֵר עַל כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ. "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ, וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כה, ו-ז).
הרב מדבר כאן גם על שמיטת כספים. בשנת השמיטה אנו סומכים על ריבונו של עולם, מפסיקים לעבוד, ונשענים על הקב"ה שהוא מכלכל חיים בחסד. בשמיטה התורה יוצרת שוויון, אין מדרגות - עבדים, אמות, שכירים, גרים, ותושבים (גויים ששומרים שבע מצוות בני נוח ומתגוררים בארץ). השוויון הזה נוגע לא רק לאנשים, אלא גם לבעלי החיים - "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל".
אֵין חִלּוּל־קֹדֶשׁ שֶׁל קַפְּדָנוּת רְכוּשׁ פְּרָטִי בְּכָל תּוֹצְאוֹת־יְבוּלָהּ שֶׁל שָׁנָה זוֹ.
במסכת שביעית כתוב (ראה ז, א) שיש עלים שצבאים אוכלים, ומשום כך אסור לאדם לקחת את העלים הללו, אפילו בשביל לעשות מהם סל, מכיוון שהם ראויים למאכל חיה. זאת אומרת, שבשנה השביעית בעלי החיים מקבלים זכויות חדשות, כך שצריך להיזהר לא לקלקל אפילו את מה שראוי למאכל בהמה. צריך להשתמש באוכל רק לצורך אכילה.

וְחֶמְדַת־הָעֹשֶׁר, הַמִּתְגָּרָה עַל־יְדֵי הַמִּסְחָר, מִשְׁתַּכַּחַת, '"לְאָכְלָה" (ויקרא כה, ו) – וְלאֹ לִסְחוֹרָה' (עבודה זרה סב, א). עַיִן־טוֹבָה וְהוֹקָרָה נֶאֱמָנָה בָּאָה לְכָל בִּרְכַּת ד' אֲשֶׁר בִּפְרִי־הָאָרֶץ, '"לְאָכְלָה" – וְלֹא לְהֶפְסֵד' (פסחים נב, ב). וְהָאָדָם חוֹזֵר אֶל טִבְעוֹ הָרַעֲנָן, עַד אֲשֶׁר לֹא יִצְטָרֵךְ לִרְפוּאוֹת לַמַחֲלוֹת, שֶׁהֵן בָּאוֹת בְּרֻבָּן עַל־יְדֵי הֲרִיסַת הַמִּשְׁקָל שֶׁל הַחַיִּים, בְּהִתְרַחֲקָם מִטָּהֳרַת הַטֶּבַע הָרוּחָנִי וְהַחָמְרִי. '"לְאָכְלָה" – וְלֹא לִמְלוּגְמָא, וְלֹא לִרְפוּאָה, וְלֹא לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָה אַפִּיקְטֶוְזִין' (סוכה מ, א; רמב"ם הל' שמיטה ויובל, ה, יא). רוּחַ קְדֹֻשָּׁה וַאֲצִילוּת שָׁפוּךְ עַל פְּנֵי כָּל, "שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" (ויקרא כה, ה) - שַׁבָּת לַד'.
צריך לשמור לא לקלקל, להשתמש בהכול, וכך, 'והאדם חוזר אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות'. מה המקור לדברי הרב, חז"ל דרשו ממה שכתוב "לְאָכְלָה" - 'ולא למלוגמא', כלומר ולא לרפואה. אדם לא יכול לקחת את גידולי הארץ שיש בהם קדושת שביעית, ולהשתמש לרפואה, אז כנראה שבשנה הזאת לא צריך רפואה. אסור גם לאדם לקחת את פירות הארץ ולהשתמש בהם כדי להקיא, זאת אומרת שאין צורך ברפואה כזו. השנה הזו היא שנה מרוממת, הכול מתעלה, וממילא אין הפסדים, אין מחלות, אין פגעים.
'רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל, "שנת שבתון יהיה לארץ" – שבת לד'!'. מההלכות הפרטיות של שנת השמיטה, לומד הרב את הרוח הכללית של השנה הזאת. שנה של התרוממות מכל צמצומים, מכל מיני מתחים חברתיים ומתחים כלכליים. כולם שווים, כולם יחד, וזה מוכרח להיות כך.
בְּשָׁנָה זוֹ מִתְגַּלֶּה צִבְיוֹנָהּ שֶׁל הָאֻמָּה בִּכְלִיל הוֹדָהּ, בִּמְקוֹר רוּחָהּ הָאֱלֹהִי. וְהֶאָרָה זוֹ, הַבָּאָה אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים, מוֹשֶׁכֶת אַחֲרֶיהָ עֲלִיּוֹת אִידֵיאָלִיּוֹת אֱלֹהִיּוֹת, שֶׁבְּהֶכְשֵׁרָן הָאִטִּי שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הֵן הוֹלְכוֹת וְכוֹבְשׁוֹת לָהֵן מָקוֹם בַּחַיִּים, עַד שֶׁהַשְׁקָפוֹת־הַחַיִּים הַנוֹבְעוֹת מִמֶּנהָ נַעֲשׂוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר קְבוּעוֹת ומְּסֻיָמּוֹת ופּועֲֹלות, עַד בֹּא תְּקוּפָה יוֹתֵר אֲרֻכָּה, יוֹתֵר חֲשׁוּבָה, שֶׁהִיא מַסְפֶּקֶת כְּבָר לְהַעֲלוֹת לֹא אֶת אִישֵׁי־הָאֻמָּה הַיְּחִידִים, וְלֹא רַק אֶת כְּלָלוּתָהּ בַּדּוֹר הָהֹוֶה הַיְחִידִי כִּי־אִם אֶת הַדּוֹרוֹת שֶׁלָהּ.
השביעית בונה בתוכנו מדרגה רוחנית. אנחנו עולים משביעית לשביעית, מיטהרים, מזדככים ומתרוממים, עד שאנחנו מגיעים למצב שיש לנו את היכולת להוציא מן הכוח אל הפועל את הכוח היותר פנימי והיותר עמוק שבתוכנו, שפועל על דורות ולא רק על ההווה, וזה היובל.