מדרגות במצוות
כעת, קורא הרב ללמוד ולעסוק בתורת המצוות התלויות בארץ:
אֲבָל הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לִתְחִיַּת הַתּוֹרָה הַמְּכֻוֶּנֶת לְעֻמַּת תְּחִיַּת הָאָרֶץ. תַּלְמוּדָן שֶׁל הַמִּצְוֹת־הַתְּלוּיוֹת־בָּאָרֶץ הֵחֵל לִהְיוֹת הוֹלֵךְ וְנֶחְשָׁב, לְכָל עַם ד' הַמַּפְנֶה פָּנָיו אֶל אַרְצוֹ בְּרוּחַ ד' אֲשֶׁר עָלָיו, – לְחוֹבָה קְדוֹשָׁה יֶתֶר עַל הַחוֹבָה הַכְּלָלִית הַמַקֶּפֶת אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה. וּבְיוֹתֵר הֵחֵלָה חוֹבָתוֹ לְהִגָּלוֹת עַל יוֹשְׁבֵי אַדְמַת־הַקֹּדֶשׁ.
כעת מרגישים צורך מיוחד לעסוק במצוות התלויות בארץ, שאנו פוגשים מחדש עם החזרה לארץ ישראל.
בהקדמה לספר "עץ הדר" דן הרב בדיני האתרוג, ועומד על כך שהאתרוג צריך להיות לא מורכב, ומרחיב מאוד מאוד את הדיבור בשבח אתרוגי ארץ ישראל שאינם מורכבים. בהקדמה זו מדבר הרב על כך שהמצוות התלויות בארץ הן היסוד, ואילו שאר המצוות טפלות אליהן. הדבר דומה ליחס שבין מטלטלין לקרקעות: אדם קונה קרקע, ואגב הקרקע קונה מטלטלין. במצוות הקשורות עם הארץ יש בחינה של מצוות יסודיות שקשורות מאוד עם המקום שבו הופעתנו היא הופעה שלמה. מצוות שניתן לקיים בכל מקום, נראה מצד אחד, שהן גדולות יותר, מפני שאפשר לקיים את המצווה בכל מקום, אך מצד שני, עצם העובדה שלשאר המצוות לא דרוש מקום מיוחד שבו הן יכולות להתקיים מראה על הגדלות של המצוות הללו התלויות בארץ, שדווקא במקום שיש קדושת ארץ ישראל, הן מופיעות בשלמות. יש גם מדרגות במצוות התלויות בארץ: יש מצוות שאפשר לקיים גם כאשר לא כל יושביה עליה, ויש מצוות כלליות יותר כמו היובל, שיכולות להתקיים רק במצב השלם של האומה, כאשר כל יושביה עליה וכל שבט ושבט נמצא במקומו. העובדה שמצוות היובל יכולה להופיע, להתגלות ולהתקיים רק במצב המושלם ביותר של עם ישראל, מראה על מדרגתה המיוחדת של המצווה הזו. אם כן, כעת הגיעה השעה שאנו חוזרים לארץ ישראל לעסוק במצוות התלויות בארץ, ובאמת הן מקבלות את מקומן המיוחד, החשוב.

ההתעוררות למצוות השמיטה
בשנת תרמ"ח, קרוב לתקופה שבה נולד מרן הרצי"ה, ושנה לפני שנת השמיטה התעוררה גם שאלת השמיטה, משום שהתחילו להיות חקלאים יהודים בארץ ישראל, ודנו גדולי ישראל האם מצוות השמיטה דאורייתא או מדרבנן. ועוד דנו כיצד צריך לנהוג בענייני השמיטה - האם היתר המכירה הוא טוב ומועיל או לא. שאלות אלו העסיקו את גדולי הדור שהיו בחוץ לארץ, רחוקים מאוד מהמימוש של הדברים האלה בפועל. פתאום קמה רוח גדולה של התדיינות סביב המצוות התלויות בארץ. הגיע הזמן לעסוק בנושא שלא עסקו בו מאות שנים משום שלא היה נוגע למעשה.

מנין שנות השמיטה
דברי הרב שלהלן הם פתיחה לכתיבת הספר "שבת הארץ":
תַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, שִׁנּוּן הַהֲלָכוֹת בְּבֵרוּר וְהַרְחָבָה, עֲשׂוֹת סְפָרִים וְהַרְבּוֹת מֶחְקָר בָּהֵן, מְבִיאִים אֶת הַהַכָּרָה וְהָאַהֲבָה אֶל הַמִּצְוֹת־הַתְּלוּיוֹת־בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁכְּחוּ שְׁנוֹת־מֵאוֹת רַבּוֹת מִכְּלָלוּת הָאֻמָּה, וְאוֹר ד', שֶׁבְּכָל אוֹת וָאוֹת וּבְכָל פְּרָט וּפְרָט מִפְּרָטֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה, מוֹפִיעַ וּמְעוֹרֵר אֶת חֵשֶׁק שְׁמִירָתָן בְּכָל פִּרְטֵיהֶן, וְהַכָּרַת צִדְקָן וּכְבוֹדָן הוֹלֶכֶת וּמִתְרַבָּה לְפִי הַגְדַּלַת תּוֹרָתָן וְהַאֲדָרָתָהּ.
וְהִנֵּה עַתָּה הִגִּיעָה שְׁנַת־הַשְּׁמִטָּה לְפִי מִנְיָן הַשָּׁנִים הַמֻּחְזָק אִתָּנוּ.
הרב מדגיש זאת, משום שיש מחלוקות רבות מתי חלה השמיטה, וארבע דעות בדבר. בתשובות מהרלב"ח (סי' קמג) דן מתי צריך לנהוג בשמיטה למעשה, האם צריך לנהוג לחומרא בכל ארבע השנים הללו ספק שמיטה, או שיש לנהוג כפי השנה המקובלת כשיטת הרמב"ם והפוסקים. וייתכן שהספקות הללו בקביעת השנה הם צד להקל בדינים מסויימים.
על כל פנים, יש לנו מסורת, וכבר מוחזק ששנת השמיטה היא כפי שאנו נוהגים היום. ספירה זו מתאימה לחלוקת השנים בשבע מזמן בריאת העולם. אם אדם רוצה לדעת מתי תחול שנת השמיטה יחלק את השנים מזמן הבריאה לשבע, והשנה שמתחלקת ללא שארית היא שנת השמיטה. זאת אף על פי שלמעשה, הספירה אינה קשורה עם בריאת העולם, כי עם ישראל החל למנות את שנת השמיטה שבע שנים לאחר שבאו ישראל לארץ ישראל, ואחרי חמישים שנה היה יובל, ולאחר היובל שוב מתחילים למנות לשנת השמיטה. ואף בדבר זה ישנה מחלוקת תנאים: האם שנת היובל היא השנה הראשונה לשמיטה הבאה או שהשנה שלאחר היובל היא הראשונה למנין (עי' ערכין יב ב). ואף מזמן בית שני, שאין היובל נוהג, יש לדון כיצד מונים את השנים הללו: האם מכניסים את שנת היובל לחשבון אף שאין יובל, ואחר כך מונים שבע שנים, או שמונים לשמיטה בלא שנות יובל. מכל מקום, לפי הספירה המוחזקת לנו כיום חשבון שנת השמיטה מתאים למנין השנים מבריאת העולם.

המחלוקת סביב היתר המכירה
מֵרוֹב דַּלּוּת מַצַּב יִשּׁוּבֵנוּ בָּאָרֶץ הֶכְרֵחַ הוּא אָמְנָם לְהִסְתַפֵּק ע"פ רוֹב בְּהוֹרָאַת־שָׁעָה, כַּאֲשֶׁר הֻסְכַּם מֵאָז ע"פ גְּדוֹלֵי־הַדּוֹר, אֲשֶׁר נִכְנְסוּ לְתוֹךְ עמֶֹק מַצַּב הַיִּשּׁוּב הֶחָדָשׁ בְּאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, וּבְהַרְגָּשָׁה נֶאֱמָנָה חָדְרוּ אֶל עֶרְכּוֹ בֶּעָתִיד, בְּחוּשָׁם שֶׁלאֹ לָבוּז לְיוֹם־קְטָנוֹת וְלָדַעַת כִּי מֵאֵת ד' הָיְתָה זֹאת, לָתֵת נִיר לְעַמּוֹ עַל אַדְמַת־קָדְשׁוֹ לִהְיוֹת לְפֶתַח־תִּקְוָה וּצְמִיחַת־קֶרֶן־יְשׁוּעָה, שֶׁגְּדוֹלָה הִיא חוֹבָתֵנוּ לְיַשֵּׁר אֶת מְסִלָּתָהּ, לִבְלִי תִּפְגַע מִכְשׁוֹלִים מִצַּד הַמִּצְוֹת־הַתְּלוּיוֹת־בָּאָרֶץ כְּכָל הָאֶפְשָׁרִי.
המצב של היישוב היה כה דל, שהיה הכרח להסתפק בהוראת שעה של היתר המכירה. לא הרב התחיל את היתר המכירה. כאמור, בשנת ה'תרמ"ט הייתה שנת שמיטה, והרב הגיע לארץ ישראל רק חמש עשרה שנים לאחר מכן, בשנת ה'תרס"ד, לאחר שלוש שמיטות. כאשר התקרבה שנת השמיטה ה'תרמ"ט, התלבטו גדולי הדור בשאלת היתר המכירה. הנצי"ב מוולוז'ין הגיע למסקנה שרוב הפוסקים סוברים ששמיטה בזמן הזה דאורייתא, על כן נטה שלא להתיר מכירה, אך מצד שני, היה לו מאוד חשוב לשמור על היישוב בארץ ישראל ולחפש לבעיה פתרונות אחרים. לכן הציע להפקיר את השדות ולא למכור, שהרי בתורה כתוב "שדך", היינו דווקא מה ששייך לך לא תקצור, ומה שאינו שלך אין לו כלל דיני שמיטה. אמנם, הוא כתב זאת כהצעה, ולא כפסק הלכה. גם גדולים אחרים חיפשו כל מיני דרכים כיצד להקל ולהתמודד עם שנת השמיטה. וכך, יצא פסק על פי גדולי הדור להתיר את מכירת הקרקעות לגוי. בעיקר הסתמכו על ר' יצחק אלחנן ספקטור שהיה מקובל כפוסק הדור, אך היו גדולים נוספים שצידדו בהיתר זה, כגון ר' שמואל מוהליבר. מאידך, היו כמה מגדולי הדור שהיו נגד היתר המכירה. הרבה גדולים בחוץ לארץ היו מעורבים במחלוקת, כיצד לנהוג בארץ ישראל בשנת השמיטה.
אם כן, בגלל המצב הקשה בארץ ישראל, וכדי לשמור שתהיה חקלאות יהודית בארץ ישראל, שבאותה שעה הייתה התחלת קיומה של האחיזה של עם ישראל בארץ ישראל, הסתמכו הפוסקים בארץ ישראל על היתר זה. בשעתו, הוטל הדבר על הרב של יפו ר' נפתלי הרץ, בגלל שהיישובים המעטים שהיו, הלכו לפי ההוראות שלו. הוא התייעץ עם רבו הרב יהושע לייב דיסקין, שהיה אחד מגדולי הדור בירושלים, ונחשב לפוסק הדור, כונה "הבריסקר רב" על שם העיירה בריסק שם היה רב קודם לכן. כמו כן נועץ בו חותנו של מרן הרב זצ"ל, האדר"ת, שהגיע לארץ ישראל באותה תקופה. ולפי עדותם הסכים הרב יהושע לייב דיסקין להיתר המכירה.

הקלות של החזון איש
המחלוקת מופלאה. אלה שמתנגדים להיתר המכירה אומרים: אי אפשר ולא שייך כלל למכור את ארץ ישראל. ובאמת, החזון איש, שהיה מהמתנגדים להיתר המכירה, חיפש היתרים וקולות כיצד להתנהג עם הפירות בארץ ישראל, שהרב לא הסכים להם. למשל: חכמים גזרו לאסור ספיחין שגדלו מעצמם בשביעית. ופוסק הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"ד הי"ד ועוד), שירקות שגדלו מעצמם, אפילו החלו לגדול קודם השביעית, אך נלקטו מראש השנה ואילך, אסורים. וכן שאר הגידולים החד שנתיים, כגון חיטה, שעורה וכדומה, שגדלו מעצמם, אם נלקטו בשביעית יש להם דין ספיחין. ייתכן, שבחיטים ושעורים והדומה להם האיסור תלוי בשליש בישולם. אבל כל הירקות, שדינם מבחינת מעשרות הוא לפי שעת לקיטתן, וודאי אסורים באיסור ספיחין לדעת הרמב"ם, אם נלקטו אחר ראש השנה. אמנם, יש ראשונים שסוברים, שמה שהתחיל לגדול לפני השביעית מותר באכילה, אך יש בזה חילוקי שיטות - יש פוסקים, שלא די בכך שהשתיל נמצא, אלא צריך שלפחות מקצת מן הפרי גדל. ויש פוסקים שמקלים יותר, שאפילו אם רק השתיל התחיל לגדול לפני שביעית, אין לו דיני ספיחין. נפקא מינה תהיה בעגבניות, שכן היום הצליחו לגדל את העגבניות באופן כזה שנותנות פרי במשך שמונה חודשים מאותו שתיל. ואם כך, עד אחרי פסח גדלות עגבניות מאותם שתילים שנשתלו לפני ראש השנה, ולמסתמכים על הדעה המקלה שמה שנשתל לפני שנת השביעית מותר, יהיו העגבניות מותרות. החזון איש הלך בדין זה לקולא, שלא כשיטת הרמב"ם המחמירה. היתר המכירה מקל את כל העניינים האלה, כי הקרקע כבר אינה ברשות ישראל ואין בה דיני שביעית, ואף אם יש בפירות קדושת שביעית, מכל מקום אין בהם איסור ספיחין. אנו פוסקים שאין בפירות קדושת שביעית.
דין נוסף שבו הקל החזון איש הוא בפירות שגדלו אצל הנכרי. נחלקו הראשונים כבר בזמן הבית יוסף כיצד להתייחס לפירות שגדלים בשדה נכרי - האם צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות כאשר התמרחו בידי ישראל או לא. הייתה מחלוקת גדולה בדין זה בין המבי"ט והמהרי"ט לבין הבית יוסף, והוכרע שאין בזה קדושה וחייבים להפריש תרומות ומעשרות. על כל פנים, השאלה כבדה מאוד, מי שמחמיר בשמיטה, מקל בתרומות ומעשרות. גם בזה נקט החזון איש לקולא.
גם בטיפול בשדה הקל החזון איש. מותר בשנת השביעית לשמור על קיומם של העצים לבל יתקלקלו, אך אסור "לאברויי'", להוסיף להתפתחותם ולהשביח אותם. אבל, לגבי פירות, פוסק מרן הרב שאסור "לאוקמי" פירות של שביעית, כגון לשמור עליהם שלא יתקלקלו מתולעים ומזיקים. והטעם לכך, משום שהפירות אינם שלך, ומדוע יהיה מותר לטפל בהם? לעומתו, הקל החזון איש "לאוקמי" פירות. אסור למכור אותם, אך מותר לטפל בהם כדי למנוע קלקול.

חומרה המביאה לידי קולא
המתנגדים להיתר המכירה בחרו להקל, העיקר שלא למכור קרקעות של ארץ ישראל ולא לעבור באיסור "לא תחנם". מצד אחד, החומרה הזו שלא למכור ראויה מאוד. אך מצד שני, הדבר יגרום שחקלאים אינם יכולים להתקיים בגלל שנת השביעית. אני יודע שלא מעט חקלאים שומרי מצוות הפסיקו להיות חקלאים בגלל שנת השביעית. הם טענו 'בשנת השביעית איננו יכולים לטפל בקרקע. אחרים משתלטים על השוק, ואי אפשר לחזור לאותו מצב בשוק לאחר השמיטה'. מפאת החשש הזה, באו חכמים ואמרו שלא ייתכן שאנחנו ניעזר באחרים, ושחקלאים יהודים לא יוכלו להתקיים בארץ ישראל. "עת לעשות לה'" צריך להסתמך על קולות שונות כדי להתיר את המכירה. שמיטה אינה מדאורייתא בזמן הזה לחלק גדול מן הפוסקים, קדושת ארץ ישראל אינה נוהגת, ומכיוון שכך אולי גם איסור "לא תחנם" אינו שייך. יש מקום להסתמך על דבר זה להקל. אנחנו רוצים לומר שגם בזמן הזה קיימת קדושה, אבל אם הדבר ימנע אפשרות לטפח את היישוב בארץ ישראל, כיוון שיש לנו מטרה עתידית כל כך גדולה, יש מקום להקל.
נמשיך בדברי הרב:
אֲשֶׁר נִכְנְסוּ לְתוֹךְ עמֶֹק מַצַּב הַיִּשּׁוּב הֶחָדָשׁ, בְּאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, וּבְהַרְגָּשָׁה נֶאֱמָנָה חָדְרוּ אֶל עֶרְכּוֹ בֶּעָתִיד, בְּחוּשָׁם שֶׁלאֹ לָבוּז לְיוֹם־קְטָנוֹת (ליום העתיד לבוא), וְלָדַעַת כִּי מֵאֵת ד' הָיְתָה זֹאת, לָתֵת נִיר לְעַמּוֹ עַל אַדְמַת־קָדְשׁוֹ. לִהְיוֹת לְפֶתַח־תִּקְוָה וּצְמִיחַת־קֶרֶן־יְשׁוּעָה, שֶׁגְּדוֹלָה הִיא חוֹבָתֵנוּ לְיַשֵּׁר אֶת מְסִלָּתָהּ, לִבְלִי תִּפְגַע מִכְשׁוֹלִים מִצַּד הַמִּצְוֹת־הַתְּלוּיוֹת־בָּאָרֶץ כְּכָל הָאֶפְשָׁרִי.
וְאֵין הַקב"ה בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו (כאשר ישנם מצבים של הכרח, הקב"ה נותן לנו דרכים כדי להתמודד עם ההכרח), וְכָל הַנֶּאֱמַר לְהַקֵּל בִּמְקוֹם מִצְוָה דְּרַבִּים וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה וּשְׁעַת־הַדְּחַק, – כָּל אֵלֶּה (כל הסיבות להקל שמנה הרב) חֻבְּרוּ יַחַד בִּשְׁאֵלָה זוֹ בְּמִדָּה מְרֻבָּה כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁאֵין לָהּ דֻּגְמָא בְּכָל הַשְּׁאֵלוֹת אֲשֶׁר נִתְעוֹרְרוּ בְּיִשְׂרָאֵל בְּחֵקֶר דִּין וּמִשְׁפָּט, בְּכָל מֶשֶׁךְ הַגָּלוּת הָאֲרֻכָּה.
עוד לא הייתה לנו מצווה כזו שיש כל כך הרבה קשיים להתמודד ולקיים אותה, ומצד שני לשמור על קיומו של היישוב היהודי בארץ ישראל לבל ייפגע.
אֲבָל לַמְרוֹת הַפְקָעַת־הַמִּצְוָה אֲשֶׁר בְּהוֹרָאַת־שָׁעָה זוֹ יֶשְׁנָם כַּמָּה גּוּפֵי־הֲלָכוֹת, הַנִּדְרָשִׁים לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת בְּפעַֹל.
אמנם, מפקיעים את המצווה בהוראת שעה, אבל לא התירו את הכול. לא התירו לעשות עבודות שהן דאורייתא - כגון זריעה וקצירה וכדומה - על ידי ישראל, אלא רק על ידי נכרי.

קיום המצווה בשלימות
גַּם נִמְצָאִים יְרֵאֵי ד' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ מְאֹד, אֲשֶׁר מִפְּנֵי קְדֻשַּׁת חִבַּת־הַמִּצְוֹת־הַתְּלוּיוֹת־בָּאָרֶץ וּמִצְוַת הַשְּׁבִיעִית, שֶׁעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל נְשׂוּאוֹת לְקִיּוּמָהּ בְּאֶרֶץ־חֶמְדָּה, אֵינָם חָסִים עַל הֶפְסֵד וָטרַֹח וְהֵם נְכוֹנִים לְקַיְּמָהּ בְּכָל כֹּחַ, – כָּדִין וְכַמִּשְׁפָט. בְּרוּכִים יִהְיוּ לַד' וּלְעַמּוֹ.
מי שמסוגלים להתמודד עם הקושי ולא להשתמש בהיתר המכירה, ברוכים יהיו לה' ולעמו. ובאמת, יש ביישוב בית אל בעלי כרמים שמפקירים את הכרמים שלהם, ונוהגים בהם בשנת השביעית באופן השלם. קם בית דין שמטפל בפירות הכרמים הללו במסגרת "אוצר בית דין". מינינו את בעלי הכרמים, שיעשו בשליחותנו את המלאכות המותרות "לאוקמי", כגון מניעת מזיקים שיזיקו לעצים, ויקבלו על כך תמורה מבית הדין. בית הדין יחלק לציבור את היין שנעשה מפירות הכרם שנקטפו, והכסף שמשלמים עבורו אינו אלא עבור הטרחה בעבודת הכרם, איסוף הפירות מן הכרם, וכן עבור השימוש בכלים של היקב. כך יוצא שבקבוק שנמכר בשאר השנים בשלושים ש"ח, וישנם בקבוקים שערכם גבוה עוד יותר ונמכרים בחוץ לארץ בשלושים דולר, שהם יותר ממאה ש"ח, יימכרו בשנת השמיטה בסך של 17 ש"ח לבקבוק, שהם החזר ההוצאות והטרחה לפי רישום שעות עבודה בלבד. למעשה, הם אינם מרוויחים לפרנסתם בשנה השביעית, וזה רצונם. זהו קיום המצווה בשלמות.

שמירת השמיטה במדינה
אם מדינת ישראל הייתה שומרת את השביעית בשלימות, הייתה ברכה בפירות. ברור, שהשימוש בירקות חד שנתיים היה מצטמצם מאוד מצד איסור ספיחין. בפירות האילן הפתרון פשוט יותר, שהרי אפשר לעשות אוצר בית דין, בדרך כלל. אמנם, אין היתר לשווק לחוץ לארץ מפירות שביעית. אך, בעזרת ד', כאשר נוכל לשמור על השביעית בשלימות, הפירות של ארץ ישראל יהיו כל כך טעימים, שאפילו אם בשנה השביעית לא נמכור, יחכו בשנה השמינית בכל הארצות, מתי יגיעו הפירות מארץ ישראל. שמעתי בעבר, שבחוץ לארץ הצליחו לפתח, בעזרת טכנולוגיות שונות, פירות יפים אך לא טעימים כפירות ארץ ישראל. משחרב בית המקדש ניטל הטעם מן הפירות, ולכשייבנה בית המקדש יחזור טעם הפירות, ופירות ארץ ישראל יהיו בשפע. הארץ תיתן יבול בשנה השישית בשביל שלוש שנים, ואז לא תהיה בעיה כלכלית. אלא שישנה בעיה אחרת: יש פירות שאי אפשר לשמור אותם שלוש שנים. ואולי גם דבר זה יתפתח במשך הזמן, וכמו שהיום אפשר לשמור תפוחי עץ בתוך מחסני קירור, ייתכן שבעתיד גם שאר הפירות יוכלו להישמר במחסנים, ואז יאכלו פירות השישית בכל שלושת השנים.
ממשיך הרב:
וּלְבַד־זֶה הַתַּלְמוּד בְּעַצְמוֹ יָבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, שִׁנּוּן הַהֲלָכוֹת יַחֲקוֹק בִּלְבָבוֹת אֶת חִיּוּבָם בָּלֵב וּמִשְּׁמִטָּה לִשְׁמִטָּה יִתְוַסְּפוּ רַבִּים, אֲשֶׁר בְּעֹז ד' בִּלְבָבָם יַרְחִיבוּ אֶת גְּבוּל הַמִּצְוָה בְּכָל הַרְחָבָתָה וּפְרָטֶיהָ, וּבְשִׂמְחַת יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׁיו בְּהַר־הַקֹּדֶשׁ הָעֹז וְהַתַּעֲצוּמוֹת אֲשֶׁר לְעַם־ד' בֶּעָתִיד יוֹסִיפוּ אֶת הַיְּכֹלֶת לְקִיּוּמָהּ הַגָּמוּר וְהַמְּשֻׁכְלָל.
לימוד הלכות השמיטה יביא שנוכל לבצע זאת בפועל "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ ב). צריך סייעתא דשמיא, ובעזרת ד' משמיטה לשמיטה יוכלו יותר ויותר לקיים את השמיטה באופן שלם.
מֵרוּחַ ד' הַחוֹפֵף עַל עַמּוֹ וְאַרְצוֹ תָּחֵל קְדֻשַּׁת הַשְׁמִטָּה וְתִפְאֶרֶת זִיו כְּבוֹדָהּ לְהִתְפַשֵּׁט עַל כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ לְכָל עַם ד'.
עניינה של השמיטה אינו איסורים, אלא להופיע קדושה בעם ישראל, כמו שהסביר לנו הרב בתחילת ההקדמה.
וּבְיִחוּד לַיּוֹשְׁבִים בְּצֵל קֹדֶשׁ שֶׁל אֶרֶץ חֶמְדָּה, וּבִנְעִימַת־יְדִידוּת עֹז אַהֲבָתָהּ (כלומר, היושבים בארץ חמדה ואוהבים אותה מאוד מאוד). וְרוּחַ קְדֻשַּׁת הַיּוֹבֵל הַמִּסְתַּתֵּר יוֹפִיעַ מֵאוֹצָר קדֶֹשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשְּׁמִטָּה, לְעוֹרֵר קֶרֶן יְשׁוּעָה וְקוֹל שׁוֹפָר לְשַׂגֵּב יֶשַׁע, לְעוֹרֵר יְשֵׁנִים וּלְעוֹדֵד גְּאוּלִים.
מאז שהרב כתב את הדברים הללו עברו כמאה שנים, וברוך ד', ארץ ישראל הולכת ומתקדמת, הולכת ונבנית. נוסף לכך, הרבה יותר אנשים שומרים שמיטה בשלמותה ממה שהיה בעבר, וגם האחרים שומרים על דיני השמיטה על פי ההיתרים, עוד יש ששומרים על קדושת השמיטה באכילת הפירות בקדושה, ויש ששומרים בפרטים מפרטים שונים, וכך הולכת, מופיעה ומתחזקת מצוות השמיטה בארץ ישראל.