ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
וּנְבָאֵר עַתָּה עַנְפֵי הָאַהֲבָה, הֵם הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁזָּכַרְתִּי, הַדְּבֵקוּת, הַשִּׂמְחָה וְהַקִּנְאָה.
הַדְּבֵקוּת הוּא, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם מִתְדַּבֵּק כָּל כָּךְ בִּשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁכְּבָר יָסוּר מִלִּפְנוֹת וְהַשְׁגִּיחַ אֶל שׁוּם דָּבָר זוּלָתוֹ.
וְהוּא מַה שֶׁבָּא עָלָיו הַמָּשָׁל בְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה (משלי ה, יט), "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד". וּבַגְּמָרָא אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עירובין נד ע"ב), "אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּשּׁוּק הַתַּחְתּוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי וּסְדִינוֹ* מוּטָל בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי".
וְהִנֵּה תַּכְלִית הַמִּדָּה הַזֹּאת הוּא, לִהְיוֹת הָאָדָם מִתְדַּבֵּק כָּךְ אֶל בּוֹרְאוֹ בְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, אָמְנָם לְפָחוֹת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, אִם אוֹהֵב הוּא אֶת בּוֹרְאוֹ וַדַּאי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הַדְּבֵקוּת הַזֶּה. וּבַירוּשַׁלְמִי אָמְרוּ (ברכות ה ע"א) "רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא הָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, וּבָא חֲבַרְבָּר* וְהִכִּישׁוֹ, וְלֹא הִפְסִיק תְּפִלָּתוֹ, וְהָלְכוּ וּמָצְאוּ אוֹתוֹ חֲבַרְבָּר מֵת מוּטָל עַל פִּי חוֹרוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי, וְלֹא הִרְגַּשְׁתָּ? וְאָמַר לָהֶם, יָבוֹא עָלַי!* מִתּוֹךְ שֶׁהָיָה לִבִּי מְכַוֵּן בַּתְּפִלָּה לֹא הִרְגַּשְׁתִּי".
וְעַל הַדְּבֵקוּת הֻזְהַרְנוּ בַתּוֹרָה פְּעָמִים רַבּוֹת (דברים ל, כ), "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ' וּלְדָבְקָה בוֹ", (שם י, כ), "וּבוֹ תִדְבָּק", (שם יג, ה), "וּבוֹ תִדְבָּקוּן", וְדָוִד אָמַר (תהלים סג, ט), "דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ", וְעִנְיַן כָּל אֵלֶּה הַפְּסוּקִים אֶחָד, שֶׁהוּא הַדְּבֵקוּת שֶׁהָאָדָם מִתְדַּבֵּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפָּרֵד וְלָזוּז מִמֶּנּוּ.
וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה פ, ז), "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, בְּשָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת שֶׁל חִבָּה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאָנוּ לְמֵדִים אוֹתוֹ מִפָּרָשָׁתוֹ שֶׁל שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר בִּדְבִיקָה, בַּחֲשִׁיקָה, וּבַחֲפִיצָה". וְהֵם מַמָּשׁ עַנְפֵי הָאַהֲבָה הָעִקָּרִיִּים, וְהַיְנוּ הַתְּשׁוּקָה שֶׁזָּכַרְתִּי, וְהַדְּבֵקוּת וְהַנַּחַת וְהָעֹנֶג הַנִּמְצָא בְּעֵסֶק עִנְיָנָיו שֶׁל הַנֶּאֱהָב.
ענף ב': השמחה בעבודת ה'
הַשֵּׁנִי הוּא הַשִּׂמְחָה, וְהוּא עִקָּר גָּדוֹל בָּעֲבוֹדָה, וְהוּא מַה שֶּׁדָּוִד מַזְהִיר וְאוֹמֵר (תהלים ק, ב), "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה", וְאוֹמֵר (שם סח, ד), "וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה", וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת ל ע"ב), "אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה". וְעַל הַפָּסוּק שֶׁזָּכַרְנוּ לְמַעְלָה "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה", אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (עיין ילקוט שמעוני תהלים רמז תתנד), "אָמַר רַבִּי אֵיְבוּ, כְּשֶׁתִּהְיֶה עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל יְהֵא לִבְּךָ שָׂמֵחַ עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל לֵאלֹהִים שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בּוֹ", כִּי זֹאת הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִתִּית, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם עָלֵז עַל שֶׁהוּא זוֹכֶה לַעֲבֹד לִפְנֵי אָדוֹן יִתְבָּרַךְ שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ, וְלַעֲסֹק בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְווֹתָיו שֶׁהֵם הַשְּׁלֵמוּת הָאֲמִתִּי וְהַיְקָר הַנִּצְחִי. וְאָמַר שְׁלֹמֹה בִּמְשַׁל הַחָכְמָה (שיר השירים א, ד), "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ", כִּי כָל מַה שֶּׁזּוֹכֶה הָאָדָם לִכָּנֵס יוֹתֵר לִפְנִים בְּחַדְרֵי יְדִיעַת גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, יוֹתֵר תִּגְדַּל בּוֹ הַשִּׂמְחָה וְיִהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ בְּקִרְבּוֹ, וְאוֹמֵר (תהלים קמט, ב), "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו, בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם".
וְדָוִד, שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ אֶל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת שִׁעוּר גָּדוֹל, אָמַר (שם קד, לד), "יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי, אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'". וְאָמַר (שם מג, ד), "וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי, וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר אֱלֹהִים אֱלֹהָי". וְאָמַר (שם עא, כג), "תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ, וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ", וְהַיְנוּ, כִּי כָּל כָּךְ הָיְתָה מִתְגַּבֶּרֶת בְּקִרְבּוֹ הַשִּׂמְחָה, שֶׁכְּבָר הַשְּׂפָתַיִם הָיוּ מִתְנַעְנְעוֹת מֵאֲלֵיהֶם, וּמְרַנְּנוֹת בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בִּתְהִלּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, וְכָל זֶה מִגֹּדֶל הִתְלַהֲטוּת נַפְשׁוֹ שֶׁהָיְתָה מִתְלַהֶטֶת בְּשִׂמְחָתָהּ לְפָנָיו, הוּא מַה שֶּׁסִּיֵּם, "וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ". וּמָצִינוּ שֶׁנִּתְרָעֵם הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁחִסְּרוּ תְּנַאי זֶה בַּעֲבוֹדָתָם, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, מז), "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב".
וְדָוִד, לְפִי שֶׁרָאָה אֶת יִשְׂרָאֵל בְּעֵת הִתְנַדְּבָם עַל בִּנְיַן הַבַּיִת, שֶׁכְּבָר הִגִּיעוּ לַמַּעֲלָה הַזֹּאת, הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם שֶׁתִּתְקַיֵּם הַמִּדָּה הַטּוֹבָה בָהֶם וְלֹא תָסוּר, הוּא מַה שֶּׁאָמַר (דברי הימים א' כט, יז-יח), "וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה, רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ, שָׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ".
___________________________________
וּסְדִינוֹ – בגדו העליון נשכח בשוק העליון מרוב דבקותו בתורה. חֲבַרְבָּר – בעל חיים ארסי. יָבוֹא עָלַי – לשון שבועה, תבוא עליי קללה אם הרגשתי בדבר.
ביאורים
אנו ממשיכים לעסוק בלימוד אופן עבודת ה' של החסיד. בימים האחרונים למדנו כיצד יראת ה' ניכרת במעשי החסיד. היום אנו נפגשים עם הערך השני שאותו מדגיש החסיד– עשיית המצוות באהבה. אהבת ה' ניכרת בדרך חייו של החסיד בשלושה אופנים: הדביקות, השמחה והקנאות (קנאה).
החסיד עובד את הקב"ה בדביקות . כשהוא מתפלל, לומד תורה או מקיים מצוות הוא שקוע כולו באותו מעשה ושוכח את צרכיו החומריים.
גם לנו יש רגעים של דביקות עליונה, תפילת נעילה היא אחד מרגעים אלו. היא מתקיימת ביום הכיפורים לקראת סוף הצום, אחרי יום שלם ללא אכילה ושתייה, יום שכולו גדוש תפילות. אך למרות הקושי הגדול, כשמגיעים ל'אבינו מלכינו' ולאמירת 'שמע ישראל' אנו מצליחים לכמה דקות להתרומם לדביקות עליונה. פתאום הרעב וכאב הראש נשכחים ובמקומם נכנסות כוונות עליונות של ייחוד ה', ובקשת רחמים על עמינו.
גדלותו של החסיד שהוא מצליח לחוות דביקות בכל חלקי עבודת ה'.
יסוד נוסף שנשקף מתוך מעשי החסיד הוא השמחה בעבודת ה'. השמחה של החסיד לא מגיעה מתוך מעשים חיצוניים שגורמים לאדם שמחה כמו ריקוד או שירה, אלא באה מתוך שלימות פנימית – שמחה של מצוה. החסיד מכיר בערך עבודת ה', ועל כן חש שלימות כשהוא מגשים את יעדיו.
העצבות משביתה את האדם ומדוממת את כוחותיו, לעומתה השמחה נותנת לאדם כוחות חיים, שאיפות וחזונות גדולים. החסיד מצליח לאסוף את כל הכוחות האלו ולנצל אותם לייעודו הגדול – עבודת ה' באהבה.
הרחבות
•שמחה יתרה בכל מצוה
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב. הרמב"ם לומד מפסוק זה שעבודת ה' צריכה להיות בשמחה: "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר [דברים כח, מז] 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב' הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות" [הלכות יום טוב ו, כ]. הרמב"ם מדגיש שהשמחה היא איזון דק ועדין מאוד בין רצינות ורציונאליות המבוטאות בעבודת ה' היומיומית לבין השחוק וקלות הראש. אסור שעבודת ה' תהיה שכלית בלבד בלא רגש, ומאידך אסור שתהיה רק מתוך קלות ראש וליצנות, אלא מתוך שמחה של מצוה.
על מעלתה של העבודה בשמחה כותב הרמב"ם כדברי הרמח"ל: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצווה בהן – עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב" [הלכות לולב ח, טו]. מאידך לגבי הימים הנוראים כותב הרמב"ם: "שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתרה" [הלכות חנוכה ג, ו], אם-כן הופעת השמחה צריכה להתאים למצבים השונים שבהם ניצב האדם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
