^ 1. במס' סופרים ה, יט, מובא שהאבלים אומרים קדיש. ובאור זרוע ח"ב סו"ס נ, מובא מעשה במת אחד שנתייסר מאוד בעקבות חטאיו שעשה בעודו חי, וראהו ר' עקיבא, ורצה להצילו מיסוריו, וברר שיש לו בן, והיה הבן עם הארץ גמור, וטרח הרבה ללמדו עד שיכל לומר עליו קדיש. ואחר זאת נתגלה אותו המת לר' עקיבא, ואמר לו: רבי, תנוח דעתך בגן עדן כשם שהנחת את דעתי והצלתני מדינה של גהינם. הרי שהקדיש מועיל לרשעים. וכ"כ בחת"ס אה"ע סו"ס סט, שהמאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעוה"ב, ע"י תפילה אפשר להצילו מדינה של גהינם, וכפי שהתפלל דוד על אבשלום בנו. והרחיב בזה ביבי"א ח"ו, יו"ד לו. ולהבדיל, כתב בשו"ת מהרי"ל צו, שגם על צדיקים אומרים קדיש.
מי שנצרך לומר קדיש ואיחר לתפילה, וכשהציבור הגיע לסיום שיר של יום הוא באמצע פסוד"ז, ואח"כ לא תהיה לו הזדמנות לומר קדיש יתום, יכול להפסיק לומר קדיש. אבל לקדיש דרבנן לא יפסיק (שו"ת מהרש"ג א, מח, יבי"א ח"ז י).
^ 2. בבאו"ה סי' קלב, כתב שבכל יום שאין אומרים "למנצח" האבלים אינם יורדים לפני התיבה, ושורשו במהרי"ל כב. לעומת זאת כתב המ"ב בסי' תקפא, ז, שבר"ח אפשר שהאבל יתפלל שחרית מנחה וערבית, אבל להלל ומוסף ירד אחר לפני התיבה. ולעומת זאת כתב לגבי חנוכה בסי' תרפג, א, שלא יתפלל שחרית. ויש שנוהגים שאפילו בט"ו באב וט"ו בשבט ופורים קטן ול"ג בעומר אין האבלים יורדים לפני התיבה. אבל המנהג הרווח כפי שכתבתי למעלה. ועיין בפס"ת קלב, לא.
^ 3. ואף שלעניין אבלות, מונים מיום הקבורה לשבעה, לשלושים ולשנים עשר חודש, מ"מ היורצייט הוא ביום המיתה. ויש נוהגים בשנה הראשונה לעשות היורצייט ביום הקבורה, אבל המנהג העיקרי לעורכו גם בשנה הראשונה ביום המיתה, כמובא בפני ברוך לט, לה, וילקוט יוסף ח"ז כב, ג. בשנה מעוברת, לדעת השו"ע (או"ח תקסח, ז) היורצייט באדר ב', ולרמ"א באדר א'. וכשנפטר בא' דר"ח אדר ב', שהוא ל' באדר א', בשנה שאינה מעוברת היורצייט בא' דר"ח אדר, שהוא ל' שבט (מ"ב תקסח, מב, ועיין פני ברוך לט, לו-לז). לשאר הלכות אמירת קדיש עיין בפני ברוך לד; ילקוט יוסף ח"ז כג.
^ 4. גם כשיש לנפטר בת, ישכרו גבר שיאמר אחר הנפטר קדיש. ואמנם במשך הדורות היו מקומות שבעת שהנפטר השאיר אחריו בת בלבד, היא אמרה אחריו קדיש, בביתה או בחדר הסמוך לביהכ"נ. והיו שהורו שאם הבת קטנה מגיל י"ב שתאמר קדיש בביהכ"נ. אבל המנהג שהתקבל שאינן אומרות קדיש. וכתב בשו"ת חוות יאיר רכב, שיש למחות בידן שלא לומר קדיש, כדי שלא להחליש את כח המנהגים. וכ"כ בילקוט יוסף ח"ז כג, יא, ובפני ברוך לד, כ, ובפס"ת קלב, לג.