בל"ג בעומר נוהרים המוני בית ישראל למירון. הכמויות בלתי נתפסות, וככל הנראה אין אירוע יהודי ענק בעולם כולו, כמו העלייה לקברו של רבי שמעון בל"ג בעומר.
מהו כוח המשיכה של רבי שמעון בר יוחאי? איך הוא זכה להיות התנא היחיד שעם ישראל כולו חוגג את יום ההילולא שלו?
רשב"י, מסבירה החסידות, הוא "הרבי" בה"א הידיעה, של עם ישראל. ראשו בשמים ממעל, הגבוה מכולם - ארי שבחבורה. הוא מעיד על עצמו שהוא הצדיק הגדול של הדור ("ראיתי בני עליה והן מועטין" וכו'), ושכל הימצאותו כאן בעולם היא 'סימן' ואות על אלוקות וקדושה ("אנא סימנא בעלמא"); ובאותה מידה הוא גם היחיד שמסוגל לרדת למטה לכל יהודי, לרוממו, לחזקו ולעודדו -"יכולני לפטור את כל העולם מן הדין" .
רק הגבוה ביותר יכול לרדת
בדרך כלל לצדיק קשה לרדת למטה, וגם אם יצליח לרדת הוא לא באמת יהיה למטה. אבל הגבוה ביותר כן יורד! כלל גדול אומרת החסידות: "כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר", ובירידתו הוא מעלה את התחתונים ומרוממם.
תופעה זו בולטת הן במעשיו של רשב"י והן בתורתו. במעשיו - רשב"י היה פרוש לחלוטין מהעולם הזה, ישב שלוש עשרה שנים במערה וחי על חרובים ומים, כאשר החול משמש לו לבגד. שם הוא התעלה בהשגת סודות התורה והגיע למעלות עליונות, שלא השיג אדם עד אליו.
היינו מתארים לעצמנו שהעולם הזה בכלל לא יעסיק אותו, אבל לאחר השנה הנוספת והאחרונה במערה הוא יורד אל העם ומברר אם יש משהו שניתן לתקן לטובת האנשים... "איכא מלתא דבעי לתיקוני?" בנו, רבי אלעזר, לא יכול להכיל את מעשי בני האדם, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, וכל מקום שהוא רואה מיד נשרף, אבל אביו, רשב"י, הולך אחריו ומחיה ומרפא.
כל יהודי "תורתו אומנתו"
הנה דוגמה מופלאה לענין זה בתורתו של רשב"י: מצד אחד רשב"י הוא הדוגמה הבולטת ביותר ל"תורתו אומנתו", הוא זה שאומר שאדם צריך ללמוד יומם ולילה ממש, וחולק על רבי ישמעאל שמתיר לאדם לעסוק בפרנסה. והגמרא אומרת שהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. זה לא אנושי.
מצד שני רשב"י נראה הכי מקל בעניין לימוד התורה! הוא אומר שמי שאינו יכול ללמוד יומם ולילה, ואף לא יותר מקריאת שמע ערבית ושחרית, בזה עצמו מקיים הוא את מצוות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה"! רשב"י אינו רק 'מלמד זכות' ואומר, שלמרות שהיהודי אינו מקיים את "והגית בו יומם ולילה", אז הפרק שביום ובלילה הוא לפחות 'זכר לדבר' וכדומה, ו'אונס רחמנא פטריה'; רשב"י קובע שאם זו המסוגלות של האיש ללמוד, אז בזה מתקיים אצלו בפועל "והגית בו יומם ולילה"! גם בפרק אחד בבוקר ובערב יהודי מסוגל לתפוס בנצחיות ובבלי גבול של התורה. רשב"י מרומם כל יהודי, כך שבכל מצב יוכל להיות מחובר למקום הכי גבוה.
האוהל השמח
כשביקר בארץ ישראל רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, אמר: "מירון זה אוהל שמח, כאשר באים למירון מתחזקים. רשב"י הוא רבי שמח..."
בגלל שרשב"י יורד לכל אחד ומרוממו, לכן באים אליו לא רק להתפלל ולבקש רחמים אלא גם... לרקוד! רבבות יהודים מרגישים אצל רשב"י שמחה מיוחדת ובה גם פורקן לבעיותיהם. חסידים פירשו את דברי הגמרא "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", שבשעה של דוחק וצער ניתן להיסמך עליו, להתרומם ולשמוח.
על פי אוצר לקוטי שיחות, לג בעומר א'
מהו כוח המשיכה של רבי שמעון בר יוחאי? איך הוא זכה להיות התנא היחיד שעם ישראל כולו חוגג את יום ההילולא שלו?
רשב"י, מסבירה החסידות, הוא "הרבי" בה"א הידיעה, של עם ישראל. ראשו בשמים ממעל, הגבוה מכולם - ארי שבחבורה. הוא מעיד על עצמו שהוא הצדיק הגדול של הדור ("ראיתי בני עליה והן מועטין" וכו'), ושכל הימצאותו כאן בעולם היא 'סימן' ואות על אלוקות וקדושה ("אנא סימנא בעלמא"); ובאותה מידה הוא גם היחיד שמסוגל לרדת למטה לכל יהודי, לרוממו, לחזקו ולעודדו -"יכולני לפטור את כל העולם מן הדין" .
רק הגבוה ביותר יכול לרדת
בדרך כלל לצדיק קשה לרדת למטה, וגם אם יצליח לרדת הוא לא באמת יהיה למטה. אבל הגבוה ביותר כן יורד! כלל גדול אומרת החסידות: "כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר", ובירידתו הוא מעלה את התחתונים ומרוממם.
תופעה זו בולטת הן במעשיו של רשב"י והן בתורתו. במעשיו - רשב"י היה פרוש לחלוטין מהעולם הזה, ישב שלוש עשרה שנים במערה וחי על חרובים ומים, כאשר החול משמש לו לבגד. שם הוא התעלה בהשגת סודות התורה והגיע למעלות עליונות, שלא השיג אדם עד אליו.
היינו מתארים לעצמנו שהעולם הזה בכלל לא יעסיק אותו, אבל לאחר השנה הנוספת והאחרונה במערה הוא יורד אל העם ומברר אם יש משהו שניתן לתקן לטובת האנשים... "איכא מלתא דבעי לתיקוני?" בנו, רבי אלעזר, לא יכול להכיל את מעשי בני האדם, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, וכל מקום שהוא רואה מיד נשרף, אבל אביו, רשב"י, הולך אחריו ומחיה ומרפא.
כל יהודי "תורתו אומנתו"
הנה דוגמה מופלאה לענין זה בתורתו של רשב"י: מצד אחד רשב"י הוא הדוגמה הבולטת ביותר ל"תורתו אומנתו", הוא זה שאומר שאדם צריך ללמוד יומם ולילה ממש, וחולק על רבי ישמעאל שמתיר לאדם לעסוק בפרנסה. והגמרא אומרת שהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. זה לא אנושי.
מצד שני רשב"י נראה הכי מקל בעניין לימוד התורה! הוא אומר שמי שאינו יכול ללמוד יומם ולילה, ואף לא יותר מקריאת שמע ערבית ושחרית, בזה עצמו מקיים הוא את מצוות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה"! רשב"י אינו רק 'מלמד זכות' ואומר, שלמרות שהיהודי אינו מקיים את "והגית בו יומם ולילה", אז הפרק שביום ובלילה הוא לפחות 'זכר לדבר' וכדומה, ו'אונס רחמנא פטריה'; רשב"י קובע שאם זו המסוגלות של האיש ללמוד, אז בזה מתקיים אצלו בפועל "והגית בו יומם ולילה"! גם בפרק אחד בבוקר ובערב יהודי מסוגל לתפוס בנצחיות ובבלי גבול של התורה. רשב"י מרומם כל יהודי, כך שבכל מצב יוכל להיות מחובר למקום הכי גבוה.
האוהל השמח
כשביקר בארץ ישראל רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, אמר: "מירון זה אוהל שמח, כאשר באים למירון מתחזקים. רשב"י הוא רבי שמח..."
בגלל שרשב"י יורד לכל אחד ומרוממו, לכן באים אליו לא רק להתפלל ולבקש רחמים אלא גם... לרקוד! רבבות יהודים מרגישים אצל רשב"י שמחה מיוחדת ובה גם פורקן לבעיותיהם. חסידים פירשו את דברי הגמרא "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", שבשעה של דוחק וצער ניתן להיסמך עליו, להתרומם ולשמוח.
על פי אוצר לקוטי שיחות, לג בעומר א'
