מכתב אישי להורים שכולים

היום יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. אקרא לפניכם מכתב שכתבתי להורים שכולים מקיבוץ זיקים, שבנם נפל במלחמת יום-הכיפורים. המכתב נכתב לאחר הלוויה שבה מלאתי תפקיד כרב צבאי:

כ"ז במנחם-אב ה'תשל"ד
למשה ולרות שלום.
יודע אני כי לא אצליח להביע במילים את המחשבות ואת הרגשות שבתוכי פנימה, על-כן אנא קיראו גם את מה שמעבר למילים.
היום השתתפתי בהלוויתו של בנכם נמרוד, זכרונו לברכה. הגעתי ללוויה בתפקיד. השתתפתי בלוויה כאדם יהודי, כאח לגורל בכאב ובצער על בן שנפל למען העם שגם אני חלק ממנו. בתום הלוויה רציתי לבוא אתכם לחדרכם ולשבת יחד, אולי אבטא בכך את האחדות, את השותפות אתכם בצערכם, באבלכם. לא רציתי לומר דברים בבואי אליכם, רק לשתוק... רק לשמוע, לדעת מי היה הבן הזה שנלחם ונפל למען כולנו.
ותחושה מיוחדת בלתי-מוכרת התחוללה בי בשעת הלוויה: מתוך האבל, הצער, חשתי שמתמלא אני בהרגשה פנימית של קירבה, של שייכות, ואיני מעז להשתמש בביטוי, אבל נדמה לי שהוא נכון - של אהבה, משה ורות הכואבים.
לא באתי איתכם לחדרכם, כי היה מי שיעץ לי - אל תלך! אתה לא רצוי פה! אתה רב צבאי, אתה רק תכביד! מובן כי להכביד לא רציתי, רציתי רק להקל, על-כן לא באתי. אך דעו כי אתכם אני, אנחנו, כל בית ישראל, המביטים בכאב ובגאון על היוצאים בראש המחנה, להגן ולהשיב אויב אחור.
למרות ההבדלים העצומים בינינו בהשקפה ובדרך החיים, - אתם בני משק זיקים, ואני חניך ישיבת "מרכז-הרב" בירושלים, ובלי לנסות להתעלם ולהסתיר את ההבדלים, - נראה לי, וכך חונכתי, שהמשותף בינינו רב על המפריד, רב לאין ערוך. המשותף הוא בעצם היותנו כולנו בני העם היהודי, ועוד...
למשה ורות התחזקו, התעודדו! שלכם באמת, זלמן.

וד' ינחם את כל המשפחות השכולות ואת כל משפחת בית ישראל בנחמת ציון וירושלים.