^ 1.. רעיון זה רמוז בכך שנצטוונו להתחיל לספור "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה" (ויקרא כג, טו). העומר הינו קרבן יחודי שנעשה משעורים שהם מאכל בהמה, ויש בכך ביטוי לצד החומרי הלאומי של ישראל. שכל זמן שעוד לא הגענו למתן תורה ודעת אלקים, הרי אנו בבחינת בהמה שאין לה דעת. וכשנגמור לספור חמישים יום, נזכה למתן תורה ולמדרגה רוחנית גבוהה, ונזכה ל"וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" (שם טז). וכן המצה היא לחם עוני, ואמרו בזוהר שהיא לחם של אמונה, היינו האמונה הטבעית. ובחג השבועות המנחה החדשה היא לחם מחיטים וחמץ, מפותח ועשיר, הרומז לגילוי האלוקות בכל תחומי העולם הזה. בפסח הגילוי של האמונה הטבעית נעשה תוך צמצום של איסור החמץ, ובחג השבועות בהתרחבות. (ועי' באורות ישראל ח, א).
אפשר אולי לומר שזה יסוד המחלוקת האם מצוות הספירה כיום מדאורייתא או מדרבנן (להלן הלכה ד). אם מגמת הספירה להתעלות מאמונה פשוטה לאמונה מושכלת שעל ידי לימוד התורה, אזי גם היום היא מדאורייתא. ואם ההתעלות היא מגילוי אמונה בצמצום ופרישות המתבטא באיסור חמץ (עי' פנה"ל פסח א, ה-ו) למדרגה של אמונה המתגלה בכל תחומי החיים, בעוה"ז על כל הנאותיו, אזי הדבר תלוי בבית המקדש, שמחבר שמים וארץ. ולכן כל זמן שאין מקריבים את העומר שמבטא את הכוחות החומריים, וממנו אפשר להתעלות עד הקרבת שתי הלחם, אי אפשר לגלות את האמונה בכל תחומי החיים בשלימות, ולכן הספירה מדרבנן בלבד.
^ 2.. כתבו הראשונים אסמכתא לזה, מדכתיב: "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה", אל תקרי בקמה אלא בקומה. כתב בספר האשכול (הל' פסח קנט, א), שאין מברכים ' שהחיינו ' על הספירה, משום שהיא לקראת חג השבועות, וברכת 'שהחיינו' של חג השבועות חלה גם על הספירה. ומהרי"ל כתב, מפני שהספירה מכשירי מצווה, ונשלמת בחג השבועות. וכטעמים אלו כתבו הרדב"ז ד, רנו, מהרש"ם א, ריג, ורב פעלים ג, או"ח לב. והוסיף מהרי"ל, שיש חשש שישכח לספור יום אחד ויפסיד את הספירה, ואיך יברך בהתחלה 'שהחיינו'. ובכלבו סי' קמה, באר, מפני שהמצווה כיום מדרבנן. ובשו"ת הרשב"א א, קכו, מפני שאין בה הנאה, שהלולב ניטל לשמחה, והשופר לזיכרון, והספירה רק הכנה, ועוד שהיא כיום זיכרון לאבלות החורבן, וכ"כ רבנו ירוחם בשם הרז"ה.
^ 3.. בהשלמת כל שבוע חייבים להזכיר את חשבון הימים והשבועות, כגון: "היום שבעה ימים שהם שבוע אחד". אבל באמצע, כגון ביום השמיני, לדעת הרז"ה ועוד ראשונים, צריך לספור רק את הימים ולומר "היום שמונה ימים". ולדעת רבי אפרים, צריכים לספור רק את השבועות ולומר "היום שבוע אחד ויום אחד". ולדעת רי"ף, רמב"ם ורא"ש, מונים בכל יום את שני החשבונות. וכך נוהגים, וכפי שכתב בשו"ע תפט, א. ←
בדיעבד, אם בהשלמת שבוע שכח לספור ימים - לא יצא, וצריך לחזור ולספור בברכה. ואם שכח לתקן באותו יום, מכאן ואילך יספור בלא ברכה. ואם בהשלמת שבוע שכח למנות שבועות - י"א שיצא בדיעבד וי"א שלא יצא. ובאמצע שבוע, כגון ביום השמיני, אם אמר רק "היום שמונה ימים" - יצא בדיעבד. ואם אמר רק "היום שבוע ויום אחד", יש אומרים שיצא. ובשלושת המקרים הללו, יחזור ויספור כראוי בלא ברכה. ואם שכח ולא תיקן עצמו בכל אותו היום, יספור למחרת עם ברכה (עפ"י מ"ב תפט, ז, שעה"צ ט, יט, ולהלן הלכה ח).
^ 4.. לדעת רמב"ם ור"ן, משמע שכל הלילה ראוי לספירה בשווה. אמנם לגבי כל המצוות אמרו זריזים מקדימים. ולדעת תוס' ורא"ש, עדיף לספור בתחילת הלילה, שכך הספירה יותר תמימה. למעשה פסק בשו"ע תפט, א, שיש להקדים את הספירה לתחילת הלילה, וכ"כ במ"ב ב, וכה"ח יב. אבל קודם מתפללים ערבית, משום שק"ש ותפילה תדירות יותר (חק יעקב). ובמור וקציעה סובר, שיש להקדים את הספירה, מפני שזמנה מיד בתחילת הלילה, מה שאין כן ק"ש ותפילה שלכתחילה אפשר לאחרן בחצי שעה. אולם למעשה, סופרים אחר תפילת ערבית (באו"ה תפט, א), מפני שאין חיוב לספור בתחילת הלילה אלא הידור, שכל שספר בלילה כבר יש בידו תמימות, ולכן מקדימים את ק"ש ותפילה שהן תדירות.
כדי שלא לאחר את הספירה, רבים כתבו לספור מיד אחר קדיש 'תתקבל' שבו מסיימים את סדר תפילת עמידה, ולפני 'עלינו לשבח', שהוא תפילה נוספת. וכ"כ במ"ב תפט, ב, וכ"כ בנהר מצרים, וכך מנהג רוב ישראל, וביניהם כל יוצאי אשכנז, ורבים מיוצאי צפון אפריקה. אמנם רבים ממתפללי נוסח ספרדי נוהגים לספור אחר 'עלינו לשבח', כדי לסיים תחילה את כל מה שרגילים לומר בתפילת ערבית.
^ 5.. כאשר הוא רגיל להתפלל אח"כ במניין, יש חשש שלפעמים ישכח לספור ביחיד, וכשהציבור יספור יחשוב שכבר ספר, ויפסיד את הספירה. וכן יש חשש שמא ישכח שספר ויבוא לספור שוב, ויברך ברכה לבטלה. ועוד שיש מעלה לספירה במניין כפי שכתב השל"ה.
לעניין אכילה לפני הספירה אין צורך להאריך, מפני שממילא יש איסור לאכול לפני התפילה, וכאשר יש היתר לאכול לפני התפילה מפני שיש דבר שיזכיר לו, כמבואר בפניני הלכה תפילה כה, ט, ממילא יש היתר גם לעניין ספירת העומר.
^ 6.. להרחבת הסוגיה: לדעת בה"ג, השוכח לספור יום אחד הפסיד את המצווה, כי אין כאן תמימות. ולדעת רב סעדיה גאון, אם שכח לספור ביום הראשון הפסיד את המצווה, אבל אם שכח לספור בימים אחרים יכול להמשיך לספור בברכה. והתוס' במנחות סו, א, כתבו על דעת בה"ג שהיא תמוהה, אלא כל יום מצווה בפני עצמה. וכן דעת ר"י, רא"ש, ריטב"א ועוד. וכתב הטור שכן דעת רב האי גאון. עוד כתב רי"ץ גיאות בשם רב האי גאון, שהשוכח לספור יום אחד, יספור למחרת את ספירת היום ואח"כ יוסיף ואתמול היה כך וכך, ובזה ישלים את מה שהחסיר. למעשה, חוששים לדעת בה"ג, ולכן השוכח לספור יום אחד ממשיך לספור בלי ברכה, וכ"כ בשו"ע תפט, ח, וכך דעת רוב האחרונים. אמנם יש מהאחרונים שהורו למעשה עפ"י דעת רוב הגאונים והראשונים, שהשוכח לספור יכול להמשיך לספור בברכה, וכ"כ בשערים המצוינים בהלכה קכ, ז.
ויש לשאול לפי שיטת בה"ג, מדוע מברכים על כל יום. אלא שמוכרחים לומר שגם לבה"ג בכל יום יש מצווה נפרדת, אלא שאם שכח יום, פגע בתמימות הספירה, ואינו יכול להמשיך לספור. ומי שיודע שביום אחד מהספירה יהיה אנוס ולא יוכל לספור, לדעת החיד"א (עבודת הקודש סי' ז, ריז), כבר מתחילה לא יברך, משום שלבה"ג נמצא שכל ברכותיו הראשונות לבטלה. אבל לדעת רוה"פ, יספור עד אותו יום בברכה, מפני שגם לדעת בה"ג (שרוב דרוב הראשונים חלקו עליו) המדלג יום אחד, אין ברכותיו שברך לפני כן לבטלה (קנאת סופרים, רב פעלים או"ח ג, לב). ואין זה דומה לספירת זבה, שבאר התוס' (כתובות עב, א) שאין מברכים עליה, כי אם תסתור ספירתה הכל מתבטל, אבל בספירת העומר, גם אם שכח לספור, הספירה הרי נמשכת, וביום החמישים יגיע חג השבועות. ולכן כל מה שספר ברצף, ספר וברך כראוי. ורק אחר שדילג יום, כיוון שמכאן ואילך הוא עצמו כבר לא יספור ברצף, לדעת בה"ג ספירתו אינה תמימה.
מי ששכח לספור יום אחד, והיה צריך להיות ש"ץ (למשל מפני יורצייט), למרות אי הנעימות, יבקש ממישהו אחר לברך ולספור. ויש אומרים שכדי למנוע בושה מותר לו לסמוך על רוה"פ הסוברים שגם מי ששכח לספור חייב בספירה, ויכול לברך ולהוציא אחרים בברכתו.
^ 7.. כתב בתרומת הדשן א, לז, שאע"פ שנהגו כבה"ג, זה כאשר בוודאי שכח לספור, אבל כשיש ספק, נוהגים כדעת רוב הפוסקים. והוסיף טעם, שיש סוברים שספירת העומר דאורייתא, ואם כן בספק חייב להחמיר ולהמשיך לספור, וממילא לברך. (והוסיף תה"ד עוד סברה, שברכה לבטלה אסורה מדרבנן. אמנם גם השו"ע תפט, ח, פסק כתה"ד למרות שבסי' רטו, ד, נטה לדעה שברכה לבטלה אסורה מדאורייתא).
לדעת רוב הפוסקים, אפילו אם נזכר בבין השמשות וספר, בימים הבאים יוכל לספור בברכה, ואף שבביה"ש יש ספק כפול אם יצא, שי"א שאין יוצאים בספירה שביום, ואפילו אם נאמר שיוצאים ביום, הרי ביה"ש הוא ספק יום ספק לילה הבא. מ"מ כיוון שאין וודאות שלא קיים את הספירה, יוכל לסמוך על דעת רוה"פ הסוברים שמצוות כל יום בפני עצמה, וימשיך לספור בברכה. (ועוד שביה"ש לפי מנהגנו, הוא יום גמור לשיטת ר"ת, וכ"כ בשו"ע או"ח רסא, ב, ואף שאין נוהגים כמותו, יש לצרפו לספק לקולא). ואמנם יש מחמירים למעשה, וכ"כ בכה"ח תפט, פג. אבל כאמור לרוה"פ ימשיך לספור אח"כ בברכה, וכ"כ בשואל ומשיב, וביבי"א ח"ד או"ח מג.
^ 8.. בברכי יוסף כתב, שאחר שנעשה בר מצווה לא יוכל להמשיך לספור בברכה. וכ"כ חידושי הרי"ם ועוד, וכ"כ ביבי"א ג, כח. אולם לדעת רוב הפוסקים, יוכל להמשיך לספור בברכה, וביניהם שו"ת כת"ס צט, ערוה"ש תפט, טו, כה"ח צד, הר צבי ח"ב עו, אור לציון א, צה. וכך המנהג הרווח. כמה טעמים לכך: הואיל והיה חייב לפני כן מדין חינוך, מועיל מה שספר לאחר מכן. ועוד, שגם אח"כ יהיה חייב לכל הפחות מדין חינוך. ועוד, שהואיל ועבר גיל שתים עשרה הרי הוא מופלא הסמוך לאיש שנדריו חלים מהתורה, וכיוון שנהג לספור, הרי זה כקבלת נדר, וממילא חיובו דאורייתא. ואף מצד התמימות, כיוון שבפועל ספר, מדוע לא יחשב לו כתמימות אף שלא היה באותה מדרגה של חיוב. ואף אם יש ספק האם נחשב לו מה שספר כקטן, כבר למדנו, שבכל ספק, ממשיכים לספור בברכה.