^ 1.וזו לשונו: "אם שתק להתראתו פטור ואפילו הרכין בראשו לומר יודע אני שכן ולא עוד אלא אפילו קבל עליו התראה והוא שיאמר בפירוש יודע אני שכך הוא עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר יודע אני שכך הוא ועל מנת כן אני עושה ומ"מ דוקא שלא להמיתו במיתת בית דין הראויה לו אלא בדרכים אלו שיש לחוש שאם שתק לא הבין בהתראה ואפילו קבל שמא סבור הוא שדרך הוכחה הוא אומר כן".
^ 2.לכאורה יש מקום לבאר את התוס' בדרך שלישית, שלא כרש"ש ולא כתוס' יום טוב, ולבאר כדרכו של הרש"ש שטעם חכמים שצריך התראה גם בחבר הוא משום הדין שצריך להתיר עצמו למיתה, וזהו דין בפני עצמו ולא נועד לחלק מההבחנה. וטעמו הוא שכאשר אדם מתיר עצמו למיתה ואומר בפירוש שלמרות שיודע שיתחייב מיתה אעפ"כ הוא עובר, יש בכך פשע יותר חמור משום שמלבד עצם העוון שעושה מתוך תאוותו יש כאן גם מרידה. אם זהו הטעם נוכל להבין ולבאר את דברי הגמרא שההתראה אינה עניין לכרת (ולביאור התוס' לא מדובר על עצם ההתראה שאינו זקוק למקור אלא על הצורך שיתיר עצמו למיתה), שדווקא במיתת בית דין אנו מצריכים רמת מרידה גבוהה כי לא ניתן לבית דין של מטה להתערב אלא במקום שהעבירה חמורה יותר, מה שאין כן בכרת, וכפי שמצאנו שמחלל שבת בסקילה אולם מחלל יום כיפור פחות חמור ולפיכך נידון רק בכרת. אולם צ"ע מניין היה לגמרא כל כך פשוט שבכרת שהוא יותר קל אין צורך ברמה של מרידה. ועוד יותר קשה, שהגמרא דורשת שאם אינו עניין לכרת תנהו לעניין מלקות, והרי מלקות ניתנות על עבירות פחות חמורות מכרת למרות שהן ניתנות בידי בית דין של מטה, ואם כן קשה מדוע במלקות צריך שיתיר עצמו למלקות.
^ 3.ובהערה למעלה הבאנו אפשרות נוספת, שהטעם הוא שכאשר מתיר עצמו למיתה יש במעשיו צד יותר גדול של מרידה, ומיתת בית דין חוייבה רק במקום שיש מרידה כזו.