בית המדרש
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
קטגוריה משנית
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • סנהדרין
undefined
3 דק' קריאה
בית דין אחיד אומרת הגמ' בסוף פרק ראשון (יז, א):
אמר רב כהנא: סנהדרי שראו כולן לחובה - פוטרין אותו. מאי טעמא? כיון דגמירי הלנת דין למעבד ליה זכותא, והני תו לא חזו ליה.
וכדרכנו יש לשאול באיזה מקרה מדובר? נפשות, ממונות או מלקות? מה המקור לדין זה ומה טעמו. ואמנם, הגמרא עצמה מבחינה, כמובן, בקושי המיידי העולה מדין זה ומנמקת שהוא משום בעיה בהלנת דין. הרמב"ם (ט, א) פוסק שמדובר בנפשות:
סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחלה ואמרו כולן חייב הרי זה פטור עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו וירבו המחייבין ואחר כך יהרג.
יש הבדלים רבים בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכפי שפוסק ברמב"ם הלכות סנהדרין בפרק יא. ושורש ההבדל הוא שיש מצווה להציל בדיני נפשות כיון שאינו חוזר. והוא הדין למלקות וגלות. ומצווה זו מחוייבת. אך עדיין לא ברור מדוע אם אף דיין אינו רואה זכות – פוטרים?! כולם מחייבים הורגים מיד התוס' רא"ש כותב כך (יז, א ד"ה סנהדרין):
סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו מיד. פי' רבינו מאיר ממהרין להורגו מיד כמו אמר איני נשבע פוטרין אותו כלומר ממהרין אותו לפרוע כדי שלא יחזור בו.
כלומר הקושיא אכן במקומה וודאי שהולכים אחר הפסיקה המוחלטת, אך כיון שאין שום צד של זכות ממהרים לבצע את הדין כדי לא להלין דינו סתם. כולם מחייבים – פטור? אך לפי הרמב"ם המובא לעיל ההלכה היא כפשוטם של דברים בגמרא. הכיצד? נאמרו מספר הסברים: א.
בגמרא כתוב שראו, וברמב"ם שפתחו והיינו שהכריעו לחיוב ללא מו"מ ראוי, אזי נסתתמו טענותיו של הנידון, ואפילו ילך לבית דין אחר כך יהיה. ועל כן, חטאו בדבר ופוטרים אותו. ב. מהר"ץ חיות: יש הכרח למצוא איזה סיבת פטור משום 'אי שפיות זמנית'. ואם אף אחד לא יכול למצוא כן אזי הדבר מלמד שהדיינים לא ראויים מספיק1. ג. הגירסא ברמב"ם היא סנהדרי גדולה וכו' וממילא הם 'תחנה אחרונה' ואי אפשר לערער עליהם ולכן פוטרים אותו כי דינו נסתם וכך כותב האור שמח: סנהדרי [גדולה] שפתחו כולם בדיני נפשות כו': כן הגירסא בדפוס וויניציא וכן היה לפני המגדול עוז והלחם משנה, וזה ברור דטעמא משום דליכא כאן הלנת דין, דתו לא חזו ליה טעמא לזכות, כיון שאין בהן מתנגד לסברתם, אבל האם בזה נפטר, הלא צריך לקיים ובערת הרע מקרבך, וצריך לדונו בב"ד אחר, דבמה נפסלו העדים, במה שהעידו לפניהם, ודרשו וחקרו, הלא כבר נחקרה עדותן בב"ד, ויכולים הב"ד השני לדון ע"פ קבלת עדות של ב"ד שראו לחובה, ואם יזכוהו הב"ד האחר ילכו לב"ד הגדול, וע"כ דעל ב"ד הגדול קאי, וכיון שחייבו תו אין אדם יכול לדון אחריהם, וכמו שפסק רבינו לקמן הלכה ג', שאחר רוב שלהן דנין, ואין מביטין על ב"ד אחר, ותו אין לדון עליו, ואי אפשר להלין את דינו ומיפטר, וז"ב ודוק:
שורש המחלוקת במה נחלקו רמב"ם ורא"ש? ואולי מחלוקתם בהבנת מצוות הלנת הדין האם היא חובה או מצווה. לפי הרמב"ם הוא חובה ואם א"א לקיימו אזי הדין פסול מעיקרו. וצריך למסור דינו לשמים או לפטרו לגמרי או להעבירו לבית דין אחר. אך לפי תוס' רא"ש הוא מצווה של הצלה אך לא מעכב ואם א"א לקיימו אזי יש לזרז הדין. ונראה לי שכך אפשר להבין בדברי המהר"ל בבאר הגולה (באר שני פרק ג). שאם בית הדין לא מותיר מקום לעיון שני אזי הוא כביכול בי"ד של מעלה, וזה ודאי אינו, ועל כן צריך להשאיר המשפט לקב"ה. וזה כהבנת הרמב"ם שאם אין הלנת דין אזי הדין בטל – כי מגלה שיש חסרון יסודי בדיינים.
^ 1.
נ.ב. בדבר שפיטת השוטה לחיוב: יש כמה סיבות למיתת בית דין: א. למען יראו – ע"מ שלא יהיה הפקר בעולם ועל כן בהקלת עונש השוטה מבינים שאין כאן השחתת העולם. ב. כפרה – אינו צריך לכפרה, שאין בו דעת. ובערת הרע – שייך בו, ויתכן ועדיף לכלאו. ואם איבד דעתו ממש לפני חטאו אזי נחלקו בדבר אחרונים (ראה מאמרו של הרב זילברשטיין 'מעמדו של הלוקה בנפשו').
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il