ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וְלָזֶה לֹא נִמְנֵית הַקַּבָּלָה עִקָּר אוֹ שֹׁרֶשׁ לְ"תוֹרָה מִן הָשָּׁמָיִם" — כְּלוֹמַר: שֶׁרָאוּי שֶׁיִּמָּשֵׁךְ* הָאָדָם אַחַר קַבָּלַת הָאָבוֹת וְחַכְמֵי הַדָּת, אַף-עַל-פִּי שֶׁהִיא* הֶכְרֵחִית לְתוֹרָה אֱלֹהִית, לְפִי שֶהִיא מִצְוָה פְרָטִית. וְלָזֶה לֹא הָיָה רָאוּי גַּם-כֵּן לִמְנוֹת שֹׁרֶשׁ וְלֹא עִקָּר "שֶׁלֹּא תְנֻסַּח הַתּוֹרָה וְלֹא תִשְׁתַּנֶּה", אִם הִיא מִצְוָה פְרָטִית כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם זַ"ל; אֶלָּא שֶׁהָאֱמֶת הוּא שֶׁאֵינָהּ מִצְוָה, אֲבָל הוּא דַעַת נִמְשָׁךְ* לְשֹׁרֶשׁ "שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ", כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּמַּאֲמָר הַשְּׁלִישִׁי [פי"ט ופכ"ו] בְּעֶזְרַת ה'.
האמנת האחדות
וּמַה שֶּׁנִּמְנֶה הָאַחְדוּת בְּשֹׁרֶשׁ, אַף-עַל-פִּי שֶׁהִיא מִצְוָה פְרָטִית, לְפִי שֶׁבְּהַאֲמָנַת הָאַחְדוּת שְׁנֵי דְבָרִים*: אִם שֶׁנַּאֲמִין שֶׁהש"י אֶחָד, וְאֵין שֵׁנִי שָׁוֶה וְלֹא דוֹמֶה לוֹ; וְאִם שֶׁנַּאֲמִין שֶׁהַמְחֻיַּב-הַמְּצִיאוּת*, עִם*-שֶׁהוּא אֶחָד בְּלִי שׁוּם-רִבּוּי וְהַרְכָּבָה כְּלָל — הִנֵּה הוּא אֱלֹהֵינוּ, רְצוֹנִי לוֹמַר: סִבַּת כָּל הָרִבּוּי* הַנִּמְצָא. וּמִן הַצַּד הָאֶחָד הוּא שֹׁרֶשׁ מִסְתָּעֵף מֵעִקַּר "מְצִיאוּת ה'", וּמִן הַצַּד הָאַחֵר הוּא מִצְוָה פְרָטִית שֶׁנִּצְטַוִּינוּ עָלֶיהָ "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד".
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
41 - מאמר ראשון פרק י"ד חלק ב'
42 - לימוד שבועי באמונה כ"ד- ל אב תשע"ה
43 - מאמר ראשון פרק ט"ו חלק א'
טען עוד
וּמִן הַתֵּמַהּ הוּא, לְפִי-דֶרֶךְ הָרַמְבַּ"ם זַ"ל, שֶׁהוּא מוֹנֶה הַמִּצְווֹת בָּעִקָּרִים, וּמָנָה "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" — מִצְוָה לְהַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ נִמְצָא מְחֻיַּב-הַמְּצִיאוּת: לָמָּה לֹא נִמְנוּ שְׁאָר הָעִקָּרִים בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת? וּלְפִי דַרְכֵּנוּ, אֵין זֶה מִמַּה שֶּׁיִּקְשֶׁה, כִּי לֹא נִמְנֶה בָעִקָּרִים מִצְוָה פְרָטִית כְּלָל; וְדִבּוּר "אָנֹכִי" הוּא מִצְוָה פְרָטִית וְלֹא עִקָּר, וְהוּא — לְהַאֲמִין שֶׁהש"י, שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, הוּא שֶׁנָּתַן לָנוּ תוֹרָה עַל הַר סִינָי. אוֹ יִהְיֶה דִבּוּר "אָנֹכִי" כְּמוֹ הַקְדָּמָה לְמַה שֶּׁיָּבוֹא אַחֲרָיו, וְהוּא: "לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי"; וּבָא לוֹמַר: אַחַר שֶׁאֲנִי הִשְׁגַּחְתִּי בְךָ וְהוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי — כְּלוֹמַר: אֵין רָאוּי שֶׁתַּנִּיחוּ* עֲבוֹדָתִי בַּעֲבוֹדַת זוּלָתִי.
דעת האבן עזרא בדיבר "אנכי"
וְכֵן דַּעַת הַרְבֵּה מִן הַחֲכָמִים [הזכירם ראב"ע, שמות כ, א] שֶׁאֵין "אָנֹכִי" בִּכְלָל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, אֲבָל הִיא הַקְדָּמָה לִשְׁנֵי הַדִּבְּרוֹת הַבָּאִים אַחֲרָיו, וְהֵם: "לֹא-יִהְיֶה לְךָ" וְ"לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ"; כִּי "לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם" אֵינוֹ אֶלָּא פֵרוּשׁ אֵלּוּ הַשְּׁנָיִם. וְאָמְרוּ שֶׁנִּכְתַּב דִּבּוּר "אָנֹכִי" בִּתְחִלַּת הַדִּבְּרוֹת, לְחַזֵּק לֵב הַמַּאֲמִינִים בְּהוֹדָאַת הַהַשְׁגָּחָה הַנִּמְשֶׁכֶת מֵאִתּוֹ, יִתְבָּרַךְ, לוֹמַר: כִּי הִיא תִמָּשֵׁךְ עַל צַד-הַחֶסֶד אַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַמְקַבֵּל רָאוּי לְכָךְ, כְּמוֹ שֶׁהִשְׁגִּיחַ בְּיִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְהוֹצִיאָם מִבֵּית-עֲבָדִים בִּזְכוּת הָאָבוֹת; וְזֶה מַה שֶּׁסִּיֵּם: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי". וְיִהְיֶה, אִם-כֵּן, הַכְּלָל בְּכָל הַשָּׁרָשִׁים שֶׁלֹּא יִמָּנֶה בָהֶם שׁוּם-מִצְוָה פְרָטִית כְּלָל.
____________________________________
שֶׁיִּמָּשֵׁךְ – שיתנהג על פי. שֶׁהִיא – הקבלה. דַעַת נִמְשָׁךְ – אמונה ששייכת. דְבָרִים – חלקים. שֶׁהַמְחֻיַּב-הַמְּצִיאוּת – הקב"ה שמציאותו מחויבת. עִם – למרות. סִבַּת כָּל הָרִבּוּי – היוצר את כל המון הברואים. שֶׁתַּנִּיחוּ – שתעזבו.
ביאורים
לאחר שהסביר כי לא ייתכן שאחת ממצוות התורה תשמש גם שורש או עיקר, שולל רבי יוסף אלבו את הסברה למנות את הקבלה – המסורת מאב לבן, כאחד השורשים. הרי התורה כבר אומרת "שאל אביך ויגדך" [דברים לב, ז], ובכך היא קובעת כמצוה את קבלת המסורת היהודית מאב לבן. זו גם הסיבה שדוחה רבי יוסף אלבו את העיקר התשיעי של הרמב"ם: "שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, שנאמר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" – עיקר זה מבוסס על הציווי 'לא תוסיף ולא תגרע', וכיוון שזו מצוה היא לא יכולה להמנות כעיקר או כשורש. הוא מסיק לבסוף [פרק כ"ג] שאין למנות זאת כמצוה, ולכן ניתן לקבוע כענף לשורשים את האמונה שהתורה לא תתבטל או תשתנה.
על הסבר זה מתעורר קושי: בפרק הבא ימנה רבי יוסף אלבו את אחדות ה' כאחד השורשים של האמונה, והרי זו כבר מצוה מפורשת – 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'?
רבי יוסף אלבו מסביר שהמושג אחדות ה' כולל שני עניינים: א. אין דומה או שווה לקב"ה. ב. ה' שהוא אלוהינו פה בעולם הזה, הוא גם אותו ה' אחד, שתכונתו 'אחד'. בעולם אנו רואים כוחות רבים המנוגדים זה לזה עד שנראה כי אין אחדות בעולם. דבר זה לא ייתכן כיוון שה' אחד, ואין בו שום ריבוי והרכבת יסודות, אם-כן היאך אפשר שיבואו כוחות סותרים מאת ה'? אף על פי כן מחויבים אנו להאמין שלכל המקורות השונים בעולם ישנו מקור אחד, ואף ישנה הרמוניה בין הכוחות המנוגדים – ה' אחד ואף עולמו שברא – אחד.
מצוות 'שמע ישראל' באה ללמדנו את העניין השני – שכפי שהקב"ה אחד בשמים, כל הנבראים בארץ הם ממנו. אך העניין הראשון – האמונה שאין דבר שני שווה לה' לא נמנית כמצוה, ועל כן אחדות ה' נמנית כאחד השורשים באמונת ישראל.
בדומה לכך, היה ניתן להקשות מהציווי 'אנכי ה' אלוהיך' שנאמר בעשרת הדיברות, אך לפי רבי יוסף אלבו אין בפסוק זה ציווי להאמין באחדות ה', אלא אמונה שה', שהוציאנו ממצרים, הוא נותן התורה. אפשרות נוספת להסבר הפסוק היא שזו הקדמה כללית לעשרת הדיברות ואינה מצוה בפני עצמה. לפי דרך זו, כמובן, יש למנות את עשרת הדברות באופן שונה ולהחשיב את 'לא תשתחוה' בתוך מניין הדברות.
הרחבות
• "אנכי" כולל את כל המצוות
אֵין "אָנֹכִי" בִּכְלָל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, אֲבָל הִיא הַקְדָּמָה לִשְׁנֵי הַדִּבְּרוֹת הַבָּאִים. רבי יוסף אלבו מבאר כי "אנכי ה'" היא הקדמה ועל כן אינה נמנית בכלל עשרת הדברות. על פי רבי שלמה זלמן מלאדי, בעל התניא , ההפך הוא הנכון. לדעתו, "שני דברות הראשונים 'אנכי' ו'לא יהיה לך' הם כללות כל התורה כולה". שתי המצוות הללו מתיחסות אל 'סור מרע' ו'עשה טוב' – הטוב במצוות עשה, וסור מרע במצוות לא תעשה. "כי דבור 'אנכי' כולל כל רמ"ח (248) מצוות עשה. ו'לא יהיה לך' כולל כל שס"ה (365) מצוות לא תעשה. ולכן שמענו 'אנכי' ו'לא יהיה לך' לבד מפי הגבורה (הקב"ה)" [תניא פרק כ].
בהמשך הוא מביא מספר הזהר הקדוש שרמ"ח מצוות עשה מגלות את רצון ה' , ממש כמו שאברי האדם מבטאים את רצונותיו: "כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו (דבר המגלה את נפשו) ובטלים לגמרי אליה מכל וכל, כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום ציווי ואמירה להן ובלי שום שהייה כלל, אלא כרגע ממש (=מיד) כשעלה ברצונו". כך גם המצוות: "הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי" – המצוות המעשיות מגלות את הרצון האלוהי בעולם שלנו. "ונמצא... שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון" [שם כג]. כלומר: על ידי קיום המצוות מגלים את רצון ה' ממש. ולכן בדיבור 'אנכי', הרומז לעצמיותו של הקב"ה, כלולות כל המצוות המבטאות את רצון ה' בעולם.
לעילוי נשמת אמו"ר הרב גד בן ישראל ורחל לאה רוט ז"ל ולהצלחת בנם ש"י שמחה ישראל הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
