ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וְלָזֶה לֹא נִמְנֵית הַקַּבָּלָה עִקָּר אוֹ שֹׁרֶשׁ לְ"תוֹרָה מִן הָשָּׁמָיִם" — כְּלוֹמַר: שֶׁרָאוּי שֶׁיִּמָּשֵׁךְ* הָאָדָם אַחַר קַבָּלַת הָאָבוֹת וְחַכְמֵי הַדָּת, אַף-עַל-פִּי שֶׁהִיא* הֶכְרֵחִית לְתוֹרָה אֱלֹהִית, לְפִי שֶהִיא מִצְוָה פְרָטִית. וְלָזֶה לֹא הָיָה רָאוּי גַּם-כֵּן לִמְנוֹת שֹׁרֶשׁ וְלֹא עִקָּר "שֶׁלֹּא תְנֻסַּח הַתּוֹרָה וְלֹא תִשְׁתַּנֶּה", אִם הִיא מִצְוָה פְרָטִית כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם זַ"ל; אֶלָּא שֶׁהָאֱמֶת הוּא שֶׁאֵינָהּ מִצְוָה, אֲבָל הוּא דַעַת נִמְשָׁךְ* לְשֹׁרֶשׁ "שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ", כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּמַּאֲמָר הַשְּׁלִישִׁי [פי"ט ופכ"ו] בְּעֶזְרַת ה'.
האמנת האחדות
וּמַה שֶּׁנִּמְנֶה הָאַחְדוּת בְּשֹׁרֶשׁ, אַף-עַל-פִּי שֶׁהִיא מִצְוָה פְרָטִית, לְפִי שֶׁבְּהַאֲמָנַת הָאַחְדוּת שְׁנֵי דְבָרִים*: אִם שֶׁנַּאֲמִין שֶׁהש"י אֶחָד, וְאֵין שֵׁנִי שָׁוֶה וְלֹא דוֹמֶה לוֹ; וְאִם שֶׁנַּאֲמִין שֶׁהַמְחֻיַּב-הַמְּצִיאוּת*, עִם*-שֶׁהוּא אֶחָד בְּלִי שׁוּם-רִבּוּי וְהַרְכָּבָה כְּלָל — הִנֵּה הוּא אֱלֹהֵינוּ, רְצוֹנִי לוֹמַר: סִבַּת כָּל הָרִבּוּי* הַנִּמְצָא. וּמִן הַצַּד הָאֶחָד הוּא שֹׁרֶשׁ מִסְתָּעֵף מֵעִקַּר "מְצִיאוּת ה'", וּמִן הַצַּד הָאַחֵר הוּא מִצְוָה פְרָטִית שֶׁנִּצְטַוִּינוּ עָלֶיהָ "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד".
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
41 - מאמר ראשון פרק י"ד חלק ב'
42 - לימוד שבועי באמונה כ"ד- ל אב תשע"ה
43 - מאמר ראשון פרק ט"ו חלק א'
טען עוד
וּמִן הַתֵּמַהּ הוּא, לְפִי-דֶרֶךְ הָרַמְבַּ"ם זַ"ל, שֶׁהוּא מוֹנֶה הַמִּצְווֹת בָּעִקָּרִים, וּמָנָה "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" — מִצְוָה לְהַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ נִמְצָא מְחֻיַּב-הַמְּצִיאוּת: לָמָּה לֹא נִמְנוּ שְׁאָר הָעִקָּרִים בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת? וּלְפִי דַרְכֵּנוּ, אֵין זֶה מִמַּה שֶּׁיִּקְשֶׁה, כִּי לֹא נִמְנֶה בָעִקָּרִים מִצְוָה פְרָטִית כְּלָל; וְדִבּוּר "אָנֹכִי" הוּא מִצְוָה פְרָטִית וְלֹא עִקָּר, וְהוּא — לְהַאֲמִין שֶׁהש"י, שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, הוּא שֶׁנָּתַן לָנוּ תוֹרָה עַל הַר סִינָי. אוֹ יִהְיֶה דִבּוּר "אָנֹכִי" כְּמוֹ הַקְדָּמָה לְמַה שֶּׁיָּבוֹא אַחֲרָיו, וְהוּא: "לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי"; וּבָא לוֹמַר: אַחַר שֶׁאֲנִי הִשְׁגַּחְתִּי בְךָ וְהוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי — כְּלוֹמַר: אֵין רָאוּי שֶׁתַּנִּיחוּ* עֲבוֹדָתִי בַּעֲבוֹדַת זוּלָתִי.
דעת האבן עזרא בדיבר "אנכי"
וְכֵן דַּעַת הַרְבֵּה מִן הַחֲכָמִים [הזכירם ראב"ע, שמות כ, א] שֶׁאֵין "אָנֹכִי" בִּכְלָל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, אֲבָל הִיא הַקְדָּמָה לִשְׁנֵי הַדִּבְּרוֹת הַבָּאִים אַחֲרָיו, וְהֵם: "לֹא-יִהְיֶה לְךָ" וְ"לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ"; כִּי "לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם" אֵינוֹ אֶלָּא פֵרוּשׁ אֵלּוּ הַשְּׁנָיִם. וְאָמְרוּ שֶׁנִּכְתַּב דִּבּוּר "אָנֹכִי" בִּתְחִלַּת הַדִּבְּרוֹת, לְחַזֵּק לֵב הַמַּאֲמִינִים בְּהוֹדָאַת הַהַשְׁגָּחָה הַנִּמְשֶׁכֶת מֵאִתּוֹ, יִתְבָּרַךְ, לוֹמַר: כִּי הִיא תִמָּשֵׁךְ עַל צַד-הַחֶסֶד אַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַמְקַבֵּל רָאוּי לְכָךְ, כְּמוֹ שֶׁהִשְׁגִּיחַ בְּיִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְהוֹצִיאָם מִבֵּית-עֲבָדִים בִּזְכוּת הָאָבוֹת; וְזֶה מַה שֶּׁסִּיֵּם: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי". וְיִהְיֶה, אִם-כֵּן, הַכְּלָל בְּכָל הַשָּׁרָשִׁים שֶׁלֹּא יִמָּנֶה בָהֶם שׁוּם-מִצְוָה פְרָטִית כְּלָל.
____________________________________
שֶׁיִּמָּשֵׁךְ – שיתנהג על פי. שֶׁהִיא – הקבלה. דַעַת נִמְשָׁךְ – אמונה ששייכת. דְבָרִים – חלקים. שֶׁהַמְחֻיַּב-הַמְּצִיאוּת – הקב"ה שמציאותו מחויבת. עִם – למרות. סִבַּת כָּל הָרִבּוּי – היוצר את כל המון הברואים. שֶׁתַּנִּיחוּ – שתעזבו.
ביאורים
לאחר שהסביר כי לא ייתכן שאחת ממצוות התורה תשמש גם שורש או עיקר, שולל רבי יוסף אלבו את הסברה למנות את הקבלה – המסורת מאב לבן, כאחד השורשים. הרי התורה כבר אומרת "שאל אביך ויגדך" [דברים לב, ז], ובכך היא קובעת כמצוה את קבלת המסורת היהודית מאב לבן. זו גם הסיבה שדוחה רבי יוסף אלבו את העיקר התשיעי של הרמב"ם: "שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, שנאמר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" – עיקר זה מבוסס על הציווי 'לא תוסיף ולא תגרע', וכיוון שזו מצוה היא לא יכולה להמנות כעיקר או כשורש. הוא מסיק לבסוף [פרק כ"ג] שאין למנות זאת כמצוה, ולכן ניתן לקבוע כענף לשורשים את האמונה שהתורה לא תתבטל או תשתנה.
על הסבר זה מתעורר קושי: בפרק הבא ימנה רבי יוסף אלבו את אחדות ה' כאחד השורשים של האמונה, והרי זו כבר מצוה מפורשת – 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'?
רבי יוסף אלבו מסביר שהמושג אחדות ה' כולל שני עניינים: א. אין דומה או שווה לקב"ה. ב. ה' שהוא אלוהינו פה בעולם הזה, הוא גם אותו ה' אחד, שתכונתו 'אחד'. בעולם אנו רואים כוחות רבים המנוגדים זה לזה עד שנראה כי אין אחדות בעולם. דבר זה לא ייתכן כיוון שה' אחד, ואין בו שום ריבוי והרכבת יסודות, אם-כן היאך אפשר שיבואו כוחות סותרים מאת ה'? אף על פי כן מחויבים אנו להאמין שלכל המקורות השונים בעולם ישנו מקור אחד, ואף ישנה הרמוניה בין הכוחות המנוגדים – ה' אחד ואף עולמו שברא – אחד.
מצוות 'שמע ישראל' באה ללמדנו את העניין השני – שכפי שהקב"ה אחד בשמים, כל הנבראים בארץ הם ממנו. אך העניין הראשון – האמונה שאין דבר שני שווה לה' לא נמנית כמצוה, ועל כן אחדות ה' נמנית כאחד השורשים באמונת ישראל.
בדומה לכך, היה ניתן להקשות מהציווי 'אנכי ה' אלוהיך' שנאמר בעשרת הדיברות, אך לפי רבי יוסף אלבו אין בפסוק זה ציווי להאמין באחדות ה', אלא אמונה שה', שהוציאנו ממצרים, הוא נותן התורה. אפשרות נוספת להסבר הפסוק היא שזו הקדמה כללית לעשרת הדיברות ואינה מצוה בפני עצמה. לפי דרך זו, כמובן, יש למנות את עשרת הדברות באופן שונה ולהחשיב את 'לא תשתחוה' בתוך מניין הדברות.
הרחבות
• "אנכי" כולל את כל המצוות
אֵין "אָנֹכִי" בִּכְלָל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, אֲבָל הִיא הַקְדָּמָה לִשְׁנֵי הַדִּבְּרוֹת הַבָּאִים. רבי יוסף אלבו מבאר כי "אנכי ה'" היא הקדמה ועל כן אינה נמנית בכלל עשרת הדברות. על פי רבי שלמה זלמן מלאדי, בעל התניא , ההפך הוא הנכון. לדעתו, "שני דברות הראשונים 'אנכי' ו'לא יהיה לך' הם כללות כל התורה כולה". שתי המצוות הללו מתיחסות אל 'סור מרע' ו'עשה טוב' – הטוב במצוות עשה, וסור מרע במצוות לא תעשה. "כי דבור 'אנכי' כולל כל רמ"ח (248) מצוות עשה. ו'לא יהיה לך' כולל כל שס"ה (365) מצוות לא תעשה. ולכן שמענו 'אנכי' ו'לא יהיה לך' לבד מפי הגבורה (הקב"ה)" [תניא פרק כ].
בהמשך הוא מביא מספר הזהר הקדוש שרמ"ח מצוות עשה מגלות את רצון ה' , ממש כמו שאברי האדם מבטאים את רצונותיו: "כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו (דבר המגלה את נפשו) ובטלים לגמרי אליה מכל וכל, כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום ציווי ואמירה להן ובלי שום שהייה כלל, אלא כרגע ממש (=מיד) כשעלה ברצונו". כך גם המצוות: "הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי" – המצוות המעשיות מגלות את הרצון האלוהי בעולם שלנו. "ונמצא... שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון" [שם כג]. כלומר: על ידי קיום המצוות מגלים את רצון ה' ממש. ולכן בדיבור 'אנכי', הרומז לעצמיותו של הקב"ה, כלולות כל המצוות המבטאות את רצון ה' בעולם.
לעילוי נשמת אמו"ר הרב גד בן ישראל ורחל לאה רוט ז"ל ולהצלחת בנם ש"י שמחה ישראל הי"ו
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך מכינים תה בשבת?
איך מותר להכין קפה בשבת?
איך עושים קידוש?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
"בזאת התורה" - איזו תורה?
שופר
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
