ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וְעַל זֶה-הַדֶּרֶךְ בְּעַצְמוֹ הוּא אִמּוּת נְבוּאַת הַנָּבִיא אוֹ הַשָּׁלִיחַ. כִּי הַנָּבִיא שֶׁיִּתֵּן אוֹת עַל-הֱיוֹתוֹ נָבִיא בָּרְאָיָה שֶׁהוּא יֵלֵךְ עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, אוֹ שֶׁיִּבְקַע הַנָּהָר לַעֲבֹר בּוֹ, אוֹ שֶׁיֵּלֵךְ בְּמוֹ-אֵשׁ וְלֹא יִכָּוֶה, אוֹ שֶׁיְּרַפֵּא הַחוֹלִים אוֹ הַמְּצֹרָעִים — הִנֵּה זֹאת אוֹת שֶׁהוּא אִישׁ שֶׁרָאוּי שֶׁיֵּעָשׂוּ עַל-יָדָיו נִסִּים, אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים; אֲבָל אֵין זֶה אִמּוּת עַצְמִי לַנְּבוּאָה, וְכָל-שֶׁכֵּן שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹת אֶל שֶׁתִּנָּתֵן תּוֹרָה עַל-יָדָיו. כִּי כְבָר יִמָּצְאוּ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים נַעֲשִׂים בְּלַהַט* וְכִשּׁוּף; אוֹ נַעֲשִׂים עַל-יְדֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁאֵינָם נְבִיאִים, כְּמוֹ שֶׁנִּזְכַּר בְּבָבָא-מְצִיעָא [נט:] בְּעִנְיַן מַחֲלֻקְתּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁנֶּעֱקַר חָרוּב מִמְּקוֹמוֹ וְחָזְרָה אַמַּת-הַמַּיִם לַאֲחוֹרֶיהָ, וְזוּלַת-זֶה, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן לֹא קָבְעוּ הֲלָכָה כִּדְבָרָיו, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה מֻסְכָּם* בְּנָבִיא.
מופתי משה לפני מתן תורה
וְלָזֶה תִמְצָא כִּי כָל הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה קֹדֶם מַתַּן-תּוֹרָה, הָיוּ אוֹתוֹת אֶל שֶׁרָאוּי שֶׁיֵּעָשׂוּ עַל-יָדָיו אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים בִּלְבַד, לֹא לְקַבֵּל תּוֹרָה עַל-יָדָיו. וְהַדָּבָר הַזֶּה בִּלְבַד הָיָה הַאֲמָנַת יִשְׂרָאֵל בּוֹ, וְעַל-כֵּן הָיוּ מִתְנַהֲגִים עַל-פִּיו, בִּהְיוֹתָם מַאֲמִינִים שֶׁה' שׁוֹמֵעַ צַעֲקָתוֹ וּמְקַיֵּם דְּבָרָיו; כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בְּמָרָה: "וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ" [שמות טו, כה]; וְכֵן בְּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק [שם יז, י-יב]; וְהוֹרִיד הַמָּן בִּתְפִלָּתוֹ [שם טז]; וּבָקַע הַיָּם בְּצַעֲקָתוֹ — אָמַר הַכָּתוּב [שם יד, טו]: "מַה-תִּצְעַק אֵלָי". וְעַל-זֶה וְעַל כַּיּוֹצֵא-בוֹ נֶאֱמַר בִּבְקִיעַת יַם סוּף [שם, לא]: "וַיַּאֲמִינוּ בַּייָ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" — רָצָה לוֹמַר: שֶׁהֶאֱמִינוּ שֶׁהָיָה עֶבֶד ה', שֶׁיַּעֲשֶׂה ה' עַל-יָדָיו אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים, כְּכָל אֲשֶׁר חָפֵץ יִגְזֹר אֹמֶר וְיָקָם לוֹ*. כְּמוֹ שֶׁנִּמְצָא זֶה עַל-יְדֵי הַצַּדִּיקִים, שֶׁה' יַעֲשֶׂה עַל-יְדֵיהֶם אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינָם נְבִיאִים, כְּרַבִּי פִינְחָס בֶּן-יָאִיר שֶׁבָּקַע הַנָּהָר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, לְפִי מַה שֶּׁסֻּפַּר מִמֶּנּוּ [חולין ז.]; וּכְרַבִּי חֲנִינָא בֶן-דּוֹסָא [תענית כה.], וְחוֹנִי הַמְעַגֵּל [שם, פ"ג מ"ח], וּכְנַקְדִּימוֹן בֶּן-גּוֹרִיּוֹן שֶׁנָּקְדָה* לוֹ חַמָּה [שם כ.], וְכַחֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁנִּצּוֹלוּ מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ [דניאל ג].
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
53 - מאמר ראשון פרק י"ח חלק א'
54 - מאמר ראשון פרק י"ח חלק ב'
55 - מאמר ראשון פרק י"ח חלק ג'
טען עוד
אֲבָל בַּעֲבוּר שֶׁהָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל-יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עִם-רִבּוּיָם וְהַפְלָגַת פְּלִיאוּתָם* בְּשִׁנּוּי טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא הָיוּ מוֹפֵת עַצְמִי לַנְּבוּאָה — הָיוּ יִשְׂרָאֵל מְסֻפָּקִים עֲדַיִן בִּמְצִיאוּת הַנְּבוּאָה*. תֵּדַע — שֶׁהֲרֵי אַחַר מַתַּן-תּוֹרָה אָמְרוּ לְמֹשֶׁה [דברים ה, כ]: "הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וָחָי"; שֶׁיֵּרָאֶה מִזֶּה שֶׁעַד הַמַּעֲמָד הַהוּא הָיוּ מְסֻפָּקִים בִּמְצִיאוּת הַנְּבוּאָה, עִם-הֱיוֹתָם מַאֲמִינִים בְּמֹשֶׁה שֶׁהוּא עֶבֶד ה' לְהֵעָשׂוֹת עַל-יָדָיו אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב [שמות יד, לא]: "וַיַּאֲמִינוּ בַּייָ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ".
מתן תורה הוא האימות העצמי לנבואה
וְלָזֶה תִמְצָא שֶׁאָמַר ה' לְמֹשֶׁה בְּעֵת מַתַּן-תּוֹרָה [שם יט, ט]: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" — כְּלוֹמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְאַמֵּת לָהֶם מְצִיאוּת הַנְּבוּאָה עַצְמָהּ אִמּוּת עַצְמִי, וְגַם לְאַמֵּת לָהֶם שֶׁאַתָּה שָׁלוּחַ מֵאִתִּי לָתֵת תּוֹרָה עַל-יָדֶיךָ; וְזֶה, בְּשֶׁהֵם עַצְמָם יַשִּׂיגוּ לְמַעֲלַת הַנְּבוּאָה, וּבָזֶה יִתְאַמֵּת לָהֶם מְצִיאוּת הַנְּבוּאָה עַצְמָהּ; וְעוֹד, שֶׁיִּשְׁמְעוּ אוֹתִי מְדַבֵּר עִמְּךָ כְּשֶׁאֲנִי רוֹצֶה לָתֵת תּוֹרָה עַל-יָדֶיךָ. וְזֶהוּ אִמּוּת עַצְמִי לַנְּבוּאָה וְלִשְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ. וְלָזֶה אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּשָּׁאֵר אַחַר אוֹתוֹ הַמַּעֲמָד הַנִּכְבָּד שׁוּם-סָפֵק וְלֹא שׁוּם-חֲשָׁשׁ זִיּוּף, אַחַר שֶׁנִּתְאַמְּתוּ בַמַּעֲמָד הַהוּא הַשְּׁנֵי-דְבָרִים שֶׁהֵם הֶכְרֵחִיִּים לְאַמֵּת מְצִיאוּת "תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם": הָאֶחָד — מְצִיאוּת הַנְּבוּאָה, לְפִי שֶׁכֻּלָּם הָיוּ נְבִיאִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְשָׁמְעוּ קוֹל ה' אֱלֹהִים אוֹמֵר לָהֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת; וְהַשֵּׁנִי — שֶׁשָּׁמְעוּ אֶת הַקּוֹל אוֹמֵר לְמֹשֶׁה [דברים ה, כו-כז]: "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם: שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל-הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ". וּבָזֶה נִתְאַמֵּת לָהֶם אִמּוּת עַצְמִי כִּי מֹשֶׁה הָיָה שָׁלִיחַ לְהִנָּתֵן תּוֹרָה מַתְמֶדֶת* לְדוֹרוֹת עַל-יָדָיו.
____________________________________
בְּלַהַט – סוגי כישופים ואחיזת עיניים. מֻסְכָּם – מוחזק. יִגְזֹר אֹמֶר וְיָקָם לוֹ – יגזור גזירה והיא תתקיים. שֶׁנָּקְדָה – שזרחה. וְהַפְלָגַת פְּלִיאוּתָם – ניסים מופלאים רחוקים מדרכי הטבע. בִּמְצִיאוּת הַנְּבוּאָה – שיש מציאות של נבואה, דיבור של אלוהים אל האדם. מַתְמֶדֶת – נצחית.
ביאורים
שנים רבות הנהיג משה רבנו את ישראל. בדברי התורה המתארים בהרחבה את מה שהתרחש בשנים אלו, מתוארים ניסים רבים שמשה רבנו עשה לישראל, החל במפגש הראשון סביב האותות שעשה לפרעה, דרך מכות מצרים והיציאה ממנה וכלה בניסים רבים שבמדבר. ניתן היה לתלות בראיית המופתים הללו את הידיעה שלנו על אמיתות התורה והידיעה שהיא מהבורא, ולומר שמכיוון שישראל ראו שהקב"ה עשה ביד משה כל כך הרבה אותות ומופתים, בודאי שהתורה שלימד משה את עם ישראל היא אמת גמורה, וניתנה מאת הבורא. אולם הקב"ה לא הסתפק בכך. המופתים הרבים שנעשו ביד משה, יכולים אולי להוכיח לעם ישראל שמשה רבנו הוא אדם גדול שנבחר על ידי הבורא לעשות מופתים לעם ישראל, אך לא די בהם כדי להוכיח הוכחה ברורה ומוחלטת על אמיתות התורה, כתורה אלוהית.
מדוע? כאשר האימות הוא רק עצם הידיעה שבכוחו של משה רבנו לעשות אותות ומופתים, חסרים עדיין מספר רכיבים כדי שיאמינו ישראל בו כנביא האמת ובתורה שהביא כתורה אלוהית.
למרות שאנו רגילים להכיר במציאות הנבואה, עצם מציאות הנבואה היא חידוש ופלא עצומים. כיצד ייתכן שאדם גשמי יזכה שידבר עימו הקב"ה בכבודו ובעצמו? בעצם זה שהקב"ה חידש את הנבואה הוא חידש חידוש גדול, שבו הוא כביכול מצמצם את עצמו ומדבר עם בני אדם. חידוש כה גדול עדיין לא היה בתקופתם דבר פשוט וברור. עדיין לא הוכח לעם ישראל שיש מושג כזה של נבואה . ולכן כדי שיאמינו ישראל שיש מושג שכזה, צריך היה שהם יזכו לטעום אותו בעצמם.
נוסף לזה, גם אם נצליח לאמת את עצם היכולת של אדם להתנבא, עדיין לא מחויב המציאות שמשה שעשה אותות ומופתים אכן הגיע למדרגת הנבואה , שהרי קורה שנעשו מופתים לחכמים וצדיקים שאינם נביאים.
מעבר לזה, חשוב שעם ישראל ידעו ויראו בעצמם במי הקב"ה בוחר לתת את תורתו לעם ישראל . דבר זה התאפשר כאשר ישראל ראו בעצמם במעמד הר סיני איך הקב"ה נותן באמצעותו את התורה.
הרחבות
• מדרגות באמונה
וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם. לכאורה יש סתירה בין הפסוקים: כבר בקריעת ים סוף כתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" [שמות יד, לא], ואם-כן, מדוע היה צריך בנוסף לכך את מעמד מתן תורה "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" [שם יט, ט]?
רבי אברהם אבן עזרא כתב: "ואין טענה ממִלת ויאמינו בה' ובמשה עבדו, כי כתוב וירא ישראל ולא כל ישראל". כלומר, בקריעת הים רק חלק מעם ישראל האמינו במשה, ואילו במתן תורה העם כולו האמין במשה.
הרמב"ן חלק עליו כיוון שלא ייתכן שעם ישראל לא האמין במשה בשירת הים, "כי זרע אברהם לא יסתפקו בנבואה...", ומלבד זאת לא נראה מהפסוקים שיש הבדל "אף כאן לא נאמר בעבור ישמע כל העם". לכן, הוא מסביר באופן אחר – בנוסף על אמונה בנבואת משה שהשיגו בים סוף, עם ישראל עצמם נעשו נביאים תחת הר סיני, ככתוב "היום הזה ראינו כי ידבר אלוהים את האדם וחי" [דברים ה, כא].
רבי חיים בן עטר תרץ בדומה לדברי רבי יוסף אלבו שלפנינו, שקודם מתן תורה לא האמינו שה' מדבר עם משה: "ונראה לומר כי האמונה שהאמינו ישראל במשה היתה שהוא עבד ה' וה' חפץ בו ועושה תפילתו ורצונו, אך לא האמינו שהיה ה' מדבר עמו... ואומרו וגם בך יאמינו פירוש באמצעותך יאמינו בנביא אשר אקים להם תחתיך בכל דור ודור לעולם כי תפקע מהם טענת סברא זו" [אור החיים שמות יט, ט].
לעילוי נשמת אהובנו הראל בן דניאל דיל ז"ל שנפטר בדמי ימיו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
