ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מאמר שלישי פרק ל"ג חלק ב'

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה ספר העיקרים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

י"ח תשרי התשע"ו

מאמר שלישי פרק ל"ג חלק ב'

י"ח תשרי התשע"ו



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הסתירה בין יראה לשמחה
וּלְפִי-זֶה, רָאוּי שֶׁנִּשְׁאַל: אִם עֲבוֹדַת הש"י אִי-אֶפְשָׁר שֶׁתֻּשַּׂג עַל-הַשְּׁלֵמוּת אֶלָּא אִם-כֵּן הִיא בְשִׂמְחָה וּבְטוּב-לֵבָב, וְנִתְבָּאֵר בַּפֶּרֶק שֶׁעָבַר שֶׁעִקַּר עֲבוֹדַת הש"י רָאוּי שֶׁתִּהְיֶה בְיִרְאָה, וְהַיִּרְאָה דָּבָר מַחֲרִיד הַלֵּב וּמַעֲצִיב אוֹתוֹ; וְאֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֲבוֹדַת הש"י מֻשֶּׂגֶת בְּעִצָּבוֹן וְשִׂמְחָה בְּיַחַד, עִם-הֱיוֹתָם הֶפְכִּיִּים?

צריך לפחד רק ממה שראוי לפחד
וְהֶתֵּר זֶה-הַסָּפֵק הוּא עַל זֶה-הַדָּרֶךְ: כִּי כָל כֹּחַ מִכֹּחוֹת הָאָדָם, כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה פְעֻלָּתוֹ כָּרָאוּי, יוֹרֶה זֶה עַל שְׁלֵמוּת הַכֹּחַ הַהוּא; וּכְשֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה פְעֻלָּתוֹ כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי, יוֹרֶה זֶה עַל חֶסְרוֹן הַכֹּחַ הַהוּא אוֹ עַל חֶסְרוֹן בְּרִיאוּתוֹ. וְכַאֲשֶׁר הוּא שְׁלֵמוּת בָּאָדָם שֶׁלֹּא יְפַחֵד מִמַּה שֶּׁאֵין רָאוּי לְפַחֵד מִמֶּנּוּ, כֵּן הוּא שְׁלֵמוּת אֵלָיו שֶׁיְּפַחֵד מִמַּה שֶּׁרָאוּי לְפַחֵד מִמֶּנּוּ; וְאִם לֹא יְפַחֵד מִמַּה שֶּׁרָאוּי שֶׁיְּפַחֵד מִמֶּנּוּ, הוּא חֶסְרוֹן אֵלָיו. כִּי מִי שֶׁלֹּא יְפַחֵד מֵהַכְנִיס יָדוֹ בְאֵשׁ, יוֹרֶה זֶה אִם* עַל עִרְבּוּב שִׂכְלוֹ* וְאִם עַל בִּטּוּל חוּשׁ יָדוֹ; כְּמוֹ שֶׁאָמַר אִפּוֹקְרַט בַּמַּאֲמָר הַשֵּׁנִי מִסֵּפֶר הַפְּרָקִים: מִי שֶׁיִּכְאַב דָּבָר מִגּוּפוֹ וְלֹא יַרְגִּישׁ בִּכְאֵבוֹ בְּרֹב עִנְיָנָיו, הִנֵּה שִׂכְלוֹ מְעֻרְבָּב. וְכֵן הַנֶּפֶשׁ — בִּהְיוֹתָהּ יְרֵאָה וַחֲרֵדָה מִמַּה שֶּׁרָאוּי שֶׁתֶּחֱרַד מִמֶּנּוּ, יוֹרֶה זֶה עַל בְּרִיאוּתָהּ וּשְׁלֵמוּת שִׂכְלָהּ. וְכַאֲשֶׁר תִּגְדַּל מַעֲלַת הַנֶּפֶשׁ וּשְׁלֵמוּת שִׂכְלָהּ, כֵּן תְּשַׁעֵר יוֹתֵר הִתְנַשְּׂאוּת הש"י וְרוֹמְמוּתוֹ וְתֶחֱרַד מִמֶּנּוּ יוֹתֵר וְתִירָא מִלַּעֲבֹר עַל דְּבָרָיו.

השמחה מתוך היראה
וּכְשֶׁיִּמְצָא הָאָדָם בְּנַפְשׁוֹ הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת מִן הַיִּרְאָה, רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה שָׂשׂ וְשָׂמֵח בַּיִּרְאָה הַהִיא, לְפִי שֶׁזֶּה יוֹרֶה עַל בְּרִיאוּת נַפְשׁוֹ וּשְׁלֵמוּת שִׂכְלוֹ. וּלְהָעִיר עַל-זֶה, בֵּאֵר דָּוִד בְּמָקוֹם אַחֵר כִּי מַה שֶּׁאָמַר: "עִבְדוּ אֶת-יְיָ בְּשִׂמְחָה", לֹא שֶׁתִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה בִּשְׂחוֹק וְקַלּוּת-רֹאשׁ וְדֶרֶךְ-הֶדְיוֹטוּת, אֲבָל רָאוּי שֶׁתִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה בְּיִרְאָה — אָמַר [שם ב, יא]: "עִבְדוּ אֶת-יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה". כְּלוֹמַר, שֶׁעִקַּר עֲבוֹדַת הש"י רָאוּי שֶׁתִּהְיֶה בְּיִרְאָה וּרְעָדָה, כְּשֶׁתְּשַׁעֵר הַנֶּפֶשׁ רוֹמְמוּת ה' וְהִתְנַשְּׂאוּתוֹ, וְתִירָא מִמֶּנּוּ בִּהְיוֹתָהּ מַבְחֶנֶת שִׁפְלוּת עֶרְכָּהּ וְגֹדֶל מַעֲלָתוֹ; וְתָגִיל וְתִשְׂמַח בְּאוֹתָהּ הַיִּרְאָה וְהָרְעָדָה, בַּעֲבוּר שֶׁשִּׁעֲרָה הַדָּבָר הַנּוֹרָא שֶׁרָאוּי לִירֹא מִמֶּנּוּ, שֶׁזֶּה יוֹרֶה עַל שְׁלֵמוּתָהּ וּבְרִיאוּת שִׂכְלָהּ — וּבַגִּילָה הַזֹּאת שֶׁתַּשִּׂיגוּ, תִּהְיֶה עֲבוֹדַתְכֶם שְׁלֵמָה. וְעַל-כֵּן אָמַר: "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" — לְהוֹרוֹת שֶׁהַשִּׂמְחָה נוֹתֶנֶת גְּמָר וּשְׁלֵמוּת אֶל הָעֲבוֹדָה.
____________________________________
אִם – או. עִרְבּוּב שִׂכְלוֹ – טיפשותו.


ביאורים

הסתירה הפנימית שבין היראה מהבורא לבין עבודתו בשמחה מעסיקה אותנו לא מעט. מצד אחד פעמים רבות התורה מחנכת אותנו ומדריכה אותנו שעל האדם לירא מהבורא. היא מלמדת שעלינו להתבונן בגדלותו באופן שיביא אותנו לירא ממנו. מצד שני, היא גם מדריכה אותנו לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, ומלמדת אותנו שרק על ידי עבודתו בשמחה נוכל להשיג את השלמות בעבודתנו.
רבי יוסף אלבו הוכיח בתחילת הפרק שעבודת ה' צריכה להיות בשמחה, ואילו בפרק הקודם הביא שהיא צריכה להיות ביראה. כאן הוא עוסק ביישוב הדברים. שמחה קשורה קשר ישיר לשלמות, ואדם שנמצא במציאות שלמה מגיע באופן טבעי לשמחה. אדם יכול לחיות את חייו מתוך התכחשות לאמת ואי הכרה בה. מצב זה אולי יביא אותו באופן רגעי להרגשה טובה ונעימה, אולם חוסר השלמות והחיים בתוך השקר ירחיקו ממנו את השמחה האמיתית.
דווקא מי שבריא בנפשו, מחובר לאמת ויודע מה טוב באמת ומה רע באמת, ממה צריך לירא ולהתרחק ואל מה צריך להתחבר, הוא זה שחי בבריאות נפשית. מי שזוכה להכיר בגדלות הבורא, מפנים את העובדה שישנו פער עצום בין הבורא לברואים, ושהם משועבדים אליו. יראת השמים של האדם היא היחס האמִתי של האדם לבוראו, ועומדת במרכז עבודת ה' של כל יהודי. אדם כזה אמנם יהיה ירא יותר, אך גם יהיה שמח, ירגיש סיפוק פנימי עצום ובריאות נפש גדולה, והיא שתזכה אותו לחבר יחד עם היראה את השמחה, ובעצם למצוא את השמחה בתוך היראה.
בשולי הדברים חשוב להוסיף שיראת ה' אינה יראה מפני דבר רע ומפחיד, אלא יראה מפני הקב"ה שהוא מקור הטוב והאושר. ממילא ככל שהאדם זוכה יותר להכיר בגדלות ה' ומתוך כך לירא ממנו, כך הוא זוכה גם לחיבור ולקרבה אל הטוב והאושר. לכן מי שיעמיק באותה יראה, יוכל למצוא בה עצמה את אושרו הגדול ושמחתו הגדולה.

הרחבות
• תשובה של רמיה
מִי שֶׁיִּכְאַב דָּבָר מִגּוּפוֹ וְלֹא יַרְגִּישׁ בִּכְאֵבוֹ בְּרֹב עִנְיָנָיו – הִנֵּה שִׂכְלוֹ מְעֻרְבָּב, וְכֵן הַנֶּפֶשׁ. ניתן היה לחשוב שקומת הטבע באדם, המתבטאת בצרכים גופניים וברגשות, באה רק בתור 'ניסיון' עימו יש להתמודד. גישה זו, המנסה להתעלם מהאישיות של האדם ומהייחודיות שלה, נשללה על ידי הרב קוק באופן נחרץ: "מרעיונות כאלה של קדושה ושל תשובה שהם מביאים לידי עצבות – צריכים להתרחק לפעמים, כי יסוד השמחה הקשורה בעומק הקודש הוא גדול מכל תוכן של קדושה ושל תשובה אחרת (ראה – הרחבות יום כ' תשרי, מה שהביא האדמו"ר מסוכאטשוב מהזוהר). על כן כאשר באות לו מחשבות של יראה ושל תשובה בדרך עצבון – יסיח דעתו מהם עד שתתכונן מחשבתו, ויקבל עליו כל התוכן של קדושה ושל יראת שמים בדרך חדוה ושמחה הראויה לישרי לב עובדי ה' באמת" [אורות התשובה יד, יא].
את הניסיון לעבוד את הקב"ה תוך התעלמות ממכלול כוחות החיים, מכנה הרב קוק: "תשובה של רמיה, שתשא על ידי זה את שם ה' לשוא" [שם טו, י]. אפשר לרמות אפילו את השכל והמחשבה, אך לא את הרגש, שמגיב באופן מיידי לכל גירוי, עוד לפני שהשכל מנתח אותו. מדרגתו האמיתית של האדם נקבעת לפי ההרגשה שלו, מה מתעורר אצלו כשניגש לתורה ומצוות, ומה מתעורר ביחס להנאות העולם הזה. ההתעלות האמיתית לא נמדדת רק בשאלה על מה הוא חושב, אלא בעיקר בשאלה האם הוא אוהב ומרגיש קשר ומחויבות לקב"ה ולתורתו (ראה מוסר אביך, מעין הקדמה ג).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il