ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
המשנה בדף עא ע"ב אומרת: "בן סורר ומורה נידון על שם סופו ימות זכאי ואל ימות חייב". משמע שלפי מעשיו כעת אינו ראוי למות, וצריך להבין מהי המשמעות של דין על שם סופו – האם זו ענישה מוקדמת על מעשים שוודאי יעשה בעתיד אילו ימשיך לחיות?! כיצד ניתן להורגו על דבר שלא עשה ובפרט שאם נהרגהו נמצא שלא יעשהו ושפכנו דמו שלא בצדק. ואולי הואיל ומעשיו כעת מוכיחים שוודאי יעשה כבר מוטלת עליו אשמה וניתן להענישו אף על העתיד, והטעם להיזדרזות היא כאמור במשנה שמוטב ימות זכאי.
אולם אגב הדין של בן סורר ומורה מביאה המשנה בהמשך את הדין של בא במחתרת נוקטת בלשון זו וכותבת: "הבא במחתרת נידון על שם סופו". ושם עיקר ההיתר והטעם להריגתו הוא כדי להציל את הנרדף, ואולם כמבואר באחרונים גם ברודף יש צד של ענישה 1 , אך ודאי שעיקר הטעם הוא הצלת הנרדף. לפיכך גם אצלנו מסתבר לפרש שמטרת ההריגה אינה ענישה כי אם הצלה. אפשרות שלישית לפרש היא על פי המשנה שלאחר מכן (עג ע"א) לגבי רודף. המשנה שם כותבת "ואלו הן שמצילין אותן בנפשן" ומדוייק במשנה כדברי רש"י המבאר שמצילין אותם מן העבירה (ולא מצילים את הנרדף), וכך יש לומר אצלנו שמצילין אותו מן העבירה, וכך משמע קצת מהנאמר "ימות זכאי ואל ימות חייב". אולם כפי שיתבאר בסוגיית רודף, עיקר ההיתר בהריגת רודף הוא משום הצלת הנרדף.
עניין ההצלה נתבאר בדברי רבי יוסי הגלילי המובאים בברייתא בדף עב ע"א: "רבי יוסי הגלילי אומר וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל?! אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב" 2 . בדבריו יש מקום לשתי ההבנות האחרונות, או שמדובר בהצלתו מן החטא או בהצלת הבריות שלא ילסטם אותם.
המשנה בדף סח ע"ב אומרת שקטן פטור לפי שלא בא לכלל מצוות. הגמרא שואלת מנין שקטן פטור ומשיבה שנלמד מהפסוק "וכי יהיה לאיש בן" – בן הסמוך לגבורתו של איש. על עצם השאלה מתקיפה הגמרא מדוע צריך פסוק הרי הטעם מפורש במשנה שלא בא לכלל מצוות והיכן מצאנו שקטן בר עונשים, ומשיבה שהרי בן סורר ומורה אינו נהרג על חטאו אלא על שם סופו ולכן ללא הדרשה היה מקום לומר שנהרג אף קטן. יש מקום לומר שדברי הגמרא שאינו נהרג על חטאו זו רק סברת ההווה-אמינא שבגללה היינו זקוקים לפסוק אך לאחר שיש פסוק הוא מלמדנו שאכן זהו עונש ולכן רק גדול מתחייב מיתה. אמנם מלשון הגמרא נראה יותר שהיה ברור לה שאין זה עונש אלא שבכל זאת אמרה התורה לא להורגו לפני שגדל, אך קשה כי המשנה נקטה בפירוש שקטן פטור לפי שלא בא לכלל מצוות, וצריך לדחוק שכוונתה שעדיין אינו סמוך לגבורתו של איש ואינו בכלל הפסוק "לאיש בן", ודוחק. וכן הרמב"ם (ממרים ז, ה) נקט בטעם המשנה וכתב: "לא ענש הכתוב קטן שלא בא לכלל המצות", וקשה כיצד מתיישב עם דברי הגמרא ולכאורה נצטרך לדחוק גם בדבריו כפי שדחקנו במשנה. בהמשך נשוב ליישב קושי זה באופן אחר.
הגר"ח מבריסק (גירושין ו, ט ד"ה ולפ"ז) שואל מה ההוה-אמינא של הגמרא שניתן יהיה להעניש קטן, הרי גם אי אפשר לקבל עליו עדות, שהרי אין מעידים על אדם שלא בפניו ועדות בפני קטן נחשבת כעדות שלא בפניו. ומשיב שלפי ההווה-אמינא שניתן להרוג גם קטן על כרחך שאין הריגתו מטעם עונש כלל אלא רק מצד הצלת הנרדף, ואם כן לא קשה כי גם רודף קטן מצילים אותו בנפשו.
עדיין יש מקום לברר מסברא, אם אין זה עונש, מדוע התורה לא רצתה שייהרג אף בעודו קטן, כדין קטן הרודף שניתן להורגו. בטרם נעמוד על כך נתבונן בקושיית האחרונים מהגמרא בראש השנה לגבי ישמעאל. עוד יש להתבונן באופן המיתה שהתורה השיתה עליו – סקילה.
"באשר הוא שם"
בראש השנה טז ע"ב דורש רבי יצחק: "אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם". לאור זאת מקשים האחרונים, מדוע בבן סורר ומורה נענש על שם סופו.
הרא"ם (דברים כא, יח) מתרץ שבן סורר ומורה כבר התחיל את הרשעות של העתיד ולכן ניתן להורגו על שם סופו.
המהר"ל בגור אריה (דברים כא, יח) מתרץ באופן אחר וכותב שיש לחלק בין דין שמים שאין דנים אלא לפי מעשיו כעת, לבין בית דין של מטה הדנים אף על שם סופו. ומדמה זאת לכפייה על המצוות, שבית דין של מטה כופים אדם לקיים מצוות ואילו בית דין של מעלה נותנים לו רשות לעשות כרצונו.
לכאורה לולא דבריהם היה נראה לתרץ כפי שראינו שבבן סורר ומורה הריגתו כלל אינה מדין עונש אלא מדין הצלה, ומכך שלא תירצו כך משמע שהבינו שגם בבן סורר ומורה זהו דין של עונש. אך נראה שלא רצו לתרץ כך כי עדיין יקשה סוף סוף מדוע הקב"ה לא הרג את ישמעאל מדין הצלה. ומכל מקום מתשובת הרא"ם מוכח שזהו דין עונש, כי מחלק שכאן הואיל וכבר התחיל ברשעותו ניתן להענישו כבר כעת.
ולגבי תשובת המהר"ל יש להתבונן בתשובתו מה ההיגיון בחילוק בין דין שמים לבית דין של מטה, ולכאורה אדרבה, כלפי שמים גלוי וידוע מה יהא בסופו ויש יותר מקום להורגו על שם סופו מאשר בבית דין של מטה שרק משערים מה יקרה עימו בעתיד. אם נאמר שהמהר"ל הבין שהדין להורגו הוא בעיקר מדין הצלת הנרדפים יהיה מקום להבין חילוקו. ניתנה האחריות לבית דין של מטה להציל עשוק מיד עושקו ולדאוג למנוע "מפגעים" שונים כדי שלא ייפגעו חפים מפשע, ולעומת זאת בבית דין של מעלה כל אדם מקבל שכרו ועונשו משמים כאשר יגיע הזמן לכך, אולם לכתחילה "לא מתערבים" במעשה האדם וניתנה זכות הבחירה, וכפי שהביא המהר"ל שלא כופים את האדם לקיים מצוות כך גם לא הורגים את האדם כדי להציל את האנשים שיהרוג בעתיד. אם כן, דברי המהר"ל יובנו יותר דווקא לפי הצד של הצלה ואילו מהרא"ם נראה שהבין זהו דין עונש. אולם עיין בהמשך שמוכח מהמשך המהר"ל שסקילתו מבוססת גם על גורם הענישה.
כפי שראינו למעלה, מפורש במשנה שאינו נהרג אלא על שם סופו, ופשט הגמרא שאין זה מדין עונש אלא מדין הצלה ובכל זאת קטן אינו חייב כנלמד מפסוק מיוחד. ולכאורה אין זה כהבנת הרא"ם. אולם כפי ששאלנו למעלה, יש להתבונן מדוע באמת אמרה התורה שקטן אינו מתחייב בנפשו. ונראה מכך שדינו של בן סורר ומורה אכן נקבע כך רק בגלל צירוף שני הגורמים – גם לצורך ההצלה וגם כעונש על מעשיו. מדין הצלה בלבד לא היינו דנים אותו כשם שלא דנו את ישמעאל אלא "באשר הוא שם", היינו מחכים שיגדל ואם היינו רואים שאכן עומד ללסטם הבריות זה היה הזמן להורגו. מאידך, לא שייך לעונשו על זלילתו בעונש מוות. אך הואיל ובעתיד נראה שילסטם הבריות וגם כעת החל במעשים רעים אפשר להורגו.
על פי זה יובן דין התורה שאין להרוג קטן למרות שאין זה דין ענישה. אכן, עיקר דין הריגתו נובע מדין הצלה אלא שללא גורם הענישה על מעשיו כעת לא היינו הורגים אותו, ולפיכך קטן שאינו בר עונשים אינו נהרג. לפי זה גם לשון המשנה מובן ולא צריך לדחוק כפי שכתבנו למעלה, וכן הרמב"ם, שהובא למעלה, ייושב עם פשט הגמרא, כי נזקקנו לדרשה מהפסוק "לאיש בן" כדי שלא נאמר שאין זה עונש כלל, אך התורה לימדה אותנו שאף שעיקר הריגתו משום הצלה מכל מקום הוא נהרג רק בגלל הצירוף של מימד העונש ולכן קטן אינו נהרג.
מדוע דינו בסקילה?
דינו של בן סורר ומורה הוא בסקילה. והדבר תמוה, כי אף לדברי רבי יוסי הגלילי שירדה התורה לסוף דעתו שסופו לגנוב מהוריו וללסטם את הבריות, סוף סוף גם אם נסביר שירצח את הבריות כדי ללסטמם סוף סוף אין דין רוצח אלא בסייף ולא בסקילה החמורה.
הרמ"ה מסביר שסופו ללסטם את הבריות גם בשבת ועל חילול שבת חייבים סקילה. ושב ומקשה, הרי נפסק שאת המחלל שבת לא מצילים בנפשו. ומשיב שכאן הואיל והוא גם ירצח אנשים כן מצילים אותו בנפשו, ומכיוון שכבר מצילים אותו בנפשו עושים זאת בסקילה על שם סופו. ממשיך הרמ"ה לשאול, מדוע הורגים אותו כבר כעת ולא ממתינים עד שיתברר לנו שהוא רודף, ועונה כדברי המשנה שמוטב ימות זכאי ואל ימות חייב לפי שמיתתן של רשעים הנאה להם שאין מוסיפים לחטוא.גם מדבריו עולה שיש כאן צירוף של ענישה ושל הצלה, או ליתר דיוק צירוף של שלושת הגורמים, ענישה, הצלת הנרדף והצלת הרודף מן החטא – בגלל הצלת הנרדף הוא נהרג; בגלל הענישה מחמירים להמיתו דווקא בסקילה; וכדי להצילו מן החטא מקדימים להורגו כבר כעת למרות שטרם נעשה רודף.
הרא"ם כתב כדברי הרמ"ה, שנהרג דווקא בסקילה משום שילסטם גם בשבת. ותירץ באופן נוסף, שדברי הגמרא שסופו ללסטם הבריות אינם בדווקא אלא כוונתה שסופו לעבור עבירות רבות וביניהן יעבור גם על עבירות שיש בהן סקילה, שריפה, הרג וחנק. המהר"ל בגור אריה דוחה שספק נפשות להקל וכיוון שאיננו יכולים לדעת אם ילסטם בשבת אין להחמיר במיתתו מספק.
המהר"ל עצמו מתרץ שמחמירים בעונשו יותר מרוצח רגיל משום שהיה מלסטם הרבה בריות, ואף שאם היה רוצח בפועל כמה פעמים היו הורגים אותו רק בסייף, זה משום שנענש רק על אותה הפעם שהעידו עליה העדים, אך כאן שנהרג על שם סופו הריהו נהרג על כל הפעמים שהיה רוצח. דבריו קשים, כי לפי זה צריך להיות הדין שאם ראו עדים שהרג כמה אנשים ובאו והעידו על כך בבית הדין אכן מיתתו בסקילה, וזאת לא שמענו. ואולי משום שאין זה מצוי לא חילקה התורה, וצריך עיון. לכאורה מדברים אלו של המהר"ל גם כן מוכח שיסוד החיוב הוא ענישה, שכן לגבי הצלה אין חילוק בין יהרוג אחד לשניים. אך קשה כי מקודם הסקנו מדבריו לגבי החילוק מישמעאל שקשה להבינם אם נאמר שנהרג מצד ענישה ולא מצד הצלה. ונראה כעין שאמרנו ברמ"ה, שעצם ההריגה נובעת מההצלה, ולכן בית דין של מטה הורגים אותו אף על שם סופו, אך ההחמרה בסקילה נובעת מצד ענישה.
^ 1.עיין בסיכום לסוגיית רודף.
^ 2.בדומה לדבריו, שאל רבי שמעון בדף עא ע"א: "וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו?", אך תשובתו שונה: "אלא לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר". ולכאורה תשובתו מתמיהה, שכן אם אין זה ראוי ומוסרי לסקלו על דבר כה פעוט, מדוע בחרה התורה לכתוב פרשייה "בלתי מוסרית" כדי שנדרשה ונקבל שכר, אדרבה דווקא בפרשייה שמטרתה להידרש יש לכתוב פרשייה שתלמדנו מוסר ובכך נפיק ממנה תועלת וקרבת ה'?! אלא שאם נדקדק בדבריו נראה שאכן שאלתו שונה בתכלית משאלתו של ריה"ג. ריה"ג שאל מדוע אמרה התורה שייסקל, ועל כך השיב שסופו ללסטם את הבריות. אולם רבי שמעון שאל כיצד יתכן שהוריו יוציאוהו להיסקל? הרי הדין תלוי ברצון ההורים ואף הורה לא יעשה זאת? ועל כך משיב שאכן במציאות לא היה ולא נברא, אלא שהתורה לימדה אותנו אורחות מוסר שכך היה ראוי לעשות לו.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

רביבים לימוד מדעים - המפתח להבנת התורה
המדעים השונים נחשבים חוכמה אלוקית | המנורה שהייתה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, כנגד שבע חוכמות העולם ששורשן גנוז בתורה | מי שאינו מצוי בחוכמות אינו יכול להתמנות לחבר בסנהדרין, וממילא אינו יכול להיחשב בין גדולי התורה | הגאון מווילנה עודד את תלמידיו ללמוד מדעים | לתלמיד חכם שאינו מצוי בחוכמות חסרה הבנה רבה בתורה | אם לימודי המדע יובילו לעזיבת התורה, חובה לוותר על המדעים | סיבה נוספת לשילוב לימודים בסיסיים של מדע ושפה (לימודי ליבה) היא שבעזרתם יוכלו הבוגרים לרכוש מקצוע

החופש הגדול חוסן רוחני בימי בין הזמנים
הרב עוסק בחשיבותו המיוחדת של לימוד התורה דווקא בימי בין הזמנים, בהם הלימוד מגיע מתוך בחירה חופשית ומתיקות מיוחדת, המהווה בסיס לחוסן הרוחני של עם ישראל. כמו כן, הרב מדגיש כיצד כוחה של התורה והיראת שמיים משמשים כעוגן חיוני להתמודדות מול אתגרי הרחוב והאווירה המתירנית בתקופה זו.

עקב פרשת עקב – לא תירא מהם
זה הכל בתוכנו בראש שלנו ובהסתכלות שלנו משם הכל מתחיל ולכן השינוי הגדול צריך להתרחש קודם כל בתוכנו ממש בתפיסתנו

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת עקב
מה הטעם שבתחלה אמר וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן לשון רבים, ואח"כ אמר וְשָׁמַר יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ לשון יחיד. 'אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל', אַל תִּקְרֵי 'אֲבָנֶיהָ', אֶלָּא בּוֹנֶיהָ. צריך להבין למה הוציאו את המקרא מידי פשוטו. מה הטעם שבברכות התורה אומר 'בָּרְכוּ אֶת יְ-הֹוָה הַמְּבֹרָךְ'. והוא שם יְ-הֹוָה שהוא מידת הרחמים, ואילו בברכת המזון אומר ברוך א-לוהינו שאכלנו, מזכיר שם א-להים שהוא מידת הדין. מה נשתנה ברכת התורה שחיובה מן התורה הוא לפני הלימוד, שהרי מברך ברכות השחר טרם תחילת לימודו, מברכת המזון שחובתה היא רק לאחר האכילה

קרח מבחן הקטורת של משה
לשיטת רס"ג ורמב"ן משה הציע את מבחן הקטורת לפי הוראה מה'. לפי חזקוני משה הציע אותו מדעתו מתוך הנחה שהם לא ירצו למות ולא יקטירו, לפי ר' חיים פלטיאל מבחן הקטורת לא היה אסור ולא מסוכן.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מצוות ירושת הארץ
עיון בשיטת רש"י והרמב"ן במצוות ירושת הארץ, האם המצווה היא לגרש את האויבים או לשבת בארץ.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו תפוחי זהב במשכיות כסף
כיצד ניתן להעביר את עומקה הפנימי של התורה לדורות הבאים מבלי לפגוע בהם או לעוות את כוונתה? דרך בחינת המושג "תפוחי זהב במשכיות כסף", השיעור יעסוק במבנה הרב-שכבתי של התורה המשלב פשט, רמז, דרש וסוד כמיקשה אחת בלתי נפרדת.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מעמדם הלכתי של חוקי המדינה
השיעור עוסק במעמדם ההלכתי של חוקי המדינה ודיני המלכות, תוך בחינת המקורות ההיסטוריים וההבדלים שבין הגישות השונות ביחס לתוקפם. במהלך השיעור נדון הגבול שבין סמכותו הלגיטימית של השלטון לבין גזל, לצד בירור השלכותיהם של הדינים הללו על המציאות הישראלית הנוכחית.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו פרה אדומה ורפואה מודרנית
בשיעור ייחודי זה, נצלול אל תוך עולמו של המרצה, אשר משתף בסיפורים אישיים מרתקים על משפחתו, ועל החיבור הייחודי שבין סוגיות הלכתיות עתיקות לבין עולם הרפואה והטכנולוגיה המודרנית. השיעור נע בין ההיסטוריה המרתקת של שיקום עולם התורה, דרך מאמצים בני זמננו להשבת סוגיות מקדשיות לקדמת הבמה, ועד לפתרונות הלכתיים ורפואיים מתקדמים.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו כוחה של עצירה: תענית מול אבלות
השיעור בוחן את כוחם של ימי החורבן והצום לא כמצב של חוסר אונים, אלא כהזדמנות ייחודית להתעלות ולתשובה. דרך ההבחנה של הרמב"ם בין אבלות לתענית, נגלה כיצד דווקא מתוך הכרת החיסרון והשבר נפתח הפתח לבניין רוחני מחודש.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מסירות נפש ורוח מלחמה
בשיעור זה נעסוק בפרשות מטות-מסעי ונתעמק בפרשת מלחמת מדין תוך בחינת סוגיות הלכתיות והשקפתיות מרתקות. נברר את המקורות לעניין השארת "רוח רביעית" לבריחת האויב, נדון במעמדו של פנחס כמשוח מלחמה, ונסיים בהנחיות מעשיות לניצול נכון וקדוש של ימי בין הזמנים.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו תפילה כממשיכת עבודת הקורבנות
השיעור עוסק במהותה של התפילה, ומציג את התפיסה לפיה כוחה של התפילה יונק וממשיך את עבודת הקורבנות שהתקיימה בבית המקדש. דרך בחינת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, מוסבר כיצד עבודת הקורבנות והתפילות נועדו לעדן ולאזן את העולם הגשמי, ולהעלותו בהדרגה לקדושה.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו האור המפציע: תהליך הגאולה וקושי הגלות
בשיעור זה, מנתח הרב את דברי הראי"ה קוק זצ"ל בעין אי"ה, הדנים במעבר המורכב וההדרגתי מחושך הגלות אל אור הגאולה. מתוך כך, השיעור מציג את התפיסה כי דווקא מתוך המשברים ותופעות הבוסריות של דור עקבתא דמשיחא, נבנים בהדרגה כוחות החומר והרוח של עם ישראל לקראת הגאולה השלמה.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו דילמות חיים ומוות בסל התרופות
השיעור עוסק בדילמות המוסריות, הכלכליות וההלכתיות המורכבות שעמן מתמודדת ועדת סל התרופות בישראל בבואה לתעדף תרופות וטכנולוגיות תחת מגבלת תקציב נוקשה. באמצעות דוגמאות רפואיות ומקורות תלמודיים, המרצה מנתח את ההכרעה הקשה בין הארכת חיים לשיפור איכותם, ובין הצלת הפרט לעומת טובת הכלל כשותפות ציבורית.











