ישיבה
בית המדרש
וְיֵרָאֶה שֶׁאֲשֶׁר הֵבִיא אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים לְטָעוּת וּלְסַפֵּק בִּדְבָרֵינוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, הֱיוֹתֵנוּ מַאֲרִיכִים בְּסִפּוּר הָעוֹלָם הַבָּא, וּלְבָאֵר מַאֲמָרִים אֲמִתִּיִּים, וְלִזְכֹּר כָּל דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים וְהַחֲכָמִים הַמּוֹרִים עָלָיו. וּכְשֶׁזָּכַרְנוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, זְכַרְנוּם בִּדְבָרִים מְעַטִּים, וְאָמַרְנוּ שֶׁתְּחִיַּת הַמֵּתִים פִּנָּה אֲמִתִּית.
וְהֵבִיא אֶל זֶה* שְׁנֵי דְבָרִים:
הָאֶחָד מֵהֶם, שֶׁכָּל חִבּוּרֵינוּ אָמְנָם הֵם קַב וְנָקִי, וְאֵין כַּוָּנָתֵנוּ לְהַגְדִּיל גּוּף הַסְּפָרִים וְלֹא לְכַלּוֹת הַזְּמַן בְּמַה שֶּׁלֹּא יָבִיא אֶל תּוֹעֶלֶת. וְלָזֶה כְּשֶׁנְּפָרֵשׁ, לֹא נְפָרֵשׁ אֶלָּא מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְפֵרוּשׁ, וּבַשִּׁעוּר שֶׁיּוּבַן לְבַד. וּכְשֶׁנְּחַבֵּר, לֹא נְחַבֵּר רַק קִצּוּר הָעִנְיָנִים.
וְהַדָּבָר הַשֵּׁנִי, שֶׁהַהַאֲרָכָה אָמְנָם תִּהְיֶה* בְּצִיּוּר* עִנְיָן נֶעֱלָם עַד שֶׁיִּשְׁלַם צִיּוּרוֹ, אוֹ שֶׁהֵבִיא רְאָיָה עַל אֲמִתּוּתוֹ, וְזֶה צָרִיךְ אֵלָיו בִּשְׁלֹשָׁה מִינֵי הַחָכְמוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלִּמוּדִי, וְהַטִּבְעִי, וְהָאֱלֹהִי. כִּי הַרְבֵּה פְּעָמִים יֵעָלֵם בָּהֶם עִנְיָן, וְיִרְחַק צִיּוּרוֹ, עַד שֶׁיְּפֹרְשׁוּ גְּדָרָיו פֵּרוּשׁ מַסְפִּיק, וּפְעָמִים יִצְטָרֵךְ הָעִנְיָן הַמְצֻיָּר אֶל רְאָיוֹת רַבּוֹת עַד שֶׁיִּתְאַמֵּת מַה שֶּׁיְּבֻקַּשׁ אֲמִתּוּתוֹ.
אָמְנָם דִּבְרֵי הַמּוֹפְתִים* לֹא יֵעָלֵם צִיּוּר* מַה שֶּׁיִּזְכֹּר מֵהֶם וְלֹא יִכְבַּד, וְאִי אֶפְשָׁר לְהָבִיא רְאָיָה עַל אֲמִתַּת מַה שֶּׁכְּבָר בָּא אוֹ שֶׁיָּעַד בּוֹאוֹ, אֲבָל יִרְאוּם בַּחוּשִׁים אוֹ יְקֻבַּל מִמִּי שֶׁכְּבָר רָאָם.
וּמִפְּנֵי זֶה נְפָרֵשׁ הָעוֹלָם הַבָּא וּנְבָאֲרֵהוּ, לְהֵעָלְמוֹ וְלִהְיוֹתוֹ עִנְיָן אֲשֶׁר בְּטֶבַע מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוֹמַר הִשָּׁאֵר הַנֶּפֶשׁ.
אין להאריך בענין תחיית המתים
אָמְנָם תְּחִיַּת הַמֵּתִים הוּא אֶחָד מֵהַמּוֹפְתִים, וּמְבֹאָר מְאֹד, שֶׁעִנְיָנוֹ מוּבָן וְאֵין שָׁם אֶלָּא לְהַאֲמִין בּוֹ לְבַד, כְּמוֹ שֶׁבָּאַתְנוּ הַהַגָּדָה הָאֲמִתִּית. וְהוּא עִנְיָן יוֹצֵא חוּץ לְטֶבַע הַמְּצִיאוּת, וְאֵין רְאָיָה עָלָיו מִצַּד הָעִיּוּן. וְאָמְנָם יִנְהַג מִנְהַג הַנִּפְלָאוֹת כֻּלָּם וִיקֻבַּל אֵין שָׁם זוּלַת* זֶה. וּמֶה הָיָה לָנוּ אֶפְשָׁר לוֹמַר בּוֹ אוֹ לְהַאֲרִיךְ? הֲתַחְשֹׁב שֶׁהַמְבֻקָּשׁ מִמֶּנּוּ אֵצֶל אֵלּוּ, שֶׁאֶדְרֹשׁ בְּחִבּוּרֵי הַדְּרָשׁוֹת בָּאוּ בְּזֶה הָעִנְיָן וְהַהַגָּדוֹת הָהֵם, וְזֶה יוֹתֵר רָאוּי לְזוּלָתֵנוּ כְּפִי כַּוָּנַת מַה שֶּׁיְּחַבֵּר בּוֹ. אַתֶּם עֲדַת הַמְעַיְּנִים בְּחִבּוּרֵינוּ כְּבָר יְדַעְתֶּם שֶׁאֲנִי לְעוֹלָם נוֹטֶה לְחַסֵּר הַמַּחֲלֹקֶת וְהַוִּכּוּחִים, וְלוּ הָיָה אֶפְשָׁר לִי לָשִׁית הַתַּלְמוּד כֻּלּוֹ בְּפֶרֶק אֶחָד, לֹא הָיִיתִי מֵשִׂים אוֹתוֹ בִּשְׁנַיִם, וְאֵיךְ יְבֻקַּשׁ מִמֶּנִּי זִכְרוֹן הַדְּרָשׁוֹת וְהַהַגָּדוֹת, וְהֵם נִמְצָאוֹת בִּמְקוֹמוֹתָם, וְיִקָּרֵא שָׁם, וּמַה תּוֹעֶלֶת לְכָפְלָם וְנֹאמַר שֶׁאֲנַחְנוּ חִבַּרְנוּ?
___________________________________
וְהֵבִיא אֶל זֶה – סיבת הדבר שהרמב"ם בספריו קיצר בעניין תחיית המתים. שֶׁהַהַאֲרָכָה אָמְנָם תִּהְיֶה – אריכות דברים תהיה נצרכת. בְּצִיּוּר – בהבנת. הַמּוֹפְתִים – הניסים. לֹא יֵעָלֵם צִיּוּר – אין קושי להבחין בהם. אֵין שָׁם זוּלַת – אין עוד מה להוסיף בביאור הדבר.
ביאורים
בתחילת המאמר הסביר הרמב"ם את הסיבה שבגינה טעו האנשים בדבריו על 'תחיית המתים', והיא שבחיבוריו התמקד יותר ב'עולם הבא' ולא האריך בעניין תחיית המתים, אף שהזכיר שם שהיא יסוד חשוב בתורה. הרמב"ם הסביר שהוא עשה זאת כיוון שראה שההמון מתעסק יותר בתחיית המתים ולא בעולם הבא, ולכן הוסיף דווקא לו ביאור. כעת הרמב"ם מוסיף ונותן עוד שתי סיבות מדוע עשה זאת:
הסיבה הראשונה היא שהרמב"ם עשה את חיבורו כמה שיותר מדויק ומתומצת. וכאשר דבר מסוים הוסבר, אין ערך לאריכות ולריבוי המלל, אם אינם מוסיפים עוד ביאור על הנכתב.
הסיבה השנייה היא שאריכות בהחלט נצרכת, אך ורק כאשר מנסים להסביר איזה מושג בלתי מובן. אריכות כזו נצרכת בעיקר בשלושה סוגי חכמות: חכמות החשבון למיניהן, חכמות הטבע והחכמות האלוהיות, דהיינו ההשכלה במציאות ה', אחדותו וכדומה. לעומת החכמות האלו, בענייני ניסים אין מה להוכיח או להסביר. והניסים שכבר היו, הם ברורים אצל מי שראה אותם, או קיבל מסורת עליהם ממי שראה.
כזה הוא ההבדל בין העולם הבא לתחיית המתים. העולם הבא הוא מושג שאינו ברור דיו. מה קורה לנפש, האם ומדוע אין גוף, ועוד שאלות דומות לאלה. מושג עלום כזה יש לבאר ולהסביר היטב.
תחיית המתים, לעומת זאת, היא מופת ונס שעניינם מובן – הנפש תשוב אל הגוף. אין מה להסביר בזה, אלא רק להמתין לבואה. הרוצה להרחיב בעניינה של תחיית המתים, יכול להביא עוד מדרשים ודברי אגדה בזה, ולהרחיב היריעה, אך אין הוא מוסיף ביאור על עניינה. הרמב"ם כתב כאן את שיטתו בחיבור ספרים: הוא אינו מביא את המחלוקות הנוגעות לנושאים שעליהם הוא כותב, אלא את פסק ההלכה בלבד. כל זאת למען יוכל הלומד ללמוד בדרך קצרה וברורה.
הרחבות
ריבוי מחלוקות
כְּבָר יְדַעְתֶּם שֶׁאֲנִי לְעוֹלָם נוֹטֶה לְחַסֵּר הַמַּחֲלֹקֶת וְהַוִּכּוּחִים, וְלוּ הָיָה אֶפְשָׁר לִי לָשִׁית הַתַּלְמוּד כֻּלּוֹ בְּפֶרֶק אֶחָד, לֹא הָיִיתִי מֵשִׂים אוֹתוֹ בִּשְׁנַיִם. לעומת הרמב"ם, שסובר שיש לקצר בדברים, הראב"ד סובר שיש לציין מקורות: "כי הם (– רבותינו הקדמונים) הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם, והיה לו בזה תועלת גדולה כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר וראייתו ממקום אחד, ואילו ידע כי יש גדול ממנו הפליג שמועתו לדעת אחרת היה חוזר בו" [השגות להקדמה למשנה תורה].
כך סבר גם המאירי , שזו הדרך המרכזית בלימוד תורה: ו"זאת היא השטה אשר תפשנו... לבאר הסוגיא בשלמות ובלא שום חסרון ולהאריך בה באריכות כל מה שנאמר בה ולברור אח"כ דרך פסק מה שראוי לברור ממנה..." [הקדמה לבית הבחירה].
לגבי ריבוי מחלוקות אפשר למצוא בדברי המאירי טענה המחזקת את שיטת הרמב"ם שלא להביא מחלוקות: "ולעולם יהיה אחד ממונה על כלם. שיהו כולם נשמעין לו, כדי שלא ירבו מחלוקות בהתמדה". [סנהדרין ח. ד"ה כתוב]
הרב קוק על דברי חז"ל, "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", מסביר שדווקא ריבוי המחלוקות טוב יותר: "כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום... שיתראו כל הצדדים וכל השיטות" [עולת ראיה עמ' של]. נראה שיש צורך בכל גישה – בצד המעשי-פרקטי יש צורך בפסיקה אחת ובדרך ברורה שתנחה את ההתנהלות של הציבור. לעומת זאת, בצד הלימודי-רוחני, יש צורך דווקא בריבוי דעות ושיטות שיחשפו את עושרו של העולם רוחני.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
