ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
מיגו למפרע
התוס' מוסיפים שאף אם לא היו לו עדי יום אחד אלא היה טוען בתחילה שבפניו מכרה המערער למוכר או שהוא ראה את המוכר דר בה יום אחד היה מועיל, והיה נאמן במיגו שיכל לומר שהייתה מעולם שלו, אבל במקרה שלפנינו שלא טען כך בתחילה, כעת לאחר שאמרו לו שאין טענתו מתקבלת אם אין לו ראיה שהמוכר דר בה יום אחד, שוב אינו נאמן במיגו לומר שראהו דר שם או שקנאה בפניו משום שזהו מיגו למפרע ומיגו למפרע אינו טוב. דברי רב בדף מא ע"ב שנאמן במיגו לטעון שבפניו היה המכר כוונתם שטען כך מתחילה ולא רק לאחר שהודענו לו שטענתו תתקבל רק אם יוכיח שנמכרה בפניו או שהמוכר דר בה יום אחד. התוס' מוכיחים זאת מכך שלמעשה בסיפור שם רבי חייא אמר לו שיביא עדים שהמוכר דר בה יום אחד ולא הסתפק בלשאול אותו אם ראה שדר שם.
התוס' מוסיפים הוכחה לשיטתם מסנהדרין לא ע"א. שם מסופר על אשה שהפקידו שטר בידה והיא טענה שנפרע, ונפסק שאינה נאמנת במיגו שיכלה לשרוף את השטר הואיל וכעת בית דין כבר ראו את השטר. משמע שאינה נאמנת אלא אם גם כעת יכולה לשרוף ויש לה מיגו אך איננו אומרים מיגו שיכלה לשרוף לפני שהראתה לבית הדין. עוד מוכיחים זאת משבועות לח ע"ב. שם נאמר שהאומר מנה לי בידך ואמר לו הן ולמחרת כשתבעו השיב שכבר פרע פטור, והגמרא מתקשה לסוברים שהמלווה בעדים צריך לפורעו בעדים מדוע כאן שהודה בפני עדים לא נחשב כלווה בעדים. ולכאורה קושייתה אינה מובנת, שהרי כאן יש להאמינו במיגו שאתמול יכול היה לומר שכבר פרע, אלא על כרחנו שמיגו למפרע אינו מיגו טוב.
מקור נוסף לכך ישנו בכתובות פה ע"א – "מלוגא דשטרי". מסופר שאשה אחזה בתיק מלא שטרות בפקדון וכשמת המפקיד ובאו היורשים לתבוע אותה טענה שהתכוונה לתפוס את השטרות לעצמה כבר בחיי אביהם עבור חוב שיש לו ומכיוון שתפסה בחייו אין היתומים יכולים לטעון שמטלטלין של יתומים אינם משתעבדים לחוב אביהם. רב נחמן אמר לה שרק אם אביהם תבע את השטרות בחייו וסירבה לתת נחשבת אחיזתה בהם כתפיסה ולפיכך שאל אם יש לה עדים שתבע אותה וסירבה. התוס' שם (ד"ה אית) שואלים מדוע הזקיקה לעדים ולא הייתה נאמנת לומר שתבע אותה בחיים במיגו שיכלה לומר שכלל לא ניתנו לה בפיקדון אלא נמכרו לה. ועונה ר"י גם שם שמיגו למפרע אינו מיגו טוב.
בדף לא ע"א מסופר על אדם שטען שקנה מפלוני ואכל שנות חזקה והביא עדים על שלוש שנים שהחזיק, ובא המערער והביא שטר שקנאה מפלוני לפני ארבע שנים, ואז טען המחזיק שהחזיק שבע שנים והביא עדים על כך, ופסק רבא שנאמן ואינו נקרא חוזר וטוען הואיל ואפשר לתרץ דבריו הראשונים "שנות חזקה" שמשמעותם לאו דווקא שלוש אלא לפחות שלוש. הגמרא שם אומרת שמתקבלת טענתו דווקא בגלל שטען שבע שנים אך אם היה טוען שש שנים לא, שהרי אז נמצא שלאחר שנתיים נכתב שטר המכירה לטובת המערער ואין לך מחאה גדולה מזו. הריב"ם (תוס' ד"ה אבל) מקשה מדוע לא יהא נאמן שקנאה לפני המערער במיגו שיכול לומר שקנאה מהמערער, ור"י מתרץ שאין זה מיגו טוב משום שבתחילה בשעה שטען לא ידע שיבוא מערער שבידו שטר שקדם לשלוש השנים האחרונות.
לכאורה סברת ר"י היא כדברי התוס' בדף הקודם שמיגו למפרע אינו טוב, ומשמע שריב"ם חולק על יסוד זה. אך קשה מדוע התוס' לא הזכירו סוגיא זו כהוכחה נוספת לכך שמיגו למפרע אינו טוב אלא טרחו להביא לחמם ממרחק. לאחר העיון נראה שכאן הסברא פשוטה הרבה יותר. במקרים שהביא התוס' גם בשעת הטענה היו לו שתי אפשרויות והוא בחר בפחות טובה שביניהם משום שחשב שגם היא טובה, ועל כך חידשו התוס' שאם יתברר שהטענה שטען לבסוף אינה מספיקה הוא לא נאמן להוסיף ולהעיד על פרטים שיגרמו להשלים את הטענה ולעשותה מספקת, למרות שבשעה שטען לכאורה הוכיח לנו המיגו שאדם זה דובר אמת. אולם במקרה שלפנינו בשעת הטענה הייתה רק טענה אחת אפשרית, ואם כן כלל לא היה מיגו באותה שעה ולא הייתה שום הוכחה שאדם זה דובר אמת. מכל מקום מדברי ריב"ם שחולק אפילו כאן מוכח לכאורה שוודאי יחלוק גם שם ויכשיר מיגו למפרע.
הרא"ש לגבי קשתא בעיליתא (סימן לז) כותב שאם בתחילה אמר בסתם קניתי מפלוני שקנה ממך נאמן אחר כך להוסיף שהמכר היה בפניו משום שהוא מתרץ דיבורו ואין זה טוען וחוזר וטוען. מתרץ דיבורו פירושו שמבאר לנו כעת שכבר מראש כשאמר שקנה מפלוני שקנה מהמערער כוונתו הייתה שראה שפלוני קנה מהמערער. הדרישה (קמו ס"ק כ) מבאר שהרא"ש חולק וסובר שאומרים מיגו למפרע, ולכן כאשר יכול לתרץ דיבורו הראשון נאמן אך כשסותר לדיבורו הראשון אינו נאמן למרות המיגו משום שהריהו טוען וחוזר וטוען. לעומת זאת, הש"ך (ס"ק י) מבין שגם לדעת הרא"ש לא אומרים מיגו למפרע, וזה הטעם שאינו נאמן כאשר סותר לדיבורו הראשון 1 אלא שכאשר מתרץ דיבורו הראשון אין בעיה מצד מיגו למפרע. והוסיף הש"ך שאף התוס' מודים בכך וכלל אין מחלוקת, אלא שהבינו שסוגייתנו עוסקת במקרה שלא ניתן לומר שמתרץ דיבורו, כגון שבתחילה פירש שקנה מפלוני שאמר לו שקנה מהמערער ואם כן ודאי לא הייתה כוונתו שראה בעצמו את הקנייה מהמערער. התומים (כללי מיגו אות קט) מסביר כש"ך שגם לדעת הרא"ש לא אומרים מיגו למפרע חוץ ממקרה שיכול לתרץ דיבורו, אולם לדעתו התוס' חלוקים וסוברים שאף כשניתן לתרץ דבריו לא אומרים מיגו.
לגבי "מלוגא דשטרי" מקשה הרא"ש (פרק ט סי' ה) את קושיית התוס' מדוע לא הייתה נאמנת במיגו שיכלה לטעון לקוחים הם בידי ותירץ שלהלכה ששטרות אינם נקנים במסירה לא הייתה נאמנת בטענת לקוחים אלא הייתה צריכה להראות את שטר המכירה כראיה. מכך שהרא"ש לא תירץ שם כתוס' מדייק שם הקרבן נתנאל (אות ע) שלדעתו אומרים מיגו למפרע. התומים מתרץ על פי דבריו למעלה שגם כאן נחשב שמתרצת את דיבורה ולכן נאמנת לרא"ש, והתוס' חלקו לשיטתם שסברו שאף לתרץ דיבורה אינה נאמנת. אולם צריך עיון מהרא"ש בכתובות קט ע"ב, הכותב בפירוש שלא אומרים מיגו למפרע.
בכתובות קט ע"ב מסופר על אדם שהיו עדים שגזלו ממנו את השדה אך לאחר זמן כתב שטר מכר על שדה לידה וכשציין את מיצריה רשם את שמו של הגזלן כבעל השדה הסמוכה. לאחר מותו טען האפוטרופוס של יתומיו שמא חזר אביהם וקנאה ממנו וקיבלו טענתו משום שגם אביהם היה נאמן לטעון כך. רש"י (ד"ה נאמן) מסביר שאביהם היה נאמן משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שהרי היו עדים שגזלה ממנו אלא שהוא אסר וכתב ששייכת לגזלן ולפיכך נאמן להתיר ולטעון שקנאה בחזרה. ואילו התוס' (ד"ה אם) התקשו מדוע היה נאמן הרי זה מיגו למפרע ולפיכך העמידו שהשטר לא היה מקויים ולכן נאמן במיגו דמזוייף. לכאורה מדברי רש"י מוכח שאומרים מיגו למפרע, וכן הבין הכנסת הגדולה (קיצור כללי מיגו אות קט). אולם התומים ביאר את רש"י כפי שביאר ברא"ש, שעקרונית מודים שלא אומרים אלא שסבורים שבמקום שיכול לתרץ דיבורו נאמן, וכך כאן אינו סותר לדבריו הקודמים שמכרו לגזלן אלא טוען שחזר וקנה ממנו. יש להעיר שכאן הדברים מחודשים יותר משום שאינו יכול להגיד שפירושו כעת כלול בדבריו הראשונים אלא הוא ודאי מוסיף פרט חדש אלא שהואיל ואינו סותר לדבריו הקודמים עדיין נאמן 2 . הקובץ שיעורים (בבא בתרא אות קט) מתרץ דברי רש"י באופן אחר ומחלק בין מיגו שאינו נאמן למפרע להפה שאסר שנאמן אף למפרע.
טעמי השיטות
התוס' (בבא בתרא ל ע"א ד"ה לאו; כתובות פה ע"א ד"ה אית) מנמקים שאינו נאמן במיגו למפרע משום שבשעה שטען את טענתו חשב שהיא מספיק טובה ולא ידע באותה שעה שיצטרך להעיד על פרט נוסף, ולכן המיגו שהיה קיים אז לא יועיל לו לעכשיו שיהא נאמן על הפרט הנוסף הנזקק להשלמת טענתו. כמובן, אילו עדיין הייתה באפשרותו לטעון את הטענה הטובה שהחליט לא לטעון אז עדיין היה לו מיגו והיה נאמן, אך הואיל ומקודם כבר הודה שטענה זו אינה נכונה כבר אין לו מיגו.
התומים (כללי מיגו אות קט) ואחרונים נוספים מנמקים באופן אחר וכותבים שמיגו מוכיח את צדקתו באותה שעה אך אין מכאן הוכחה לנצח שהוא תמיד ישאר בצדקתו וידבר אך אמת, ולכן לאחר זמן שוב אינו נאמן להשלים את הפרטים הנוספים.
מדברי התוס' שלא השיב כך משמע שההוכחה שהוא דובר אמת עדיין קיימת, אך לפי זה צריך להבין את דבריו, מה בכך שלא ידע בתחילה שייאלץ להשלים פרטים אלו, הרי סוף סוף הוכח שהוא דובר אמת. ואולי כוונתם שמיגו מועיל משום שרואים שבחר לטעון את הטענה הנוכחית שהיא גרועה יותר ולא בחר בטענה הטובה, ומכך מוכח שהוא דובר אמת, אך כשלא ידע שטענתו הנוכחית לבדה אינה מספיקה יתכן שבגלל שחשב שהיא מספיקה העדיף לטעון אותה אך אילו ידע שייאלץ להשלמת פרטים נוספים אכן לא היה בוחר בה. אך עדיין הדברים אינם מובנים, כי סוף סוף גם ללא ההשלמה הטענה השנייה טובה יותר ובכל זאת לא בחר בה, ומדוע לא יוכח מכך שאדם זה דובר אמת, וצריך עיון.
ואכן יש אחרונים שהבינו שכוונת התוס' היא כהסבר התומים, ומסתבר שאף התומים הבין כך, שהרי הביא את טעמו בפשטות ולא ציין שבתוס' נאמר נימוק אחר, ואולי הבינו כך משום קושייתנו. אולם צריך עיון כיצד נכנס הסבר זה בלשונם, ואולי היה פשוט לתוס' שזוהי הסברא ובדבריהם באו להוסיף שלא נתרץ דיבורו ונאמר שהואיל וטענתו אינה מספיקה אם לא ראה בעצמו כיצד נקנה מהמרא קמא מסתמא כבר בתחילה כוונתו הייתה שראה בעצמו. על כך משיבים התוס' שאין זה נכון כי יתכן שלא העלה על דעתו שהוא זקוק לטעון כך ואם כן אין לנו לומר שמסתמא לכך התכוון. יש להוכיח כהבנת אחרונים אלו גם מהראיה שהביאו התוס' מסנהדרין. שם בטענתו הראשונה הודה שחייב, ואם כן לא שייך לומר שהחיסרון הוא בכך שלא ידע שיצטרך להשלים פרטים לטענתו, אולם אם הטעם הוא שיתכן שאז היה דובר אמת וכעת לא – יובן, כי גם שם אתמול כשהודה מוכח שדיבר אמת ואין מכך הוכחה שגם היום הוא דובר אמת.
הדרכי דוד (על התוס' כאן) אכן הבין שאין זה פשט התוס' 3 . הוא עומד שם על סברת התוס' ומסביר שכל מיגו מועיל דווקא כשהיה צריך לטעון בפני בית דין שאז אנו אומרים שאם היה משקר היה מדקדק לטעון את הטענה הכי טובה, אולם כאשר טוען מחוץ לבית דין עדיין אינו מוכרח לטעון ולכן גם אינו מדקדק וממילא אם בחר בטענה גרועה יותר אין מכך הוכחה שהוא דובר אמת. נראה מדבריו שהבין שמיגו למפרע עוסק דווקא במקרים שאת הטענה הראשונה טען מחוץ לבית הדין, כמו במקרה בסנהדרין שבתחילה השיב לו מחוץ לבית הדין שאכן חייב לו מנה, ולפי זה צריך לומר שהבין שגם בסוגייתנו מדובר שחוץ לבית דין אמר לו שקנה מפלוני שקנה מהמערער, אך אם היה טוען זאת בפני בית הדין אכן היה נאמן אחר כך להשלים ולומר שראה את המוכר דר בה יום אחד. על כל פנים גם לפי הסברו בתוס' אכן מובנת הוכחת התוס' מסנהדרין, שהרי גם שם טען בתחילה מחוץ לבית הדין.
מהו טעם הרא"ש ? לפי הסבר הדרישה שלדעתו אין שום חיסרון במיגו למפרע יש לומר שהמיגו לא מלמדנו רק על אותו הרגע אלא אנו תולים שאם בטענתו הראשונה דיבר אמת סביר להניח שלא נעשה בינתיים שקרן. כמובן לא נלמד על כך שאדם זה נאמן לעולם ושוב במשך כל חייו בכל פעם שיבוא לבית הדין נאמינו, אלא שביחס לטענה זו בה כבר ראינו שהוא דובר אמת איננו תולים שחזר בו וכעת החליט לשקר אלא עדיין הוא עומד בתומו.
לפי הש"ך ו התומים ברא"ש, שחילקו בין אם סותר דבריו הראשונים או מסבירם, צריך להתבונן מהי סברת החילוק, הלא אם נבין את הסברא במיגו למפרע כתומים, מדוע נאמן לתרץ דבריו הראשונים הרי כעת אין לי הוכחה שהוא נאמן, וכן אם נבין כפשט התוס' שמראש לא ידע שיזדקק להשלים פרטים אלו, מה אכפת לי אם ההשלמה היא בדרך שסותרת או מבארת, וכן להסבר הדרכי דוד אם טען מחוץ לבית הדין אין לי שום הוכחה של מיגו וגם לא יהא נאמן לתרץ דבריו. ואולי יש לומר שנאמנות זו לתרץ את דבריו כלל אינה נובעת מכח המיגו אלא מסדרי הדין הוא שיהא אדם נאמן לתרץ ולפרש את דבריו שהרי מצוי שבעל דין אינו חד ומדקדק בלשונו והוא יודע הכי טוב למה נתכוון ולכן נאמן לפרש את דבריו הראשונים ולאחר שאנו מקבלים את פירושו ומבינים שדבריו כעת היו כלולים בדבריו הראשונים, ממילא הוכחת המיגו שהייתה על דבריו הראשונים קיימת גם על הפירוש, וכן מדוקדק בלשון הרא"ש (סימן לז) "מתרץ דיבוריה הוי ולא טוען וחוזר וטוען".
כפי שראינו למעלה, מדברי התומים ברש"י עולה כי נאמן אף בדבר שהוא ודאי תוספת חדשה שאינה כלולה בדיבורו הראשון ודי לנו בכך שאינה סותרת דיבורו הראשון כדי לקבלם. שיטה זו נראית מאוד כדברי הדרישה שבאמת אין שום בעיה במיגו למפרע וגם הוא נחשב להוכחה טובה אלא שאם סותר דבריו הראשונים אינו נאמן מסיבה אחרת, שאין אדם טוען וחוזר וטוען (כאשר טענתו הראשונה מחייבת אותו). ולכאורה יש להוסיף על כך שוודאי לכל השיטות גם כח ההוכחה של המיגו אינו קיים במקרה שסותר דבריו הראשונים שהרי ממה-נפשך באחת מהפעמים ודאי משקר, אך קשה כי התומים כן מנמק שמיגו למפרע אינו מיגו טוב אלא שכשאינו סותר הוא כן טוב, וצריך עיון.
הקובץ שיעורים חילק בשיטת רש"י בכתובות בין הפה שאסר למיגו. הסברא לחלק היא שלשיטה זו מיגו בנוי על הוכחה והוכחה זו אינה קיימת במיגו למפרע כפי ההסברים השונים אולם לגבי הפה שאסר צריך לומר ששיטה זו סוברת שאינו בנוי על הוכחה אלא זהו דין שאם מקור האיסור שלנו מאדם מסויים אין לנו יכולת לאסור יותר ממה שהוא עצמו אוסר, ובדין זה יש מקום לומר שאין חילוק בין אם סייג את איסורו מיד או לאחר זמן. התוס' (אצלנו ושם) חלקו על רש"י בכתובות וכתבו שלא אומרים מיגו למפרע. מדבריהם מוכח שהבינו שאין דין נאמנות חדש של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" אלא גם בכך הנאמנות היא מטעם מיגו, ולפיכך גם בכך סבור הוא שלא מועיל למפרע.
שיטת הריב"ם קשה להבנה. כפי שנכתב למעלה, לדבריו נאמן אפילו במקרה שבתחילה לא היו לפניו שתי אפשרויות לטעון, למרות שבמקרה כזה לכאורה מעולם לא הייתה הוכחה של מיגו שהוא דובר אמת. ונראה שלדעתו המיגו כאן אינו מבוסס על ראיה אלא על כח הטענה, וצריך לומר שבמיגו המבוסס על כח הטענה מספיקה האפשרות שהייתה לו מצד האמת למרות שבפועל לא ידע מכך ולא יכול היה לטעון, וגם בכך יש חידוש גדול.
^ 1.צריך עיון מדוע נזקקים לטעם זה, הרי לכאורה כדברי הדרישה אפילו אם היה מיגו לא היה נאמן משום שהוא חוזר וטוען, וכפי שמוכח מהסיפור שהובא למעלה מדף לא ע"א, שאינו נאמן לחזור ולטעון אפילו כשמביא עדים על טענתו השנייה, כל שכן כשיש רק מיגו.
^ 2.לכאורה גם בדברי הרא"ש יש מקום להבין ולהסביר שדבריו האחרונים הם פירוש לראשונים דווקא במקרה שחוזר וטוען שמכרה לפלוני בפניו, אולם במקרה שחוזר וטוען שהמוכר דר בה יום אחד זוהי תוספת וקשה לראות זאת ככלול בדבריו הראשונים, וצריך עיון.
^ 3.בדרכי דוד הביא את הוכחת התוס' מסנהדרין כראיה לדבריו, להפך מדברינו, ולא זכיתי להבינו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
