ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

צרעת - מחלה של מנהיגים

חִוְּורָא דְּבֵי רַבִּי – מצורע של בית רבי

באדיבות אתר הרב *סיפור המצורע וטהרתו הוא בדיוק הסיפור שמכשיר אותנו לתקן את חטא נדב ואביהו. כיוון שצרעת היא מחלה של מנהיגים שלא מביאים לידי ביטוי נכון את מנהיגותם. *מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מוכר בעצמו את החמץ של רבים אחרים לנוכרי, אבל היה ממליץ לא להשאיר חמץ בבית על דעת שימכרנו לנוכרי.
לחץ להקדשת שיעור זה
מצורעים לרגע
קול צופייך
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
1 - הלכות ראש חודש, פורים ותפילין
2 - שואלים ודורשים בהלכות פסח
3 - שבת זכור וענייני המגילה
טען עוד
יש רק שני אנשים שהתורה מזכירה את היותם נגועים בצרעת: משה ומרים. משה, הרועה הנאמן של ישראל, לוקה לרגע בצרעת בשעה שהוא מסרב למלא את שליחותו ולגאול את ישראל ממצרים. גם מרים אחותו לוקה בצרעת לזמן קצר כאשר היא נכשלת ולא עומדת לצד אחיה המנהיג ומדברת עליו לשון הרע באוזני אהרון. הגמרא אומרת כי "אַף אַהֲרֹן נִצְטַרֵעַ", כששמע ממרים את הלשון הרע על משה ולא מחה. דִּכְתִיב: "וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצוֹרַעַת". תָּנָא, שֶׁפָּנָה מִצָּרַעְתּוֹ (שבת צו ע"ב). הא למדנו ששלושת המצורעים לרגע הם משה, אהרון ומרים. המנהיגים הגדולים.
זאת הסיבה שבגללה פרשיות "תזריע" ו"מצורע" מופיעות בין פרשת "שמיני" לפרשת "אחרי מות". פרשת "שמיני" מדברת על כישלונם של אלה שנמצאים למעלה. היא מספרת על מות שני בני אהרון. אחריה מופיעות הפרשות "תזריע" ו"מצורע" ואחר כך מופיעה פרשת "אחרי מות", שכותרתה "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" ואשר עוסקת באופן הנכון שבו אמורים להיכנס לקודש הקדשים.
צריך לומר כי סיפור המצורע וטהרתו הוא בדיוק הסיפור שמכשיר אותנו לתקן את חטא נדב ואביהו. בפרשת "שמיני" למדנו על טעותם של נדב ואביהו, שהוכשרו על-ידי משה לחנוך את המשכן ולהשרות שכינה בישראל. להיכנס לקודש הקדשים ולהמשיך בישראל את ברכת אהרון הכוהן. שני אנשי מעלה אלו טעו ושילמו מחיר כבד, ועל כן התורה מלמדת אותנו בינתיים את עניין הצרעת וטהרתה. כיוון שצרעת היא מחלה של מנהיגים שלא מביאים לידי ביטוי נכון את מנהיגותם, כמו שראינו אצל משה, אהרון ומרים.

הוסיף חטא על צרעת
הגמרא מספרת על מנהיג אחר שהצטרע ולא התרפא מצרעתו כמותם, והוא פרעה. להבדיל מהם, הוא לא מנסה להבין את הטעות שבגללה הוא לוקה בצרעת, אלא מוסיף חטא על פשע ומנסה להתרפא על-ידי שחיטת ילדי ישראל ורחיצה בדמם. מי שכן מבין את הטעות ומתרפא מצרעתו זו בתיה בתו. היא מבינה את משמעות הצרעת שלקתה בה, מצילה את משה ומתרפאת מצרעתה.
גם הסיפור של נעמן שר צבא ארם הוא סיפור של מנהיג שחטא בחטא היוהרה ומצטרע, יורד מגאוותו ומתרפא. גיחזי שהצטרע עם שלושת בניו לא מבין ומנצל את מעמדו ליד אלישע הנביא להשגת הנאות כלכליות מנעמן. "הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים" (מלכים ב פרק ה כב), והנאות אסורות מהנשים שפנו בצרתן לאלישע הנביא "וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ". אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, שֶׁאֲחָזָהּ בְּהוֹד יָפְיָהּ (ברכות י ע"ב).

כמעט משיח, אבל הַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ
אבל מעל כל אלה ישנו מנהיג גדול שטעה, הצטרע ולא למד לקח. מי שקורא את סיפור חייו של עוזיהו מלך יהודה רואה מלך עוצמתי בכל תחום שהוא. גם מרחיב את הממלכה - "הוּא בָּנָה אֶת אֵילוֹת וַיְשִׁיבֶהָ לִיהוּדָה"; גם ירא שמים – "וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אֲמַצְיָהוּ אָבִיו"; גם מצליח – "וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת ה' הִצְלִיחוֹ הָאֱלֹקִים"; גם מנצח– "וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱלֹקִים עַל פְּלִשְׁתִּים וְעַל הָעַרְבִים"; גם מבצר את ירושלים – "וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם"; משקיע השקעות נבונות בכלכלה ובחקלאות - "וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה רַּב הָיָה לוֹ, וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר אִכָּרִים, וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה"; בונה צבא גדול – "וַיְהִי לְעֻזִּיָּהוּ חַיִל עֹשֵׂה מִלְחָמָה"; 307,500 חיילים. צבא מצויד היטב – "וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל הַצָּבָא מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי קְלָעִים"; צבא מתוחכם ומדויק – "וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק".
כצאצא של דוד ושלמה הוא היה יכול להמשיך את דרכם ולהיות המלך המשיח. אבל הוא לקח את מלכותו למקום שלילי: "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בה' אֱלֹקָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל: וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר. צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מה' אֱלֹקִים: וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר. וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת" (דברי הימים ב כו).

מצורע חשוב כמת
אחת הנבואות הגדולות והכואבות של ישעיהו הנביא מוכתרת בכותרת "בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ". חכמינו אמרו: לא מת עוזיהו באותה שנה אלא נצטרע, ולמה נאמר מיתה בַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ? כי מצורע חשוב כמת. וכדי להבין את דרשת חז"ל זו צריך להתבונן בנבואה הזאת, שהייתה יכולה להיות הנבואה הגדולה של ישעיהו הנביא. "וָאֶרְאֶה אֶת אֲ-דֹנָי ישֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ".
חכמינו אמרו שהנבואה הזאת נראית כמו עלייה, אבל היא מסמלת את הירידה של ישראל, של הנביאים ושל ישעיהו עצמו. ממנה למדו חכמים ש"כָּל הַנְּבִיאִים נִסְתַּכְּלוּ בְאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ נִסְתַּכֵּל בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה" (יבמות מט ע"א). ובאמת ישעיהו לא רואה כמו משה בעיניו, "וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן". העשן הזה גורם לישעיהו לקונן על מצבו ועל מצב עם ישראל. "וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יֹשֵׁב". ומיד הוא נענש. "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקָחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר". חכמינו שאלו: באיזה חטא חטא ישעיהו הנביא? וענו כי בשעה קשה זו הוא אמר לשון הרע על עם ישראל וקרא להם "עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם".
ולא זו בלבד, אלא שישעיהו אומר בשעה זו לעם ישראל דבר קשה מאוד: אלוקים לא רוצה את התשובה שלכם. "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ, וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ: הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ". ישעיהו לא מאמין באותה שעה בתשובתם של ישראל והכול קשור לכותרת "בשנת מות המלך עוזיהו". הוא רואה כי אין ברירה וישראל חייבים לעבור תיקון יסודי. "עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה". עד אחרי חורבן בית מקדש וחורבן ישראל שירפא אותם כעץ שמשיר את עליו בשלכת וחוזר ומצמיח עלים חדשים ובריאים. "וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת", שהעלים נושרים והגזע קיים ומצמיח הכול מחדש – "מַצֶּבֶת בָּם, זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ".

משיח מצורע
מכאן נבין את הגמרא בסנהדרין (צח ע"ב) ששואלת מה שמו של משיח ומביאה כמה תשובות. לסיום היא אומרת: "וְרַבָּנָן אַמְרֵי: 'חִוְּורָא דְּבֵי רַבִּי' שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה נג) 'אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹקִים וּמְעֻנֶּה'". הסביר שם רש"י כי "חִוְּורָא דְּבֵי רַבִּי" הוא המצורע של בית רבי. וכל הלומד גמרא זו תמה איך חכמים קוראים למשיח "מצורע". אבל אחרי שלמדנו כי מנהיגות שלא באה לידי ביטוי מתפרצת בצורת צרעת, אפשר להבין למה המשיח שלא מגיע לגאול את ישראל נצטרע (ראה עוד יומא כב: וסנהדרין קא ע"ב. לכן אומרת הגמרא בסוכה מה ע"ב כי יותם בן עוזיהו הוא אחד מעמודי עולם, בכוחו נמצאת מלכות מלך המשיח שלא נתקלקלה. "ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה. ואילמלי אליעזר בני עמי - מיום שנברא העולם ועד עכשיו. ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו - מיום שנברא העולם עד סופו". שהיה יותם גם צדיק וגם עניו. שפט את ישראל ולא נטל עליו כתר מלכות בחייו - רש"י שם. וראה עבודת הקודש לחיד"א, צפורן שמיר - סימן א'. ובאגרת תימן לרמב"ם על משיח השקר שהיה בימיהם ונצטרע).

צרעת – אור עליון שלא מתגלה
והסביר המהר"ל (חדושי אגדות סנהדרין, רלה): "כי כל מעלה עליונה קודם שהיא יוצאת לפעל נקראת צרעת". ובספר הליקוטים להאר"י ז"ל (תזריע - יג. ובשער המצוות שם) הביא משם הזוהר שהצרעת נקראת "מכתש סגירו". מכתש סגור. ופירושו בזוהר שהוא "סגירו דנהירו עילאה דלא אתגלי", אור עליון שסגור ולא מתגלה. וזו היא הנקרא צרעת, לכן מובא המצורע "אל אהרן הכהן", כדי שיפתח לו את הסגירות. שיפתח את "הסגירו דנהורא עילאה", אור שלא זכה עדיין להתגלות בעולם. כי רק הכוהן מבין כאב כל כך גדול ומביא לו מזור. הנך רואה שכל תהליך ריפוי המצורע מקביל לתהליך ההיריון והלידה. הרבה צער בהריון. "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ". כוח חיים שלא נולד עדיין וככל שהוא גדל – כך גדל סבלו וסבל אמו עד הלידה. לכן פרשות "תזריע" ו"מצורע" כרוכות זו בזו.


וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ בְּכָל גְּבֻלֶךָ
שתי בדיקות בברכה אחת
ב"שולחן ערוך" (תלג, י) כתוב כי צריך לבדוק חמץ בליל י"ד, שלא יימצא בבית, במכונית, בחדרי הלימוד והעבודה, בבית הכנסת ובכל מקום. כל זה בגלל שאסור להחזיק חמץ גם במקום שלא נכנסים אליו כלל במשך החג. כך אמרה התורה: "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שמות יג). עוד אמרה התורה לאדם לא להשאיר חמץ ברשותו אף אם אינו רואה אותו: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב).
בכל המקומות הללו צריך לבדוק בליל י"ד בניסן, ואם לא נמצאים שם בלילה זה, יבדוק בלילה לפני שעוזבים את המקום, אפילו אם מדובר בשבוע או שבועיים קודם בודקים בלי ברכה את מקום העבודה או הלימודים. וכשבודקים במקום שיש אליו גישה בליל י"ד, יבדוק הבודק עצמו או מישהו אחר מבני ביתו ששמע מהבודק את הברכה והולך ובודק באותו מקום בזמן בדיקת בעל הבית. ואם הבודק עצמו בבית בודק גם במכונית ובמקומות אחרים, לא צריך לברך שנית, כי המעבר מהבית למכונית לא נחשב הפסק (עיין ב"ח או"ח ח' ט"ז. שם ס"ק י"א. שו"ת רב פעלים ח"ב חאו"ח סי' ה').

בדיקה לפני עזיבת הבית
ב"שולחן ערוך" (תלג יא) כתוב כי גם מי שניקה את ביתו לפני ליל בדיקת חמץ, "ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ - אף על פי כן צריך לבדוק בליל י"ד". וזה לימוד גדול לכולנו, שעושים בדיקת חמץ בליל י"ד, לא לסיים את הבדיקה בעשר דקות ולסמוך על הניקיונות שנעשו לפני כן, גם אם עמלו עליהם מאוד, אלא לבדוק את הבית כולו. ומרן הרב אליהו זצוק"ל היה בודק את ביתו כמה וכמה שעות בכל פינה ופינה, כולל במקרר ובארונות.

כשר לפסח והדומים לו
במיוחד יש לבדוק שכל המצרכים שנקנו לפסח הם אכן כשרים לפסח. לצערנו אנו עדים כל שנה למקרים בהם נקנו עוגות וממתקים מתוך מחשבה שהם כשרים לפסח והתברר שהם חמץ. לעתים קורה שבשעת הקנייה לוקחים מהמדף מוצר עם כשרות מהודרת לפסח, ואחרי שבדקו את כשרותו לוקחים עוד כמה מאותו סוג, אלא שבטעות או בכוונה השתרבב לשם מוצר דומה שאינו כשר לפסח כלל. וכמעט כל שנה מתקשרים אלי אנשים ובוכים על כך שנכשלו באכילת חמץ באופן זה. על כן צריך כל אדם לבדוק בעת בדיקת החמץ את המוצרים שנקנו לראות שהם כולם כשרים לפסח.

מכירת חיסול במקום מכירה
וכבר היו שנכשלו באכילת חמץ בפסח כי אחד מבני הבית השאיר חמץ בארון או במקפיא לצורך המימונה או מטעמי חיסכון, ומישהו אחר מבני הבית, ולפעמים אף הוא עצמו, נכשל ואכל מאותו חמץ. על כן צריך כל אדם בעת בדיקת החמץ לבער את כל החמץ מביתו. ואם בבית זה מוכרים חמץ של ממש לנוכרי, צריך הבודק לסגור את הארון שבו החמץ על מסגר ובריח ולסמן אותו בסימונים ברורים לכל עין, שיחזיקו מעמד במשך החג כולו.
וכבר הזכרנו פעמים רבות כי מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מוכר בעצמו את החמץ של רבים אחרים לנוכרי, אבל היה ממליץ לא להשאיר חמץ בבית על דעת שימכרנו לנוכרי, וזאת מכמה וכמה טעמים. אחד מהם מופיע ב"שולחן ערוך" (תמ, א): "נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם הוא חייב באחריותו מגניבה ואבידה, בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו, חייב לבערו". ואם חמץ של נוכרי בבית ישראל חייב לבערו, כל שכן חמץ של ישראל שנמכר לנוכרי אם הוא בבית ישראל – חייב לבערו (והאנשים שמוכרים לנוכרי ומשאירים את החמץ בביתם ולא מבערים, סומכים על כך שהאחריות על החמץ אינה של היהודי אלא של הנוכרי. אבל לכתחילה אין לעשות כן וצריך להשתדל להוציא מן הבית כל מה שהוא חמץ ממש).

מכירה בלי טעם
ואין צריך למכור לנוכרי טעם של חמץ שבלוע בכלים, כי הוא אינו צריך ביעור. ולא עוברים עליו ב"בל יראה ובל ימצא", רק שאסור להשתמש בו. ואפילו אם טעם החמץ נבלע במאכל לפני הפסח, הוא בטל בשישים. שכך כתב השו"ע (תמז, ג): "חטה שנמצאת בערב פסח בתרנגולת מבושלת, מותר לבטלה בשישים. אבל אם חממו התרנגולת בפסח בעוד שהחטה בתוכה, חוזרת ליתן טעם בתוכה בפסח והוי במשהו" (ראה שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן לא ד"ה בחק יעקב).

שלושים יום לפני החג לא דורשים בדיקה
עוד כתוב ב"שולחן ערוך" (תלו ס"ע א) כי מי שיוצא לחו"ל או לדירה אחרת עם בני משפחתו אחרי פורים ואין בדעתו לשוב במשך כל חג הפסח, צריך לעשות בדיקת חמץ ללא ברכה. אבל אם יצא קודם לכן, שלושים יום לפני חג הפסח – לא צריך לבדוק את הבית אם לא נמצא בו ולא יימצא בו כל ימי החג.
במקרה כזה הם רשאים להקל ולנקות רק דבר שהוא חמץ ממש ולא פרורי חמץ. שעיקר מצוות ביעור חמץ היא רק על כזית חמץ. אבל על פחות מכזית לדעת רוב הפוסקים אין איסור של "לא יראה ולא ימצא". שכך משמע מדברי השו"ע (תלב ס"ע ז-ח) על קערת עץ שלשים בה בצק ולא משתמשים בה בימי הפסח, ויש בקערה זו סדקים ששאריות מבצק שלשו בו נכנסו לתוך אותם סדקים. אם בעל הקערה לא מנקה אותה מהבצק, כי ניחא לו שהבצק יישאר בסדקים וישמור על שלמות הקערה, אבל לא משתמש בה בפסח, הוא לא עובר על איסור השארת חמץ בפסח.
כך כתב השו"ע "בצק שבסדקי עריבה (קערה ללישת בצק), אם יש כזית במקום אחד - חייב לבער; ואם לאו - אם היה עשוי לחזק בו שברי העריבה או לסתום בו נקב - בטל במיעוטו; ואם לאו - חייב לבער". מכאן למדנו כי למרות שהבצק ראוי לאכילה, אם אין בו כזית ומשתמשים בו לסתום את החורים שבקערה, אין בו איסור שהיית חמץ. אמנם אם לא משתמשים בבצק לסתימת חורים ויש סבירות שיוציאו אותו, חוששים לחיבור בין חתיכת הבצק הזה לבין חתיכת בצק אחרת שנמצאות בקערה בחורים אחרים ויצטרפו לכזית חמץ שעוברים עליו ב"בל יראה ובל ימצא".

ביעור לפירורים
אמנם אם יש חצי כזית של חמץ במקום אחד בבית וחצי כזית של חמץ במקום אחר – לא משאירים אותם שכן יש חשש שבשעה שמטאטאים את הבית שתי החתיכות הללו של החמץ יצטרפו יחד לכזית חמץ במקום אחד. אמנם אם החתיכות הללו נמצאות במקומות שהן לא יכולות להצטרף תוך כדי ניקוי הבית בפסח – אין בהן איסור. "היה חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, חצי זית בבית זה וחצי זית בבית שלפנים ממנו, הואיל ואלו החצאי זתים דבוקים בכתלים או בקורות או בקרקעות - אינו חייב לבער אלא מבטלו בלבו ודיו".
ואם יש פירורים של חמץ שאפילו אם יתקבצו לא יהיה בהם כזית, לא צריך לבער. כך כתב המשנה ברורה (ס"ק לג) "ודוקא כשיש בין הכל כזית דאז הכלי מצרפו אבל כשלא נשאר בין הכל כזית אין צריך לבערו ואפילו אין עשוי לחזק". וכתב ה"מגן אברהם" (תמב ס"ק י) שיש הרבה פוסקים שאומרים כי אם הבצק שבסדקי העריבה אינו עשוי לחזק אפילו אם בכל הסדקים ביחד יש פחות מכזית - חייב לבער. וכתב ה"פרי חדש" (שם סעיף ז, ובסימן תסו סעיף א), שזה בכלל חצי שיעור שאסור מן התורה. אמנם ה"דגול מרבבה" כתב כי הכלל של "חצי שיעור אסור מן התורה" לא חל במקרה הזה, אלא רק באיסורי אכילה. וכן כתב ה"שאגת אריה" (פא) ושו"ת חכם צבי (פו) שאין איסור "בל יראה ובל ימצא" נוהג בחצי שיעור כי לא חזי לאצטרופי. אעפ"כ "נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ, ויש להם על מה שיסמוכו" (שו"ע תמב, ו).
תרופות נוקשות
אין צורך לבער מן הבית תרופות שאין עליהן הכשר, שהן נחשבות כ"חמץ נוקשה" שאינו ראוי לאכילה ואין צריך לבערו. שכך כתוב בשו"ע (תמב, א) "דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה, מותר לקיימו בפסח". ולכן תרופות שנפסלו מאכילה לפני הפסח אינו צריך לבערן. ואע"פ שלא מבערים אותן, לא משתמשים בהן בפסח, אלא אם כן אין ברירה. ולכתחילה בודקים היטב שהתרופות הן ללא תערובת חמץ כלל. ובמיוחד בסירופים, שתערובת החמץ נועדה לתת טעם טוב לתרופה, יש לדקדק להשתמש רק בסירופים כשרים לפסח.

בעלי חיים אסורים בהנאה
וצריך להיזהר באוכל שמיועד לבעלי חיים שאין לו הכשר לפסח, כי לרוב הוא חמץ גמור. ואסור להשאיר אוכל כזה בבית ויש בו איסור "בל יראה ובל ימצא", שכן אע"פ שאינו ראוי לאכילת אדם, ראוי הוא לבעלי חיים ואסור להשאירו. וצריך לבערו, כי אינו חשוב חמץ נוקשה. ומעודי לא שמעתי על חיית מחמד או בעל חיים שלא נמצא לו אוכל שהוא כשר לפסח (עיין שו"ע תמג).

זהירות מכלבים לא מפונקים
ה"שולחן ערוך" (תמה, סעיף א) כתב כי מותר לאדם לבער את החמץ בשריפה כבר בלילה. אבל מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מזהיר לא לזרוק את החמץ לפח האשפה בלילה וכל שכן שלא להשליך חמץ בבוקר של שריפת החמץ, כי זריקה לאשפה אינה ביעור חמץ. ויכול לזורקו לפח האשפה העירוני רק בשעה שיודע כי מכוניות העירייה ייקחו אותו לפני זמן איסורו. שכך כתב ה"שולחן ערוך": "כיצד ביעור חמץ, שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים. ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים". הרי למדת שאי אפשר לזורקו סתם ולהפקירו. אלא צריך לבערו ממש (וראה שו"ע תמה, ג').
והיה מי שרצה לומר כי ברגע שזורקים את החמץ לפח האשפה הרי הוא כמו מבוער, שאי-אפשר לאוכלו מחמת שהוא מאוס. וכתב על כך בעל "משנה הלכות" (שו"ת חלק ח סימן קפז) כי הכלבים בעירו אינם כל כך מפונקים והם אוכלים את החמץ גם אם הוא בפח האשפה. "ולפענ"ד לאחר בקשת סליחת מעכ"ג לבבי לא כן ידמה חדא דשויא לכלבים דמדינתינו ילתא, ובאמת עינינו ראו שהכלבים והחתולים הולכים ומחפשים בכלי האשפה ואוכלים משם". ולא עוד אלא שלפעמים גם אנשים לוקחים אוכל מפחי האשפה. "ואדרבה הרבה פעמים ראו עינינו שאפילו בני אדם מחזרים ומחפשים באשפות ולוקחים משם לפעמים עגות שלמות", ואם כן זה לא נחשב מבוער, וצריך ממש לבערו.
ויהי רצון שלא ניכשל כלל במשהו חמץ בפסח, בין באיסור אכילה ובין האיסור שהייה, ויתקיים בנו "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". אמן ואמן.

סיפור

חַלְקוּם דְאַרְעָא
לצדיק אחד, חביליו שמו, היה מפעל לממתקים. אחרי פורים נצטבר אצלו הרבה חלקום, והוא שם אותו במחסן מיוחד ששכר לשם כך. בשעה שבדק במפעל את החמץ בערב פסח, נשכח ממנו אותו המחסן ולא בדק שם כלל.
לפני ליל הסדר, אחרי חצות היום, נזכר מר חביליו בסחורה הזאת ובא בשאלה דחופה אל מו"ר הרב זצ"ל: מה לעשות עם החלקום הזה? הרב שאל אותו האם מדובר בחמץ ודאי, וחביליו השיב: הסחורה הזאת היא חמץ למהדרין. החלקום עשוי קמח תירס ויש עליו קמח חיטה. שאל הרב: האם מדובר בהפסד מרובה, שמחפשים בו את השיטות המקלות? אמר חביליו: הפסד מרובה ביותר. זו סחורה יקרה ביותר, ובמחסן יש ארגזים רבים של חלקום.
שאל הרב: האם כשביטלת את החמץ ואמרת "כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי דְלָא חֲמִתֵּיהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא" – אתה באמת יכול לחשוב על הכול כאילו הוא עפר הארץ? אמר חביליו: אני לא יכול לחשוב על כל כך הרבה סחורה יקרה כאילו היא עפר הארץ.
אחרי שתיקה קצרה הוסיף חביליו ואמר: אני רואה שהרב מחפש לי קוּלות! אני מבקש לקיים את ההלכה הזאת כמו שצריך. אם יעלה לי כסף – יעלה. אמר לו הרב: אם כן, צריך לשרוף את הכול לפני החג. שאל חביליו: האם מותר לתת את הסחורה לעובדים הנוכרים שלי? אמר לו הרב: החמץ הזה אסור בהנאה. הלך אותו צדיק, הביא פועלים, הוציאו את כל החלקום מהמחסן, שפכו עליו נפט ושרפו את כולו לפני הפסח. לקיים מה שנאמר "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ".
שנים ארוכות אחר כך סיפר הרב את הסיפור של חביליו ללמד כמה גדולה צדקתם של יהודים שמוכנים להפסיד ממון רב ובלבד שלא יעברו על אות אחת מדברי תורה.


תשובה כהלכה

ביעור החמץ מן הלב. אני אימא לילדים קטנים ב"ה. איך אפשר גם לאפשר לילדים לחוות את החג בצורה נעימה וגם לא לכעוס עליהם כשהם מפריעים לי בניקיונות? מרגישה שהלחץ גדול מאוד, ולמרות הרצון שלי, אני מוצאת את עצמי כועסת עליהם, ואחר כך כועסת על עצמי...
במאזן בין ניקיון הבית לבין הנזק מהכעס לך ולילדים, הכעס הוא יותר חמור. ולכן תצמצמי קצת בניקיון, קחי מי שתעזור לך אם את יכולה, ותשתדלי להגיע לחג שמחה וטובת לב. סוף סוף עיקר המצווה הוא לספר לילדים מתוך רוח טובה ולא מתוך כעס שעלול להצטבר בתוך הלב.

שאינו יודע לשאול. יש לנו ילד סקרן מאוד, ששואל הרבה שאלות. אני מבין שחשוב מאוד להשיב לו, אבל לפעמים נראה לי שהוא שואל רק כדי לשאול. איך צריך להתייחס לילד כזה?
לגדל ילד סקרן זה ממש ניסיון גדול מהקב"ה. כי הרבה פעמים אנו רוצים לומר לו: לא עכשיו. פעם אחרת. אבל חייבים לענות לו. זו מצוות עשה מהתורה.

בלי סדר. אנחנו עורכים סדר גדול מאוד, בהשתתפות אנשים מגוונים מאוד. דתיים, חילוניים והרבה ילדים. איך אפשר לעשות כך שכולם יהיו מרוצים? בעיקר חשוב לי שהילדים הפרטיים שלנו לא יפסידו מכך שההורים שלהם החליטו להזמין אנשים רבים.
צריך להכין טוב את הסדר הזה עם הרבה סיפורים שיש בהם הרבה רבדים. אבל העיקר הוא הסיפורים לילדים. הרב אליהו זצוק"ל היה מספר את תחילת ליל הסדר וההגדה ברמה של הילדים, ורק כשאלה היו מתעייפים והולכים לישון, היה מדבר דברי תורה עמוקים שמתאימים למבוגרים. וראה זה פלא, גם המבוגרים שמחו לשמוע את דברי התורה של הילדים.



עוד בנושא קול צופייך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il