ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וְאָמַר נֶגֶד עִנְיַן הַחֹמֶר, אֲשֶׁר בִּשְׁבִילוֹ הָיוּ תַּחַת יַד אַחֵר (דברים ד, לד): אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת וגו', כְּלוֹמַר כִּי מִצַּד עִנְיָן הַחָמְרִי בְּיִשְׂרָאֵל הָיוּ תַּחַת יַד אַחֵר, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹצִיא אוֹתָם מִקֶּרֶב גּוֹי, אֲשֶׁר הֵם הָיוּ תַּחַת יָדָם. וּלְכָךְ דָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כְּמוֹ הָעֻבָּר אֲשֶׁר הוּא נָתוּן בְּקֶרֶב בְּהֵמָה, כְּלוֹמַר כִּי הָעֻבָּר מִתְחַבֵּר אֶל אִמּוֹ מִצַּד חָמְרוֹ, כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִתְחַבְּרִים לְמִצְרַיִם מִצַּד הַחֹמֶר, שֶׁהָיוּ תַּחַת רְשׁוּתָם, מִתְחַבְּרִים לָהֶם כְּמוֹ הָעֻבָּר לְאִמּוֹ. וְאָמַר, כְּשֵׁם שֶׁהָרוֹעֶה פּוֹשֵׁט יָדוֹ לְתוֹךְ מְעִי שֶׁל בְּהֵמָה, וְלֹא אָמַר כְּשֵׁם 1 שֶׁהַחַיָּה פּוֹשֵׁט יָדָהּ לְתוֹךְ מֵעֶיהָ שֶׁל אִשָּׁה, כִּי הַבְּהֵמָה הִיא חָמְרִית, וּלְכָךְ מְדַמֶּה אוֹתוֹ לִבְהֵמָה. וּכְנֶגֶד הָעִנְיָן אֲשֶׁר מִצַּד הַצּוּרָה אָמַר (שם, כ): וְאֶתְכֶם הוֹצִיא מִכּוּר הַבַּרְזֶל וגו', וְרָצָה לוֹמַר כִּי הַמִּצְרִיִּים הָיוּ גּוֹבְרִים עֲלֵיהֶם, פּוֹעֲלִים בָּהֶם וּמְצָרְפִים אוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁהָאֵשׁ פּוֹעֵל בַּזָּהָב שֶׁבַּכּוּר. וְזֶה מִצַּד הַצּוּרָה בִּלְבַד, כִּי מִזֶּה הַצַּד בָּא לָהֶם הָעִנּוּי. וּמְדַמֶּה עִקַּר צוּרַת יִשְׂרָאֵל לְזָהָב, כִּי הַזָּהָב הוּא כִּנּוּי אֶל הַצּוּרָה אֲשֶׁר הִיא זַכָּה וּצְרוּפָה, וְהָיָה יִשְׂרָאֵל עִקַּר צוּרָתָם תַּחַת רְשׁוּת מִצְרַיִם, עַד שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה לֹא הָיָה לָהֶם חִבּוּר כְּלָל אֶל הַמּוֹצִיא. וְזֶה שֶׁאָמַר (שם): וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה, כִּי מִצַּד הַצּוּרָה שֶׁלָּהֶם הָיוּ יִשְׂרָאֵל לְעַם נַחֲלָה. וּבַפָּסוּק הַשֵּׁנִי נֶאֱמַר: אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי וגו', לֹא זָכָר* אוֹתָם רַק* בְּשֵׁם גּוֹי בִּלְבַד, שֶׁזֶּהוּ עִנְיָן חָמְרִי בְּיִשְׂרָאֵל.
כְּלַל הַדָּבָר, כִּי מִצַּד הַפָּחוּת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וְהוּא עִנְיָן חָמְרִי הָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים לְפַרְעֹה מִצַּד עַצְמָם, וּמִצַּד הֶחָשׁוּב שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא עִנְיַן הַצּוּרָה, הָיוּ הַמִּצְרִים שׁוֹלְטִים עֲלֵיהֶם בְּכֹחַ וּפוֹעֲלִים בָּהֶם. וּכְנֶגֶד אֵלּוּ שְׁנֵי דְבָרִים אָמַר הַכָּתוּב (תהילים קיד, א): בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז, הִזְכִּיר, כִּי יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנֵי חֶלְקֵיהֶם: בְּשֵׁם יַעֲקֹב וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל, כִּי בִּשְׁנֵיהֶם הָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּמִצְרַיִם, כִּי שֵׁם יַעֲקֹב נֶאֱמַר עַל הַפָּחוּת וְהַשָּׁפֵל, וְהוּא עִנְיָן הַחָמְרִי שֶׁעָלָיו נִקְרְאוּ בְּשֵׁם יַעֲקֹב, מִלְּשׁוֹן עָקֵב. וְשֵׁם יִשְׂרָאֵל נִקְרָא עַל שֵׁם הַצּוּרָה, שֶׁהִיא חֲשׁוּבָה, מִלְּשׁוֹן כִּי שָׂרִיתָ, וְזֶה מְבֹאָר.
____________________________
כנגד צד החומרי, בגללו היו משועבדים תחת יד מצרים, נאמר: או הניסה אלוקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וכו', כלומר מצד החומר היו ישראל תחת יד מצרים והקב"ה הוציא אותם גוי מקרב הגוי שתחתיו היו משועבדים. לכן דרשו חכמים, כעובר הנתון בקרב בהמה, כי קשר העובר לאמו הוא מצד החומר, וכך היו ישראל תחת שליטת המצרים מצד החומר. ועוד אמרו, כרועה הפושט ידו לרחם הבהמה, ולא אמרו כמו 1 המיילדת הפושטת ידה לרחם אשה, כי הבהמה חומרית לכן דימו לבהמה ולא לאשה. וכנגד השעבוד מצד הצורה נאמר: ואתכם הוציא מכור הברזל, כי המצרים פעלו על ישראל וזקקו אותם, כמו האש המזקקת את הזהב שבכור. דימו את צורת ישראל לזהב, כי הצורה זכה וצרופה. כיון שמצד צורתם היו משועבדים, לא היה להם חיבור אל הקב"ה המוציא אותם ממצרים, לכן נאמר: ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה. כי מצד צורתם המיוחדת הם עם נחלה. ובפסוק השני נאמר: גוי מקרב גוי, הזכיר אותם בשם גוי, שהוא הצד החומרי שבישראל.
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
11 - פרק ג' חלק ה'
12 - פרק ג' חלק ו'
13 - פרק ד' חלק א'
טען עוד
[ זָכָר – הזכיר. רַק – אלא.]
ביאורים
בימים הקודמים ראינו שבישראל יש שתי בחינות: הצד הראשון דומה לשאר האומות והצד השני מיוחד לעם ישראל. הצד הדומה לשאר האומות נקרא 'חומר', עליו נאמר "גוי מקרב גוי", ובזה יציאת ישראל ממצרים דומה לעובר שנתון בקרב בהמה. ומדייק המהר"ל שבמדרש נאמר דווקא בהמה ולא אישה, מפני שבהמה היא חומרית. הצד השני, המיוחד לישראל, הוא 'צורה', ועליו נאמר "ואתכם הוציא מכור הברזל", ובזה נמשלים ישראל לזהב מזוקק ההופכי למצרים, שנמשלים לאש.
מן המדרש השני למדנו שני דברים: א. כפי שהצורף מכניס את הזהב לאש לכתחילה, כך גם הקב"ה שם את ישראל במצרים לכתחילה. ב. – כמו שזהב הנתון באש מזדכך, והסיגים שבו נפרדים, כך גם העינוי במצרים זיכך את אופיים ותכונתם של עם ישראל. כאשר עם ישראל משלים את שנות העינוי במצרים, ומברר את אופיו הרוחני המיוחד הראוי לו, אז הופך להיות עם ה' – עם נחלה.
בעם רגיל, הקומה הלאומית היא החשובה יותר. הצבא, הכלכלה והדאגה לחיי רווחה עומדים במרכז. על גבי זה בונה כל עם אופי ותרבות ייחודיים. לעומת זאת, אצל עם ישראל שני הצדדים נוצרו בבת אחת – בחצות הלילה של יציאת מצרים, כיוון שהצד הרוחני גם הוא חלק ממהות האומה. זהו הגודל המיוחד והמופלא של יציאת מצרים. שני המדרשים המבטאים את אותו רגע של יציאת מצרים משני כיוונים שונים, חומר וצורה, מלמדים אותנו על ייחודו של עם ישראל על פני שאר העמים. אצלנו הקומה הרוחנית אינה תוספת או בונוס להיותנו עם, אלא היא מגדירה אותנו כעם בדיוק באותה עוצמה של עצם קיומנו.
הרחבות
בין ישראל לעמים
כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִתְחַבְּרִים לְמִצְרַיִם מִצַּד הַחֹמֶר, שֶׁהָיוּ תַּחַת רְשׁוּתָם, מִתְחַבְּרִים לָהֶם כְּמוֹ הָעֻבָּר לְאִמּוֹ. בישראל ישנו גם צד חומרי שבו מכונים הם 'גוי'. האם אמנם בחלק זה שווים הם לכל עם ולשון?
סביב עניין זה מתאר הרב צבי יהודה קוק ויכוח שהתקיים בעיירה בויסק בין אביו, הראי"ה קוק, לבין הרב אליסברג. האחרון טען כי בכל מה ששייך ללאומיות החומרית, ובכלל זה אהבת העם והנאמנות אליו ולמולדת, אין הבדל מהותי בין ישראל לאומות. הראי"ה קוק טען לעומתו: "כי צריכה היא (=הלאומיות הישראלית) להיות בתחילת יסוד עצמותה ובכל מהותה, מיוחדת בתוכן קדושתה העליונה, ומתוך כל עיקר הוויתה... שייכת לכל קדושתן של האמונה התורה והמצוות... באחדותן של ישראל-אורייתא-וקוב"ה, אשר גוי אחד הם בארץ" [לשלשה באלול א, יא]. לפי דבריו, הלאומיות הישראלית שונה מלאומיות שאר האומות, שכן היא נובעת מציווי ה' – ממקור הקודש. גם על הצד הגשמי של ישראל, שבו הם מכונים 'גוי', נאמר "גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" [שמואל ב, ז]. אחד – מיוחד.
להצלחת אביאל בן הראל ויעל בת מנשה הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
