ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וַהֲרֵי לְךָ מִצְוַת הַפֶּסַח שֶׁנֶּאֱכָל עִמּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר, כִּי הַפֶּסַח הוּא שֶׁאָנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא אֶחָד, וּמִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר הוּא אֶחָד שְׁתֵּי הַמִּדּוֹת, אֲשֶׁר הָאַחַת מַצָּה מוֹרָה עַל הַחֵרוּת, וְהַשְּׁנִיָה הַשִּׁעְבּוּד. כִּי מִי שֶׁהוּא אֶחָד יֵשׁ בְּיָדוֹ שְׁתֵּי הַמִּדּוֹת, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר. אוֹ שֶׁתֹּאמַר כִּי הַפֶּסַח הוּא מַה שֶּׁאָנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה, וּבְמַה שֶּׁאָנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִמְשָׁךְ לָנוּ הַמַּצָּה וְנִמְשָׁךְ לָנוּ הַמָּרוֹר, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה. וְזֶה מִצְוַת פֶּסַח עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מְקַיֵּם הַמִּצְוָה לֶאֱכֹל מַצָּה וּמָרוֹר בִּשְׁבִיל זֶה הַטַּעַם עַצְמוֹ, כִּי הַחֵרוּת וְהַשִּׁעְבּוּד הַכֹּל מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא אֶחָד, וּמִי שֶׁגְּאָלָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת הוּא שֶׁשִּׁעְבֵּד אוֹתָנוּ גַּם כֵּן. וּלְפִיכָךְ צִוָּה אוֹתָנוּ שֶׁנֹּאכַל הַמַּצָּה שֶׁהִיא הַחֵרוּת וְהַמָּרוֹר הַמּוֹרֶה עַל הַשִּׁעְבּוּד כְּאֶחָד. אוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, כִּי הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה הַזֹּאת שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בָּהּ קָנוּ הַחֵרוּת וּבָהּ קָנוּ הַשִּׁעְבּוּד, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה.
בזמן שמקריבים פסח - מצה ומרור מן התורה, וכשאין פסח - המצה המורה על החרות מן התורה והמרור רק מדרבנן
אָמְנָם אֵין הַמָּרוֹר מִן הַתּוֹרָה לִשְׁנֵי טְעָמִים: הָאֶחָד כִּי אֵין הַמָּרוֹר הוּא זְמַנּוֹ בְּעֵת הַחֵרוּת, אַף כִּי כְּמוֹ שֶׁקָּנוּ יִשְׂרָאֵל הַחֵרוּת כָּךְ קָנוּ מִדַּת הַשִּׁעְבּוּד כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר, מִכָּל מָקוֹם אֵין זְמַן הַחֵרוּת זְמַן הַשִּׁעְבּוּד. וְלֹא כָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה הַפֶּסַח, שֶׁהָיָה הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר נֶאֱכָל עִם הַפֶּסַח בִּלְבַד, מִפְּנֵי כִּי מִן מַדְרֵגָה הַזֹּאת מַה שֶּׁאָנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּא הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר, וְזֶה הָוֵי שַׁפִּיר, דְּהָא הַפֶּסַח הוּא זְמַנּוֹ עַתָּה, וּמִן הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת נִמְשָׁךְ הַחֵרוּת וְהַשִּׁעְבּוּד, וּלְכָךְ הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר מִן הַתּוֹרָה עִם הַפֶּסַח. אֲבָל כַּאֲשֶׁר אֵין פֶּסַח, אַף כִּי הַמַּצָּה הוּא הַחֵרוּת וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַחֵרוּת יֵשׁ לוֹ שִׁעְבּוּד גַּם כֵּן, מִכָּל מָקוֹם אֵין נִמְשָׁךְ זֶה מִזֶּה וְכָל אֶחָד דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. הִנֵּה הַמַּצָּה מִן הַתּוֹרָה וּמָרוֹר דְּרַבָּנָן, כִּי מִצְוָה דְּרַבָּנָן הִיא לוֹמַר כִּי מַדְרֵגַת הַחֵרוּת וּמַדְרֵגַת הַשִּׁעְבּוּד הַכֹּל אֶחָד הוּא, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחַת יֵשׁ לוֹ גַּם הַשֵּׁנִית.
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
52 - גבורות השם פרק ס' חלק ו'
53 - גבורות השם פרק ס' חלק ז'
54 - גבורות השם פרק ס"ח חלק א'
טען עוד
וְעוֹד טַעַם שֵׁנִי, כִּי מִצְוַת הַמָּרוֹר הַמּוֹרָה עַל הַשִּׁעְבּוּד, אַף כִּי בָּא מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שִׁעְבּוּד, אֵין זֶה רַק מִצַּד הַמְקַבֵּל, כַּאֲשֶׁר יֵשׁ חִסָּרוֹן בַּמְקַבֵּל אָז יָבֹא מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַשִּׁעְבּוּד עַל הַמְקַבֵּל, אֲבָל מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּא הַטּוֹב כַּאֲשֶׁר יָדוּעַ, וְאַף אִם הוּא מֵבִיא הַשִּׁעְבּוּד, הוּא מֵבִיא אוֹתוֹ לְתַכְלִית* הַטּוֹב, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (בראשית טו, יג): כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ וגו', לוֹמַר כִּי הַשִּׁעְבּוּד הוּא לְתַכְלִית שֶׁאַחַר כָּךְ יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. לְפִיכָךְ אֵין הַמָּרוֹר מִן הַתּוֹרָה, רַק עִם הַפֶּסַח הוּא מִן הַתּוֹרָה, לוֹמַר מִמַּדְרֵגָה זֹאת שֶׁאָנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִמְשָׁךְ הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא נִסְמָךְ וְנִטְפָּל עִם הַפֶּסַח, כְּדִכְתִיב: עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלֻהוּ, הֲרֵי אֵין לוֹ מְצִיאוּת בְּעַצְמוֹ וְהוּא טָפֵל עִם הַפֶּסַח. וּדְבָרִים אֵלּוּ אֲמִתִּיִּים וּבְרוּרִים מְאֹד, וְהִתְבָּאֵר לְךָ אֵלּוּ שָׁלֹשׁ מִצְווֹת: פֶּסַח וּמַצָּה וּמָרוֹר.
____________________________
הרי התבארה המצוה לאכול את הפסח עם מצה ומרור, כי מצוות הפסח היא משום שאנו שייכים לקב"ה שהוא אחד, ומהקב"ה שהוא אחד באות שתי מציאויות מנוגדות, החירות עליה מורה המצה והשעבוד עליו מורה המרור, על כן באה מצוות הפסח עם מצה ומרור לומר שהקב"ה אחד ומידו הכל. או שתאמר כי אנו שייכים לקב"ה שהוא אחד, ושייכות זו מביאה לנו את החירות עליה מורה המצה, ואת השעבוד עליו מורה המרור, כמו שבארנו למעלה. זהו הטעם שמצוות הפסח היא על מצות ומרורים יאכלוהו, ובזמן שאין בית המקדש קיים מתקיימת המצוה באכילת מצה ומרור מפני הטעם הזה שבארנו, כי החירות והשעבוד באים מהקב"ה שהוא אחד, ומי שגאלנו מעבדות לחירות הוא זה ששעבד אותנו לבין האומות. לכן ציווה שנאכל יחד את המצה המורה על החירות ואת המרור המורה על השעבוד, או מהטעם האחר שבארנו, שהמעלה המיוחדת של ישראל שהם שייכים לקב"ה, במעלה זו קנו את החירות ובמעלה זו קנו את השעבוד, הכל כמו שהתבאר.
המרור בזמן הזה אינו חובה מהתורה, משני טעמים: האחד, כי אין זמנו של המרור, המסמל את השעבוד, בזמן החירות. אמנם, כמו שהתבאר, ישראל קנו את מידת השעבוד כאשר קנו את מידת החירות, אך זמן החירות אינו זמן השעבוד. ואף שבזמן שהיה קרב קרבן הפסח הייתה המצווה שהמרור והמצה ייאכלו עם הפסח, כדי להורות שאנו שייכים לקב"ה, ומכח שייכות זו, יש קשר בין החירות לשעבוד - אבל כל זה כאשר קרב הפסח, שממעלתו באים החירות והשעבוד, לכן המצה והמרור באים עם הפסח מן התורה. אבל כאשר לא קרב קרבן פסח, אין מקום למרור בזמן החירות, על כן רק חיוב המצה, המורה על החירות, היא מהתורה. ואף שכאמור למי שיש חירות יש שעבוד, אבל אין השעבוד נגזר מהחירות, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו. חכמים תקנו לאכול מרור גם כשאין הפסח קרב, כדי להורות שמי שיש לו חירות יש לו שעבוד.
הטעם השני: מצוות המרור מורה שאף שהשעבוד בא מהקב"ה, הגורם לשעבוד הוא העם המשועבד, כי בזמן שהוא אינו ממלא את ייעודו הוא חסר ואז בא עליו השעבוד מהקב"ה. מהקב"ה שהוא טוב מגיע טוב לנבראים כידוע, לכן גם השעבוד הבא ממנו הוא לתכלית טובה, כמו שנאמר: כי גר יהיה זרעך... ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, כלומר תכלית השעבוד כדי שאחר כך יצאו ברכוש גדול. לכן המרור מהתורה רק כאשר מקריבים את הפסח, לומר שממעלת הפסח, דהיינו שאנו שייכים לקב"ה, באים המצה והמרור. כלומר המרור איננו עומד בפני עצמו, אלא הוא טפל לפסח, שכן הוא רק אמצעי לתכלית הטובה, על כן אין המרור מן התורה אלא רק כאשר הוא בא עם הפסח, כמו שנאמר: על מצות ומרורים יאכלוהו. דברים אלו אמיתיים וברורים. בארנו לך את שלושת המצוות: פסח, מצה ומרור.
[ לְתַכְלִית – למטרה.]
ביאורים
היום, כשחסר לנו בית המקדש וקרבן הפסח, אנו ממשיכים לאכול את המצה והמרור. אכילה זו איננה סמל וטקס מהעבר שלנו, אלא בעלת מהות ותוכן. הקב"ה נתן לנו את קרבן הפסח כגילוי על הקשר שבין עם ישראל לה' , "כי חלק ה' עמו". על כן, אפילו בזמן שאין קרבן, יש לאכול את המצה והמרור. ישנם שני ביטויים לקשר זה: בפסח אנו רואים כיצד הפכים כמו חירות וגאולה, מצה ומרור, באים מה' ממש כמו עצם מציאות האומה שלנו. תוכן נוסף הקיים באכילת המצה ומרור מתיחס להשגחת ה' . הקב"ה הוא המביא את ישראל למצבי שעבוד וגאולה, כלומר כל מצבי החיים שלנו, ואפילו הרחוקים ביותר זה מזה, הם חלק מביטוי הקשר העמוק של עם ישראל אל הקב"ה. אם-כן המצוות הללו מעידות על הבורא שממנו החירות והשעבוד. ובנוסף לכך הן מעידות על הקשר שלנו עם ה', שמחמתו יש לנו חירות ושעבוד.
לפי הסבר זה קשה: מדוע אין חיוב של אכילת מרור מהתורה בזמן שאין בית המקדש קיים? המהר"ל עונה שתי תשובות לשאלה זו, הראשונה היא כי החירות שקיבלנו ביציאת מצרים היא תמידית. לעומת זאת השעבוד לא נולד מיציאת מצרים, אלא שקרבן הפסח, שמעיד על הקשר עם ה', הוא הסיבה לאכילת המרור. לפי זה הטעם לציווי על המרור מדרבנן הוא כנגד השעבודים הזמניים במציאות, המתרגשים על ישראל בכל הדורות. סיבה נוספת לכך שהגלות מופיעה רק באופן חלקי היא כי ה' מביא עלינו רק דברים טובים. מובן עתה כי המרור הוא רק מדרבנן, מפני שאופני הגלות השונים אינם מבטאים את שלמות רצון ה', אלא רק מובן עקיף של השגחתו עלינו.
בזמן שיש פסח, אפשר לאכול גם מרור באותה קומה רוחנית של אכילת מצה, מדאורייתא. באותה העת הגלות מהווה אמצעי ומעבר אל הגאולה. אבל בזמן שאין פסח וכבוד ה' נסתר מעינינו קשה להבין איך המרור, איך קשיי החיים כולם, מצטרפים לחשבון האלוהי הגדול של הנהגת העולם. לכן, במצב זה אכילת המרור יורדת בדרגתה לכדי חיוב דרבנן, כפי שיתבאר טעם הדבר בהמשך הפרק (המתעניין מוזמן לעיין בהמשך דברי המהר"ל).
הרחבות
טוב ה' לכול
אֲבָל מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּא הַטּוֹב כַּאֲשֶׁר יָדוּעַ. בדברי המהר"ל אנו מוצאים שני צדדים לביאור עניין ה'רע' בעולם: א. הרע מגיע כיוון שיש חיסרון באדם, מקבל הרע. ב. הרע שמגיע מאתו יתברך הוא לתכלית הטוב.
העניין השני, שאפילו הרע הוא לתכלית הטוב, מתבאר בהרחבה בספרי החסידות: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה [משנה ברכות ט, ה]. וצריך ביאור איך יהיה זה אפשר, שיהיה באמת בלב האדם שווה רעה וטובה? אבל העניין הוא, כי באמת אין דבר רע יורד מן השמים. שגם הרע כולו טוב , וכשיאמין האדם זה באמת לאמיתו יהיה שמח בכל פעולות והתנהגות שהשם יתברך מתנהג עמו, וזהו גם כן מה שאנו מייחדים שמו ואומרים 'ה' אלהינו' פירוש: מדת הדין (אלהים) ומדת הרחמים (ה'), 'ה' אחד' – הכל אחד למעלה בשרשו. וממילא נמשך מזה: ואהבת את ה' בכל לבבך – אפילו נוטל את נפשך" [ מראה יחזקאל שמות, כי תשא]. אמנם בעיננו אנו רואים את הרע כרע, אך כיוון שבסופו של דבר הכל לתכלית טובה, נמצא שהרע עצמו מבחינה מסויימת טוב.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
