ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וַהֲרֵי לְךָ מִצְוַת הַפֶּסַח שֶׁנֶּאֱכָל עִמּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר, כִּי הַפֶּסַח הוּא שֶׁאָנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא אֶחָד, וּמִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר הוּא אֶחָד שְׁתֵּי הַמִּדּוֹת, אֲשֶׁר הָאַחַת מַצָּה מוֹרָה עַל הַחֵרוּת, וְהַשְּׁנִיָה הַשִּׁעְבּוּד. כִּי מִי שֶׁהוּא אֶחָד יֵשׁ בְּיָדוֹ שְׁתֵּי הַמִּדּוֹת, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר. אוֹ שֶׁתֹּאמַר כִּי הַפֶּסַח הוּא מַה שֶּׁאָנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה, וּבְמַה שֶּׁאָנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִמְשָׁךְ לָנוּ הַמַּצָּה וְנִמְשָׁךְ לָנוּ הַמָּרוֹר, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה. וְזֶה מִצְוַת פֶּסַח עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מְקַיֵּם הַמִּצְוָה לֶאֱכֹל מַצָּה וּמָרוֹר בִּשְׁבִיל זֶה הַטַּעַם עַצְמוֹ, כִּי הַחֵרוּת וְהַשִּׁעְבּוּד הַכֹּל מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא אֶחָד, וּמִי שֶׁגְּאָלָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת הוּא שֶׁשִּׁעְבֵּד אוֹתָנוּ גַּם כֵּן. וּלְפִיכָךְ צִוָּה אוֹתָנוּ שֶׁנֹּאכַל הַמַּצָּה שֶׁהִיא הַחֵרוּת וְהַמָּרוֹר הַמּוֹרֶה עַל הַשִּׁעְבּוּד כְּאֶחָד. אוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, כִּי הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה הַזֹּאת שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בָּהּ קָנוּ הַחֵרוּת וּבָהּ קָנוּ הַשִּׁעְבּוּד, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה.
בזמן שמקריבים פסח - מצה ומרור מן התורה, וכשאין פסח - המצה המורה על החרות מן התורה והמרור רק מדרבנן
אָמְנָם אֵין הַמָּרוֹר מִן הַתּוֹרָה לִשְׁנֵי טְעָמִים: הָאֶחָד כִּי אֵין הַמָּרוֹר הוּא זְמַנּוֹ בְּעֵת הַחֵרוּת, אַף כִּי כְּמוֹ שֶׁקָּנוּ יִשְׂרָאֵל הַחֵרוּת כָּךְ קָנוּ מִדַּת הַשִּׁעְבּוּד כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר, מִכָּל מָקוֹם אֵין זְמַן הַחֵרוּת זְמַן הַשִּׁעְבּוּד. וְלֹא כָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה הַפֶּסַח, שֶׁהָיָה הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר נֶאֱכָל עִם הַפֶּסַח בִּלְבַד, מִפְּנֵי כִּי מִן מַדְרֵגָה הַזֹּאת מַה שֶּׁאָנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּא הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר, וְזֶה הָוֵי שַׁפִּיר, דְּהָא הַפֶּסַח הוּא זְמַנּוֹ עַתָּה, וּמִן הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת נִמְשָׁךְ הַחֵרוּת וְהַשִּׁעְבּוּד, וּלְכָךְ הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר מִן הַתּוֹרָה עִם הַפֶּסַח. אֲבָל כַּאֲשֶׁר אֵין פֶּסַח, אַף כִּי הַמַּצָּה הוּא הַחֵרוּת וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַחֵרוּת יֵשׁ לוֹ שִׁעְבּוּד גַּם כֵּן, מִכָּל מָקוֹם אֵין נִמְשָׁךְ זֶה מִזֶּה וְכָל אֶחָד דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. הִנֵּה הַמַּצָּה מִן הַתּוֹרָה וּמָרוֹר דְּרַבָּנָן, כִּי מִצְוָה דְּרַבָּנָן הִיא לוֹמַר כִּי מַדְרֵגַת הַחֵרוּת וּמַדְרֵגַת הַשִּׁעְבּוּד הַכֹּל אֶחָד הוּא, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחַת יֵשׁ לוֹ גַּם הַשֵּׁנִית.
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
52 - גבורות השם פרק ס' חלק ו'
53 - גבורות השם פרק ס' חלק ז'
54 - גבורות השם פרק ס"ח חלק א'
טען עוד
וְעוֹד טַעַם שֵׁנִי, כִּי מִצְוַת הַמָּרוֹר הַמּוֹרָה עַל הַשִּׁעְבּוּד, אַף כִּי בָּא מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שִׁעְבּוּד, אֵין זֶה רַק מִצַּד הַמְקַבֵּל, כַּאֲשֶׁר יֵשׁ חִסָּרוֹן בַּמְקַבֵּל אָז יָבֹא מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַשִּׁעְבּוּד עַל הַמְקַבֵּל, אֲבָל מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּא הַטּוֹב כַּאֲשֶׁר יָדוּעַ, וְאַף אִם הוּא מֵבִיא הַשִּׁעְבּוּד, הוּא מֵבִיא אוֹתוֹ לְתַכְלִית* הַטּוֹב, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (בראשית טו, יג): כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ וגו', לוֹמַר כִּי הַשִּׁעְבּוּד הוּא לְתַכְלִית שֶׁאַחַר כָּךְ יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. לְפִיכָךְ אֵין הַמָּרוֹר מִן הַתּוֹרָה, רַק עִם הַפֶּסַח הוּא מִן הַתּוֹרָה, לוֹמַר מִמַּדְרֵגָה זֹאת שֶׁאָנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִמְשָׁךְ הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא נִסְמָךְ וְנִטְפָּל עִם הַפֶּסַח, כְּדִכְתִיב: עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלֻהוּ, הֲרֵי אֵין לוֹ מְצִיאוּת בְּעַצְמוֹ וְהוּא טָפֵל עִם הַפֶּסַח. וּדְבָרִים אֵלּוּ אֲמִתִּיִּים וּבְרוּרִים מְאֹד, וְהִתְבָּאֵר לְךָ אֵלּוּ שָׁלֹשׁ מִצְווֹת: פֶּסַח וּמַצָּה וּמָרוֹר.
____________________________
הרי התבארה המצוה לאכול את הפסח עם מצה ומרור, כי מצוות הפסח היא משום שאנו שייכים לקב"ה שהוא אחד, ומהקב"ה שהוא אחד באות שתי מציאויות מנוגדות, החירות עליה מורה המצה והשעבוד עליו מורה המרור, על כן באה מצוות הפסח עם מצה ומרור לומר שהקב"ה אחד ומידו הכל. או שתאמר כי אנו שייכים לקב"ה שהוא אחד, ושייכות זו מביאה לנו את החירות עליה מורה המצה, ואת השעבוד עליו מורה המרור, כמו שבארנו למעלה. זהו הטעם שמצוות הפסח היא על מצות ומרורים יאכלוהו, ובזמן שאין בית המקדש קיים מתקיימת המצוה באכילת מצה ומרור מפני הטעם הזה שבארנו, כי החירות והשעבוד באים מהקב"ה שהוא אחד, ומי שגאלנו מעבדות לחירות הוא זה ששעבד אותנו לבין האומות. לכן ציווה שנאכל יחד את המצה המורה על החירות ואת המרור המורה על השעבוד, או מהטעם האחר שבארנו, שהמעלה המיוחדת של ישראל שהם שייכים לקב"ה, במעלה זו קנו את החירות ובמעלה זו קנו את השעבוד, הכל כמו שהתבאר.
המרור בזמן הזה אינו חובה מהתורה, משני טעמים: האחד, כי אין זמנו של המרור, המסמל את השעבוד, בזמן החירות. אמנם, כמו שהתבאר, ישראל קנו את מידת השעבוד כאשר קנו את מידת החירות, אך זמן החירות אינו זמן השעבוד. ואף שבזמן שהיה קרב קרבן הפסח הייתה המצווה שהמרור והמצה ייאכלו עם הפסח, כדי להורות שאנו שייכים לקב"ה, ומכח שייכות זו, יש קשר בין החירות לשעבוד - אבל כל זה כאשר קרב הפסח, שממעלתו באים החירות והשעבוד, לכן המצה והמרור באים עם הפסח מן התורה. אבל כאשר לא קרב קרבן פסח, אין מקום למרור בזמן החירות, על כן רק חיוב המצה, המורה על החירות, היא מהתורה. ואף שכאמור למי שיש חירות יש שעבוד, אבל אין השעבוד נגזר מהחירות, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו. חכמים תקנו לאכול מרור גם כשאין הפסח קרב, כדי להורות שמי שיש לו חירות יש לו שעבוד.
הטעם השני: מצוות המרור מורה שאף שהשעבוד בא מהקב"ה, הגורם לשעבוד הוא העם המשועבד, כי בזמן שהוא אינו ממלא את ייעודו הוא חסר ואז בא עליו השעבוד מהקב"ה. מהקב"ה שהוא טוב מגיע טוב לנבראים כידוע, לכן גם השעבוד הבא ממנו הוא לתכלית טובה, כמו שנאמר: כי גר יהיה זרעך... ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, כלומר תכלית השעבוד כדי שאחר כך יצאו ברכוש גדול. לכן המרור מהתורה רק כאשר מקריבים את הפסח, לומר שממעלת הפסח, דהיינו שאנו שייכים לקב"ה, באים המצה והמרור. כלומר המרור איננו עומד בפני עצמו, אלא הוא טפל לפסח, שכן הוא רק אמצעי לתכלית הטובה, על כן אין המרור מן התורה אלא רק כאשר הוא בא עם הפסח, כמו שנאמר: על מצות ומרורים יאכלוהו. דברים אלו אמיתיים וברורים. בארנו לך את שלושת המצוות: פסח, מצה ומרור.
[ לְתַכְלִית – למטרה.]
ביאורים
היום, כשחסר לנו בית המקדש וקרבן הפסח, אנו ממשיכים לאכול את המצה והמרור. אכילה זו איננה סמל וטקס מהעבר שלנו, אלא בעלת מהות ותוכן. הקב"ה נתן לנו את קרבן הפסח כגילוי על הקשר שבין עם ישראל לה' , "כי חלק ה' עמו". על כן, אפילו בזמן שאין קרבן, יש לאכול את המצה והמרור. ישנם שני ביטויים לקשר זה: בפסח אנו רואים כיצד הפכים כמו חירות וגאולה, מצה ומרור, באים מה' ממש כמו עצם מציאות האומה שלנו. תוכן נוסף הקיים באכילת המצה ומרור מתיחס להשגחת ה' . הקב"ה הוא המביא את ישראל למצבי שעבוד וגאולה, כלומר כל מצבי החיים שלנו, ואפילו הרחוקים ביותר זה מזה, הם חלק מביטוי הקשר העמוק של עם ישראל אל הקב"ה. אם-כן המצוות הללו מעידות על הבורא שממנו החירות והשעבוד. ובנוסף לכך הן מעידות על הקשר שלנו עם ה', שמחמתו יש לנו חירות ושעבוד.
לפי הסבר זה קשה: מדוע אין חיוב של אכילת מרור מהתורה בזמן שאין בית המקדש קיים? המהר"ל עונה שתי תשובות לשאלה זו, הראשונה היא כי החירות שקיבלנו ביציאת מצרים היא תמידית. לעומת זאת השעבוד לא נולד מיציאת מצרים, אלא שקרבן הפסח, שמעיד על הקשר עם ה', הוא הסיבה לאכילת המרור. לפי זה הטעם לציווי על המרור מדרבנן הוא כנגד השעבודים הזמניים במציאות, המתרגשים על ישראל בכל הדורות. סיבה נוספת לכך שהגלות מופיעה רק באופן חלקי היא כי ה' מביא עלינו רק דברים טובים. מובן עתה כי המרור הוא רק מדרבנן, מפני שאופני הגלות השונים אינם מבטאים את שלמות רצון ה', אלא רק מובן עקיף של השגחתו עלינו.
בזמן שיש פסח, אפשר לאכול גם מרור באותה קומה רוחנית של אכילת מצה, מדאורייתא. באותה העת הגלות מהווה אמצעי ומעבר אל הגאולה. אבל בזמן שאין פסח וכבוד ה' נסתר מעינינו קשה להבין איך המרור, איך קשיי החיים כולם, מצטרפים לחשבון האלוהי הגדול של הנהגת העולם. לכן, במצב זה אכילת המרור יורדת בדרגתה לכדי חיוב דרבנן, כפי שיתבאר טעם הדבר בהמשך הפרק (המתעניין מוזמן לעיין בהמשך דברי המהר"ל).
הרחבות
טוב ה' לכול
אֲבָל מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּא הַטּוֹב כַּאֲשֶׁר יָדוּעַ. בדברי המהר"ל אנו מוצאים שני צדדים לביאור עניין ה'רע' בעולם: א. הרע מגיע כיוון שיש חיסרון באדם, מקבל הרע. ב. הרע שמגיע מאתו יתברך הוא לתכלית הטוב.
העניין השני, שאפילו הרע הוא לתכלית הטוב, מתבאר בהרחבה בספרי החסידות: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה [משנה ברכות ט, ה]. וצריך ביאור איך יהיה זה אפשר, שיהיה באמת בלב האדם שווה רעה וטובה? אבל העניין הוא, כי באמת אין דבר רע יורד מן השמים. שגם הרע כולו טוב , וכשיאמין האדם זה באמת לאמיתו יהיה שמח בכל פעולות והתנהגות שהשם יתברך מתנהג עמו, וזהו גם כן מה שאנו מייחדים שמו ואומרים 'ה' אלהינו' פירוש: מדת הדין (אלהים) ומדת הרחמים (ה'), 'ה' אחד' – הכל אחד למעלה בשרשו. וממילא נמשך מזה: ואהבת את ה' בכל לבבך – אפילו נוטל את נפשך" [ מראה יחזקאל שמות, כי תשא]. אמנם בעיננו אנו רואים את הרע כרע, אך כיוון שבסופו של דבר הכל לתכלית טובה, נמצא שהרע עצמו מבחינה מסויימת טוב.
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך ללמוד אמונה?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
למה אדר ב' הוא החודש המיוחד ביותר?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך ללמוד גמרא?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
אנחנו קודש למענך
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
